הוויקיפדיה מגדירה כך את השדים: שֵׁד הוא ייצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונה של עמים רבים. לרוב מתוארים השדים כדמויות רבות-כח, שאינן גשמיות כי אם מופיעות בצורת רוחות.

גם במסורת היהודית לא נפקד מקומם של השדים. באנציקלופדיה דעת אנו מוצאים כי :

"בזמן התלמוד הייתה האמונה בשדים ורוחות שלטת בכל העמים וגם היהודים האמינו בהם. בעשרה דברים שנבראו בין השמשות בערב שבת נמנו גם מזיקין [שהם שדים] (אבות פ"ה ו').

ר' ירמיה בן אלעזר אומר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין.. השד אין לו צלם אדם רק צלו (בבואה) ולא בבואה דבבואה (צל צלו).

אדם שהיה מושלך בבור, ואמר כל שומע קולי יכתוב גט לאשתי, חוששים שמא שד הוא שקרא את הקריאה, אבל אם יש לקורא צורת אדם לא חוששים.

אך לא באנו כאן לדון בשדים פרי אמונה עממית ופולקלור, אלא בשדים יצירי אדם. והיוצר הוא לא אחר מאשר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

ריפת דיפת ומוריפת

שלוש המילים שבכותרת נשמעות כלחש קסמים קדום. זהו אכן לחש קסמים אך כל כולו פרי רוחו היוצרת של חיים נחמן ביאליק. סיפורו של לחש זה הוא פנינה ספרותית שנתקלתי בה באקראי ואני רואה חובה לעצמי לשתף בה את הקורא. ומה עוד שלחש זה יש בו כדי לשפוך אור על הדיון הציבורי סביב "ספרות אשכנזית" ו"ספרות מזרחית".

הלחש הוא שורה מתוך אחד מבתי השיר "בין נהר פרת ונהר חידקל", הנמנה עם סדרת שירי העם של ביאליק. נושא השיר לקוח ממוטיב עממי המצוי בשירים ידיים רבים.: בת ישראל כמהה לאהבה ושולחת את משאלותיה הכמוסות והארוטיות על כנפי הדוכיפת.

וכך נכתב בבית שלנו:

ריפת דיפת ומוריפת
ככה שחה הדוכיפת
לילה אטוס אל בית דודך
ואגלה לו את-סודך

בגרסה הראשונה הכתיר ביאליק את השיר בכותרת "משירי עם", אף שהוא שיר מקורי שרק שאב השראתו משירי העם הידיים.

יחס ביאליק ליידיש

כאן המקום לספר על יחסו של ביאליק ליידיש, לספרות יידיש ולספרות העממית שנוצרה בשפה זו.

יחסו של ביאליק ליידיש היה אמביוולנטי. מחד זו הייתה שפת נשמתו של שר השירה העברית. ומאידך הוא רחק ממנה אף שהעריץ ואהב את כוח היוצר שבה.

החוקר י.ח. בילצקי מספר (בספרו "חיים נחמן ביאליק ויידיש") כי ביאליק תכנן להוציא לאור אלף שירי עם יהודיים ביידיש "ואחר כך אומר לסופרים העברים: כזה ראה וקדש, כך צריך לכתוב".

בסדרת שירי העם שלו הקפיד ביאליק שלא לתרגם במישרין מן היידיש, אלא אך ורק לכתוב שירה עברית מקורית ברוח השירה היידית. אך בגרסה הראשונה של "בין נהר פרת ונהר חידקל" נכשל ביאליק בהעתקת מקור יידי. ושתי השורות הראשונות של הבית בו אנו עוסקים נכתבו כך:

לחש נחש כוס של ברכה

הדוכיפת ככה שחה

ביאליק חש  שמדובר בתרגום והחליט לשנות.בגרסה שניה של השיר (זו המצויה בידינו) תיקן

ריפת דיפת ומוריפת

ככה שחה הדוכיפת

במלים אחרות: במקור היידי מסופר שהנערה הכמהה לחתנה ונותנת לכך ביטוי אירוטי נועז  אומרת "לחש נחש" על כוס של ברכה כדי להאיץ בדוכיפת למלא את שליחותה.
במקום הגרסה הראשונה שהיתה תרגום ישיר מיידיש כתב ביאליק נוסח חדש שבו המציא שדים שהתחרזו עם דוכיפת (במקום החרוז החלש של ברכה ושחה הנשמע יותר טוב בהברה האשכנזית בה כתב ביאליק שיר זה כמו את יתר שיריו).

השדים שביאליק המציא

מניין לקח ביאליק לחש זה?

ביאליק עצמו הסביר לפי בילצקי כי ריפת ודיפת הם שני שדים שהוא המציא. ריפת הוא שם עם המוזכר בספר בראשית י10 ודיפת מוזכר  בדברי הימים א', א6. הואיל ויש להניח כי מדובר באותו עם ורק בגלל טעות סופר ד' הוחלפה בר' או להפך החליט ביאליק להפוך את שני העמים האלה לשני שדים. זאת, על פי הממרא שטעות סופרים היא שד.

ומנין בא השד מוריפת?

ביאליק על פי בילצקי אמר כי מצא אותו בתלמוד.  במהדורה הביקורתית של שירי ביאליק (בעריכת דן מירון) נאמר כי בטיוטת כתב היד של בית זה  ששרד מציין ביאליק את המקור: מסכת שבת דף טז עמוד א'.
חיפשתי במקום המצוין ואין שם אפילו צל צילו של שד. חיפשתי באמצעות תקליטור מפעל השו"ת של בר-אילן ושם לא מוכר שום שד הנושא את השם מוריפת. לא בשני התלמודים, לא במדרשים ולא בשאלות ותשובות ובספרות האחרת האצורה בתקליטור. חיפשתי במסדי נתונים אחרים של ארון הספרים היהודי וגם שם העליתי חרס.
חזרתי לשרידי כתב היד המועתקים במהדורה הביקורתית ומצאתי שם שביאליק מנסה לנסח את הבית עם שמות שדים משדים שונים: ביניהם מוריגז.
חזרתי למפעל השו"ת ואכן מצאתי כי שד הנושא את השם מוריגז מצוי במסכת שבת דף סז. אבל גם כאן אין שום מוריפת. ומוריגז למרבית הצער לא מתחרז עם דוכיפת.
מנין נטל איפוא ביאליק את השד מוריפת?

ייתכן שברוחב דעתו ובידיעותיו העצומות מצא ביאליק  שד כזה אי שם בספרות היהודית. מה שיותר מתקבל על הדעת הוא שביאליק ברא שד ממוחו וקרא לו מוריפת על מנת שיתחרז עם עוף השליחות הקסומה – הדוכיפת.

סיפור משעשע זה יש בו כדי לשפוך אור נוסף על הוויכוח שהתנהל בשעתו  סביב "ספרות אשכנזית" ו"ספרות מזרחית". כפי שציין פרופסור בן עמי פיינגולד אין בנמצא ספרות אשכנזית או מזרחית. יש ספרות עברית שמשוקעים בה אוצרות פולקלור של עדות ישראל. "בין נהר פרת ונהר חידקל"  הוא יצירה עברית שמשוקעים בה אוצרות פולקלור אשכנזיים. כשם ש"סמטת השקדיות בעומריג'אן" של דורית רביניאן היא יצירה השייכת לספרות העברית שמשוקעים בה אוצרות פולקלור  של יהודי פרס.

 לאה גולדברג אימצה את השד

 הדברים שכתבתי כאן על לחש הקסמים שהמציא ביאליק  עוררו זיכרונות נוסטלגיים אצל הקוראת יעל סנה מנהריה. היא זכרה שקראה את לחש הקסמים הזה באיזה מקום ולא אצל ביאליק. לאחר חיפוש מצאה את הלחש בסיפור "לילבס ילדת הקירקס" מאת הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן.

 הסיפור תורגם בידי המשוררת לאה גולדברג, וכך נכתב שם: "טדי בלון חושב שאני אצליח להיות רוכבת כמו הפרשית דיאנה. פעם נתן לי חבל ואמר: זה חבל קסמים. שאלתי: 'מה צריך לעשות בו?' אמר לי: 'קשרי אותו לזנב הסוס ואמרי מיפת פיפת ומוריפת. ואז תהיי רוכבת קרקס נפלאה'".

 אין ספק שלאה גולדברג נטלה את לחש הקסמים הזה מביאליק. אבל כנראה לא ידעה שביאליק ביסס את ריפת דיפת על שינוי הגרסות של מלה זו שבתנ"ך [ולכן זו טעות סופרים הנגרמת על ידי שד]. ואולי גם לא ידעה שמוריפת הוא המצאה גמורה של ביאליק. אבל בחוש הלשוני שלה חשה שהלחש הזה אכן מהלך קסמים .

 לינגרן אסטריד היא אחת מסופרות הילדים המפורסמות בעולם. היא נולדה בשנת 1907 ועד גיל 34 עסקה בפקידות ובקצרנות. באחד הימים בקשה ממנה בתה שתספר לה סיפור על הילדה "פיפי ארך גרב". האם נענתה למשאלת בתה וספרה לה סיפור שהפכה לגיבורה עולמית של ספרות ילדים "פיפי" [בתרגום עברי נקראה "גילגי" או "בילבי"]. הספר תורגם לעשרות לשונות, אף שהיה לדעת המחברת "בלתי חינוכי וכתוב בלשון משובשת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קורא יקר,

אם מצאת עניין במאמר זה ביכולתך להירשם כמנוי חינם לאתר. תקבל לתיבת הדוא"ל שלך כל מאמר חדש שיופיע בו.

להלן הנחיות הרשמה לאתר

http://www.zeevgalili.com/2008/01/568

 

 

קישורים ל מאמרים על ביאליק

 

הייתי מביא לביאליק שני כעכים כל בוקר

http://www.zeevgalili.com/?p=293

מה זה לך לעזאזל על פי ביאליק

http://www.zeevgalili.com/?p=476

לובה אליאב על פגישתו עם בן דוד של ביאליק

http://www.zeevgalili.com/?p=8945

מדוע כתב ביאליק שיר עליז בקישינב

http://www.zeevgalili.com/?p=9677

דוד הלבני על המתמיד של ביאליק

http://www.zeevgalili.com/?p=443

מספר האגדה לתלמוד הממוחשב

http://www.zeevgalili.com/?p=298

אחרי מותי סיפדו לי  – אזכרה לביאליק

http://www.zeevgalili.com/?p=13037