מצרים נכנסת למערבולת של גופים ומגמות, של ערכים ואינטרסים* על ממשלת ישראל להיות ערנית ודרוכה * לשמוע ולהבין את הקולות הבוקעים מתוך המהומה, על מנת לזהות במועד מצב העלול לסכן את ישראל.

– מאת ד"ר מרדכי קידר –

חבר מצרי, דיפלומט נבון מאוד שכיהן כמה שנים בשגרירות מצרים בישראל, אמר לי פעם  כי דמוקרטיה היא לאמיתו של דבר דיקטטורה קשה.

בדמוקרטיה, אמר הדיפלומט המצרי, כל אזרח הוא דיקטטור על עצמו. האזרח בדמוקרטיה מכריח את עצמו להתנהג על פי כללי התנהגות נוקשים: לא לדחוף, לא לגנוב, לא לפגוע באחר, לא להעליב, לעצור באור אדום גם בשעה שלוש בלילה, לא לרמות במסחר, להחזיק את הדלת לנכנס אחריך, לעמוד בתור, ועוד ועוד.
כל אלה "מצוות עשה ולא תעשה", שהאזרח בחברה דמוקרטית חש שהוא מחויב בהן בכל רגע.

הוא מקיים את הכללים הללו לא מפחד השלטון (שכלל אינו מפחיד), אלא מתוך משמעת עצמית ומתוך שכנוע כי רק כך יכולה חברה להתנהל על מי מנוחות. כלומר: החברה הדמוקרטית מבוססת על ריסון עצמי של אזרחיה, המאפשר להם לחיות חיי חופש ונוחות.
 

"דמוקרטיה של חוזה"

על פי התרשמותו של חברי הדיפלומט המצרי, קיים בישראל חוזה בלתי כתוב ("קונטרקט" בלשונו) בין כל האזרחים. חוזה זה קובע את כללי ההתנהגות והתפקוד בכל שטחי החיים, והוא מחייב את כולם.

במצרים, אמר הדיפלומט,  אין חוזה כזה.  אין כללים, אין חוקים, אין ריסונים ואין דיקטטורה עצמית. כל אחד עושה בכל רגע ככל העולה על רוחו. בלי להתחשב באחרים, בלי לרסן את עצמו, ובלי לכוון את פעולותיו על פי כללי ההתנהגות הבסיסיים ביותר. אור אדום ברמזור הוא רק המלצה, השוחד מקובל לחלוטין. מותר לכל אחד לבנות מה שהוא רוצה בכל מקום שמתחשק לו.

 לכל מנהל מותר למנות את בניו, בנותיו, אחיו וגיסיו לכל תפקיד שבאחריותו, ללא קשר לכישוריהם.. הפרט חש חופשי לפעול על פי גחמותיו העכשוויות, ואינו נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו ועל מחדליו. כתוצאה מכך האלימות נגד חלשים נפוצה ביותר

לאחר ששירת כמה שנים בשגרירות בישראל, ציין החבר בפני כי הוא עוזב מדינה דמוקרטית ומסודרת ושב למדינת המהומה והאנדרלמוסיה.
 

כללי החברה המצרית

מצריים הייתה מדינת המהומה והאנדרלמוסיה  בלי קשר למובארק. השפעתו על החברה המצרית הייתה קטנה, אם בכלל. החברה המצרית התנהלה כל השנים על פי כללים הרחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מכלליה של חברה דמוקרטית שבה הריסון העצמי הוא הבסיס להתנהלות הפרט. הסיבה לכך מובנת: כאשר הפרט נמצא תחת מכבש לחצים שמפעיל עליו השלטון, הוא מחפש כל דרך – לגיטימית או לא – להשתחרר לחיי חופש נטולי מגבלות ומעצורים.

במדינה חופשית אין הפרט מעוניין להשתחרר מלחץ השלטון, שאינו כה לוחץ. לכן, האזרחים מפתחים מערכת של ריסונים עצמיים המאפשרים להם לחיות זה ליד זה, כשהאחד נזהר כל העת מלדרוך על בהונות רעהו.

   הדברים נכונים גם כשמדובר בהתנהגות של קבוצות. בחברה דמוקרטית מתפתחות דרכי ניהול קונפליקטים באמצעים לגיטימיים. אלה כוללים: דיון, התארגנות ציבורית, פעילות פוליטית, מחאה תקשורתית, הפגנה שקטה. כולם נשמעים לאותם "כללי משחק", המאפשרים לכל הקבוצות – השונות זו מזו בהשקפת עולמן ובסדר היום שלהן – להתקיים זו לצד זו ולנהל ביניהן דיון ציבורי פתוח, הוגן וללא אלימות.
לעומת זאת, בחברה חסרת ניסיון דמוקרטי, אין כללי משחק פוליטי. אין מחסומים, אין ריסונים ואין מעצורים. לכן, הקבוצות נוטות להיכנס לעימותים אלימים על כל מחלוקת.

סיר לחץ שמכסהו הוסר

שלטון היחיד ששרר במצרים לאורך 58 השנים האחרונות, גרם לכך שכל מחלוקת הובאה לנשיא, כדי שזה ישמש שופט בין הניצים ויטיל את מרותו עליהם. כתוצאה מכך, לא פיתחו הקבוצות השונות אמצעים חברתיים וכלים פסיכולוגיים לפתרון קונפליקטים בדרכי שלום. הם נטו לנקוט אלימות זו כנגד זו, כאשר התאפשר להן לעשות כן. השלטון גם הוא נקט אלימות. היה מוציא להורג את ראשי "האחים המוסלמים", ואילו "האחים" וארגונים אחרים התנקשו בחייהם של הנשיא סאדאת, של שרי פנים ושל קציני משטרה.

   עתה השתחררה החברה המצרית ממכבש הלחצים שהפעיל עליה שלטונו של מובארק, והמצב בה דומה לסיר לחץ שמכסהו הוסר בבת-אחת. כלים לגיטימיים לניהול קונפליקטים בדרכי שלום טרם התגבשו בתודעת האוכלוסייה. כל קבוצה מעלה דרישות, מפתחת ציפיות, והיא מוכנה לצאת למאבק – לפעמים אלים למדי – על מימוש רצונותיה.

   אחת הדרכים הקשות של שחרור הלחץ הוא אלימות מינית נגד נשים. כתבת סי. בי. אס., לארה לוגן, הותקפה מינית בעת שסיקרה את האירועים בכיכר אלתחריר ("השחרור" מהבריטים) בקהיר. דבר דומה קרה בעקבות סילוקו של סדאם חוסיין מהשלטון בשנת 2003: נערות רבות בבגדד נאנסו בדרכן לבתי הספר, ועד שהתארגנו התושבים להגן על הבנות, הפסידו אלה שנת לימודים שלמה.

אלימות כולם נגד כולם

 לאור ניתוח זה  נראה כי בחודשים הקרובים גופים מכל קצווי הקשת הפוליטית יפעילו אלימות. כולם יטלו חלק באלימות:

• הצבא שהשעה את החוקה לחצי שנה כדי להשליט סדר (כלומר להכניס את כולם חזרה לתוך סיר הלחץ);
• מפלגתו של מובארק – "המפלגה הלאומית הדמוקרטית";
•  מפלגות הוופד, הנאצריסטים,
• הסוציאליסטים, הקומוניסטים וכמובן הקבוצות הדתיות – האיסלאמיסטים לגווניהן השונים, מהמתון והרגוע ועד לג'יהאדיסט הרדיקלי.

 כל אחת מהקבוצות והגופים הללו ינסה בתקופה הקרובה למשוך את השמיכה לכיוונו. סביר מאוד שהדברים יגיעו להתנגשויות רחוב בין קבוצות יריבות.

מאבקים פנימיים יוצרים חלל שלטוני, המזמין גופים חיצוניים להיכנס ולהשפיע על המתרחש. איראן, חמאס, חיזבאללה, אלקאעידה – כולם מחפשים במצרים את הקבוצה שתזמין אותם לסייע לה. דבר דומה קרה בעיראק לאחר שסדאם סולק מהשלטון באפריל 2003, ועד היום המערכת הפנימית עדיין לא התייצבה.

שלטון קצינים או שלטון איסלאמיסטי

הצבא ינסה להנמיך את הלהבות, ואם תהיינה גבוהות מדי, הוא ינסה להחניקן. עד כה לא הביע הצבא רצון להישאר דרך קבע בשלטון.  אלא רק לתקופת ביניים, עד לייצוב המערכת הפוליטית האזרחית. אך ייתכן כי עם האוכל יגיע התיאבון. הצבא "יגלה" כי נוח מאוד להיות שליט, ונשוב לראות שלטון קצינים כמו שהיה מאז 1953.

   "האחים המוסלמים" מצידם כבר העלו דרישה ברורה: לקיים בחירות חדשות למועצה המחוקקת (השורא). הבחירות שהתקיימו בנובמבר האחרון זויפו באופן בוטה על ידי ממשל מובארק. הם "זכו" רק במקום אחד מתוך 454 המושבים, למרות שיש המעריכים את כוחם האמיתי ביותר ממחצית הבית.

אם ייענה הצבא לדרישתם ויקיים בחירות הגונות ואמיתיות, ייתכן כי כמו בטורקיה, יהיה גם במצרים פרלמנט בעל רוב איסלאמי, שימנה ממשלה בעלת סדר יום איסלאמיסטי. נשיא איסלאמיסטי שייבחר בבחירות הוגנות יחד עם פרלמנט איסלאמיסטי עלולים לשנות את החוקה, כדי למנוע את מעבר המדינה לידיים חילוניות. כך היה באיראן לאחר המהפכה האיסלאמית בשנת 1979.

בדרך למדינה איסלאמיסטית?

התקופה הקרובה במצרים עלולה להתאפיין באי-שקט חברתי ופוליטי. ממשלות תעלינה ותרדנה, פרלמנט ייבחר ואולי לא יוכל לתפקד. הצבא לא ייקח אחריות, למרות סמכותו לעשות כן. פוליטיקאים יכרתו בריתות ויחליפו בעלי ברית תוך תקופות קצרות. ייתכן כי נהיה עדים גם לחיסולים של יריבים פוליטיים בין מחנות ניצים ובין גופים יריבים.

   מצב זה של אי-שקט עלול להביא מצרים רבים לבקש לייבא מחו"ל מישהו חזק,  בעל אג'נדה ברורה וקבועה. הבחירה תיפול על אחד ממנהיגי "האחים המוסלמים", דוגמת שייח' ד"ר יוסף אלקרדאווי, מצרי שהוא כיום המופתי של נסיכות קטאר שבמפרץ. שמו הולך לפניו בכל רחבי העולם הערבי והאיסלאמי כדובר רהוט, יודע ספר ומבין עניין. הוא המרואיין הכמעט קבוע בתוכנית "השריעה והחיים" של אלג'זירה. ייתכן כי הוא ייקרא לדגל להושיע את מצרים מן האנדרלמוסיה, והוא עלול להוביל את מצרים למחוזות האיסלאמיסטים שאליהם הוליך חסן אלתוראבי את סודן במהלך שנות ה-90'. או לפינה הג'יהאדיסטית שלתוכה דחק ח'ומיני את איראן ובה היא נמצאת מאז 1979.
 

 

 

 

עלינו להיות קשובים לקולות

בתקופה הקרובה תיכנס מצרים ללא ספק  למערבולת של גופים ומגמות, של ערכים ואינטרסים, והיא תספק כותרות מדאיגות כמעט מדי יום. על ממשלת ישראל להיות ערנית ודרוכה לשמוע ולהבין את הקולות הבוקעים מתוך המהומה, על מנת לזהות מבעוד מועד מצב העלול לסכן את ישראל.
כאשר חיזבאללה שולט בפועל בלבנון, חמאס בעזה ואיראן מלבה את הלהבות סביב ישראל, על ממשלתנו להיות קשובה מאוד לקולות הבוקעים מרחובות המזרח התיכון. אלה קולות שמשמיע הארי שקם מרבצו, והחליט לנער מעל גבו את המושחתים ששתו את דמו עשרות שנים, כדי לוודא כי ֶמכּות מצרים לא מגיעות לגבולנו.

 ד"ר מרדכי קידר מרצה במחלקה לערבית בבר אילן, לשעבר בכיר באמ"ן, מומחה לשיח הפוליטי במדינות ערב. ראיון שנתן באל ג'זירה בערבית שוטפת היה דוגמא  מוחצת למה שהסברה ישראלית טובה היתה יכולה לעשדות.

מאמר זה פורסם באתר "מראה" (גיליון 137) ומובא כאן באדיבות האתר ובהסכמת ד"ר קידר

http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65085&itemId=27&katavaId=2170&itemType=0
ראה גם

קישור להופעה של ד"ר קידר באל ג'זירה
http://www.agenda.co.il/37/forum/13445

קישור להרצאה של מרדכי קידר על התקשורת הערבית