– מאת דודו אלהרר –
ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לקבור את "חוק האמנים המשתמטים". בכך היא סללה את הדרך לעוד ועוד משתמטים מן החובה הבסיסית – להגן על עצמם ועל משפחותיהם, ולשאת בנטל שבלעדיו אין למדינה קיום.
ההחלטה האומללה הזאת מסיגה את מדינת-ישראל עוד צעד אחד אחורה בדרך להתהוות עַם רפוס של הדוניסטים טפילים בצד עוני מחפיר. גיבורי ישראל הם כיום הבורחים מן המערכה ומשליכים על כתפי אחרים את האחריות לביסוס המדינה וחיזוקה.
דודו אלהרר (צילום באדיבות יצחק אלהרר)
אין לכך שום הצדקה. העוול משווע והנבזות חוגגת בשערים, בתופים ובמצילתיים. גאוות המשתמטים, הזוכים להגנה על חשבון חבריהם, פוגעת פגיעה אנושה בחוסנו של העם הקטן הזה, המוקף אויבים המאיימים על עצם קיומו. ואין בושה. כל לובש מדים התורם למדינה לפחות שלוש שנים ממיטב שנותיו, היה לפראייר, בעוד חברו המשתמט זוכה לתמיכת המדינה בהתנהגותו הנלוזה.
שרות בלי "כיבוש"
ענפי המשק הישראלי משוועים לידיים עובדות. מאגר עצום של צעירים, שהיה יכול להביא תועלת של ממש – עומד מן הצד, ידיו בכיסים ושורק להנאתו בבוז.
קיימות עשרות פעילויות חיוניות למען החברה. סיוע לבתי אבות, בתי חולים, משטרה, שמירה ואבטחה, פקחי תנועה, חקלאות, בניין, סיעוד לקשישים/ות, עובדי תחזוקה למיניהם, סניטרים ועובדי נקיון, סלילת כבישים ומסילות ברזל ועוד ועוד מלאכות.
כל המלאכות הללו חיוניות לחוסן הלאומי ואין להן (חלילה) כל קשר עם "הכיבוש". עבודות אלה נועדו במיוחד לפציפיסטים טהורים, נקיי כפיים וברי לבב.
מדוע שלא יושיטו יד ? מדוע המדינה אינה מחייבת אותם? למה, בשם כל היקר, למה?
הרס עצמי וטפילות
יצר ההרס העצמי של קבוצות רבות במדינת-ישראל אינו מסתפק בהשתמטות בלבד. הטפילות תובעת גם שֶׁיָזוּנוּ אותה. החוק המוצע והדחוי ביקש למנוע מן המשתמטים האלה להרוויח עוד ועוד מעטיניה המצומקים של מדינת-ישראל. על חשבוני ועל חשבונך. כלומר, לעודד את התפוררות החברה, להעלות על נס את מחריביה. לדשן, לענג ולרפד את מהרסיה.
מה צריך לחשוב חייל השוכב במארבים והמסתער על הג'בלאות על חלמאות המדינה שעל קיומה הוא נלחם? מדוע מחייבים אותו להשליך נפשו מנגד ולעתים להקריב את חייו למען אלה שצוחקים ובזים לו? כמה זמן תימשך האפליה הזאת בחסות החוק? איך אנחנו, בשתיקתנו נותנים לדבר הזה לקרות?
הוועדה לענייני חקיקה בכנסת ישראל נמנעה מלתת תשובות על שאלות אלה. בושה וכלימה.
פורסם באתר חופש הביטוי ומובא כאן באדיבות דודו אלהרר
ניכרים דברי אמת!
רעה חולה זאת לא באה מעצמה. אצטט את דברי התלמוד "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?" (מועד קטן, דף כ"ה, עמוד ב'). כלומר "לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק" או בצורה אחרת "בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים".
ראה נא גם ראה קורא יקר. אם פשתה הספחת בגוף וראשו של גוף נתמלא חטטים וכולו פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן. ועוד אצטט כהנה וכהנה מדברי הנביאים אשר לאורם אנו הולכים או משתדלים ללכת והולך הולך סובב הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.
על מדוכה זו ישבו גדולי המחשבה והוגי הדיעות כבר משנים קדמוניות. ועל זה בכה הנביא "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אוהֵב שוחַד וְרודֵף שַׁלְמונִים יָתוֹם לא יִשְׁפוטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם"
אז חוק האמנים יהיה בעיה? הרי יד לוחצת יד שמור לי ואשמור לך. ולכל אינטרס יש בעל בית או אבא ומישהו שם ראה את ה"צרה הצרורה" שימיט חוק כזה על קרובו ושאר בשרו ושדולה שלימה של מאכערים ידועים ולא כל כך ידועים משכו כל אחד לצידו כדי לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
צו לצו קו לקו זעיר פה זעיר שם והתמונה תתבהר באופן הכי מכוער: הפוסט ציוניזם הגיע הרבה לפני שחשבנו.
בהיעדר אידיאל ובאחוז האש המלחכת את ארזי הבירה ושולי הבית כבר השחירו, מה לנו כי נלין על קבורת החמור של חוק האמנים הלא משרתים? הרי מאנ"ש (אנשי שלומינו) הם!(כביכול) אם נתנו במה למשתמט הידוע עם השפתון והאיפור ה"בן של" ולמכור ההוא שאין לו דין ולא דיין הרי הכרת פניהם ענתה בם כי מבאר אחת הם שותים וממקור אחד הם מתפרנסים ולכולם ידוע מאין ירק זה חי.
הנה תשובה! יש שאלות?
נו באמת.
כל הענין הוא דמגוגיה בגרוש.
גם אם אולי יש משהו בעקרון ובתחושה שמובאת כאן, בפועל כל עניין ה"השתמטות" הוא תאורטי גרידא.
כיוון ש'משתמטים' הם אנשים שמבצעים פעולה לגיטימית בכוונה לא לגיטימית.
כל הנכים, הנדכאים, הבעייתיים, ושאר החלשים בחברה מקבלים תנאים כאלו ואחרים, והמשתמטים בסה"כ משתחלים לאוכלוסיה הזו, מתחזים אליה ומזרימים את אותן הטבות לעצמם אפילו שלא מגיע להם.
אבל כשאתה תוקף, אתה בעצם תוקף דווקא את האוכלוסיה החלשה. מי שחזק ובאמת משתמט- הוא יודע לדאוג לעצמו. גם לעמותות נזקקים מגיעים לא מעט טיפוסים שהם לא בדיוק נזקקים. אבל את האנשים שבאים לעמותה אתה לא מתקיף כ'רמאים'.
ככה שעד שתמציא מכונה לקריאת מחשבות, המונח 'משתמט' ישאר מושג תאורטי שלא ניתן לייחס לו כל חשיבות יישומית בעולם האמיתי.