"בילאדי בילאדי" הוא המנון הפלסטינים ומשמעות המילים היא "מדינתי מדינתי". כשהם מתכוונים לכל שטח ארץ ישראל ממערב לירדן.

מאמר הנושא כותרת זו, פרי עטו של פרופסור שלמה אבינרי, פורסם ב-8 בספטמבר בעיתון הארץ.

המאמר מתאר מציאות שבה הכנסת מחליטה ”להשמיט כל התייחסות למרכיב היהודי של ישראל"; "להסיר את התמונה של הרצל מקיר בית המחוקקים" להחליף את סמל המדינה, את דגלה ואת ההמנון.

המאמר מונה שורה של פניות לבג"ץ: להורות לרשות השידור שלא להשתמש בביטוי "עם ישראל"; לבטל את שמה של הרבנות הראשית לישראל; לא להזכיר בתפילה את אלוהי ישראל.

ולסיום כותב פרופסור אבינרי שאחד מפעילי השמאל הרדיקאלי פנה לערבים בשאלה מה הם עוד רוצים וזה השיב שיש לשנות את שם המדינה ל"פלסטין".

פצצה זמן או בלון ניסוי

פרופסור אבינרי, מומחה להגל, אך גם עסק לא מעט בהגות ציונית, כתב מאמר חידה.

מן המאמר לא ברור אם נועד להזהיר את המתנגדים לנסיגה טוטאלית ולהקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל. או אולי הפריח בלון ניסוי לראות אם הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" יוכל להיקלט בציבור הישראלי.

אם האפשרות השנייה היא הנכונה הרי שזהו עוד שלב בפוסט ציוניזציה של תנועת העבודה. אם פרופסור אבינרי, שהיה מנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין הראשונה, נתפס לחיידק "כל אזרחיה" הרי שמצבנו רע. רע מאד.

מצבנו רע גם אם פרופסור אבינרי התכוון לומר כי עלינו לסגת מכל השטחים לפני שיהיה מאוחר מדיי (וזו לדעתי כוונתו). כי לגמרי לא ברור מה נרוויח מנסיגה. כי ההחלטות המפלצתיות של הכנסת ושל בג"ץ שהוא מתאר הן דרישות שמעלים ערביי ישראל, השכם והערב. הם גם ניסחו חוקה למדינת כל אזרחיה בתוך גבולות הקו הירוק.

הכשל הלוגי של "ציונית ויהודית"

חסידי הנסיגה הטוטאלית אומרים כי אי אפשר לקיים מדינה שתהיה גם יהודית וגם דמוקרטית כשבתוכה מיעוט לא יהודי גדול, שעשוי להפוך לרוב.

הם מתעלמים מן הכשל הלוגי של הטיעון הזה. לפי תפיסתם: כמדינה דמוקרטית עלינו לאפשר למיעוט הערבי המתרבה לתפוס את השלטון ולהפוך את מדינת ישראל למדינת פלסטין ערבית.
ומה אז?
גם אם נניח שישאירו את כולנו בחיים איזו מדינה זו תהיה?
אין להעלות על הדעת כי המדינה תישאר דמוקרטית. אף מדינה ערבית – מסוריה וסעודיה דרך מצרים ועד אלג'יר שהיא דמוקרטית.
דווקא פלסטיין תהיה דמוקרטית?

והמסקנה המתבקשת היא שעלינו להיות דמוקרטיה יהודית מתגוננת. כשהדגש הוא על יהודית יותר מאשר על דמוקרטית.

ומיד יצעקו "אפרטהייד". אז שיצעקו. כי עם השטחים ובלעדיהם התהליך של בילאדי בילאדי יהפוך למציאות אם לא נדע לעצור את הסחף בזמן.

כאן המקום לציין כי מאד ייתכן שהשד הדמוגראפי אינו כמו זה שמתארים אותו. בתחום זה ממשיכים הערבים בבלוף בו הצליחו מאד לגבי מספר הפליטים ומוצאם. ראה על כך מאמרו של יורם אטינגר.

המצדדים במדינת כל אזרחיה

בלי קשר למה היתה כוונת המשורר במאמרו של פרופסור אבינרי חשוב לציין כי בשנים האחרונות נשמעות זמירות חדשות בשמאל. כבר לא מדברים על מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. אלא על הקמת מדינה דו לאומית, בה יחיו ערבים ויהודים, אלה בצד אלה, בשוויון זכויות מלא, בשלום ובאחווה.

כתב "הארץ", ארי שביט, הוא שאיתר מה שהוא מכנה "זרמי הקרקע" בשמאל הישראלי. זרמים הרואים במדינה דו לאומית את התקווה היחידה. שביט, עיתונאי חד מבט בעל אוזן קשבת, ראיין בשנת 2006 שני אנשים שהעלו בפניו, באופן בלתי תלוי, את הרעיון החדש-ישן: חיים הנגבי, מראשי "גוש שלום" ומירון בנבנישתי.

נגד התנחלות כרמיאל

השניים בעלי רקע שונה מאד. אני מכיר אישית את הנגבי מן התקופה שהיה חבר "מצפן"(וחבר מערכת "העולם הזה"), בראשית שנות השישים. הנגבי השתתף אז בהפגנות הסוערות של השמאל הרדיקאלי נגד מה שנחשב כהתנחלויות, בעידן שלפני מלחמת ששת הימים. הם נשכבו על הכבישים כדי למנוע את הקמת כרמיאל.
הנגבי, בן למשפחה שמוצאה מחברון, היה ונשאר טיפוס סגפן, מהפכן נצחי, מגוייס קבע למען הרעיון. למרות רוחו הסוערת הוא איש נעים הליכות ותוכו כברו. בוויכוחים שהיו לנו אמר כי למרות שמשפחתו באה מחברון, בה נטבחו עשרות יהודים בידי ערבים, הוא רואה את האפשרות לחיות כמיעוט בחסות שלטון ערבי כפתרון היחיד.
בראיון לארי שביט אמר: "צריך יהיה להשלים עם העובדה שאנו נחיה בארץ כמיעוט, מיעוט יהודי שלא יהיה דחוס יותר בין חדרה לגדרה אלא יוכל להתיישב גם בשכם ובבגדד ובדמשק ויוכל להשתתף בתהליך הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון… להקים ערים מעורבות ומשפחות מעורבות".
אשרי המאמין.

ינק אהבת ארץ ישראל

מירון בנבנישתי הוא טיפוס שונה לגמרי. שלא כהנגבי, בא בנבנישתי ממרכז המפה הציונית. אביו, דוד בנבנישתי, יליד סלוניקי, היה ממתנדבי הגדוד העברי שהקים זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה. היה מורה ומנהל בית ספר בירושלים והתמסר בעיקר להוראת "ידיעת הארץ", היה מורה דרך בסיורים והוציא לאור שורה של ספרי לימוד, מפות והדרכה בידיעת הארץ. מ-1964 כיהן כמנהל "יד בן צבי". בנבנישתי הבן, ניתן לומר, ינק את אהבת ארץ ישראל עם חלב אמו. מירון בנבנישתי היה סגנו ויד ימינו של טדי קולק בתקופה שכיהן כראש עיריית ירושלים. והיה מועמד לכנסת מטעם סיעת מרץ ( כשהיתה ציונית עדיין).

"מהגרים מול ילידים"

בנבנישתי, כמו אבא שלו, היה שותף לחלום הציוני של מדינת לאום יהודית. הוא התמחה בתחום של סכסוכים אתניים במדינות שונות וברוח תלמודו הרבה לכתוב בנושא הסכסוך הערבי ישראלי. לפני שנים רבות טען כי מפעל ההתנחלויות הוא בלתי הפיך ולא ניתן עוד לחלק את הארץ. הסכם אוסלו שינה את עמדתו והוא חזר להאמין כי חלוקת הארץ אפשרית. אך שחיקת אוסלו ואינתיפאדת ערפאת האחרונה הביאה אותו למסקנות רדיקאליות.

"בשנתיים האחרונות" – אמר לארי שביט (ב-2006) – "הגעתי למסקנה שהניתוח שלי את הסכסוך היה ניתוח לא נכון. לנוחיותי הנחתי את ההנחה של השמאל הישראלי הציוני שיש כאן מאבק בין שתי תנועות לאומיות הנאבקות על אותה ארץ ועל כן הנחתי גם אני שהפתרון הרציונאלי המתבקש הוא פתרון של שתי מדינות לשני עמים. אבל בשנתיים האחרונות הגעתי למסקנה שטעיתי. הגעתי למסקנה שבעצם יש כאן סכסוך בין חברת מהגרים לבנה לבין חברת ילידים… (זהו) סיפורם של ילידים החשים כי אנשים שבאו מעבר לים חדרו אל תוך הסביבה הטבעית שלהם ונישלו אותם… בשבילי זה היה גילוי מרעיש".

אם לסכם: הנגבי, היה ונשאר חלק מן השמאל ההזוי. בנבנישתי מייצג את חדירת וירוס הספק בצדקתנו אל תוך המחנה הציוני.

געגוע לערבים

יש משהו משותף להנגבי ולבנבנישתי, שמביא אותם להאמין בסיכוי של הפתרון הדו לאומי. זוהי חווית הילדות. שניהם גדלו בירושלים, שהיתה עיר ערבית-יהודית, בשלהי תקופת המנדט. הם מתגעגעים לתקופה הזו שהיה בה הרבה קסם. "במיוחד אני חושב על השבתות ההן" – אומר בנבנישתי – "שאבא היה מסייר אתי בכפרים שמסביב לירושלים … היה לוקח אותי אל תוך מלחה ובית מזמיל ועין כרם וסריס ודיר אל הווה. לכן ההוויה שלהם לא הייתה זרה לי. היא הייתה חלק ממני".

והנגבי מספר: "אחת לכמה ימים אבא היה לוקח אותי לטיולים בשכונות של ירושלים ובכפרים שמסביב ירושלים. את עין כרם הפלסטינית אני זוכר מצוין. ואת מלחה, את ליפתא את בית מזמיל. לכן הערבים אף פעם לא היו זרים לי. הם היו תמיד חלק מהנוף, חלק מהארץ. ומעולם לא הטלתי ספק באפשרות לחיות איתם יחד. ממש יחד, בית ליד בית רחוב ליד רחוב".

כבן דורם של הנגבי ובנבנישתי, וכמי שחי באותה תקופה בצפת שהייתה עיר מעורבת, יש לי הרבה אמפטיה למה שהם אומרים. כבר סיפרתי כאן על ילדותי בצפת הערבית יהודית. גם אבי היה לוקח אותי בשבתות לטיולים ברובע הערבי של העיר ובכפרים הערביים שבסביבותיה. בכל מקום קיבלו את פנינו בכבוד ובכיבודים כיד המלך. כבר ספרתי כאן פעם כי בילדותי שכרו הורי אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא הייתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות הייתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

מן הביקורים הללו נותרו בי זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות על הטאבון, חמיצות של כדורי גבינת לאבנה הצפים בשמן זית, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות ושל ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים. באותה תקופה לערך היה בצפת ילד המוכר היום בשם אבו מאזן, ראש הממשלה הפלסטיני. אולי שיחקנו יחד. אולי מישהו מבני משפחתו רצח את דודי בפתח חנותו (בחיפה). אולי אחד מבני משפחתו רצח את בני משפחת אפריאט בפתח ביתנו.

הוריי לימדוני לקח שבגללו אני לא מתגעגע לאותה תקופה ואיני רוצה לראות את אבו מאזן חוזר לצפת כמנצח. והלקח הוא שכל האחווה היהודית ערבית, אפילו שהיא אמיתית במישור האנושי, הייתה תמיד זמנית. קיימת רק בין טבח לטבח, פרק זמן שארך כשבע עד עשר שנים: 1922, 1929, 1936-1939, 1948, 1956, 1967, 1973, 1982, 1992. אפשר לקרוא לזה פוגרומים, מאורעות, מרד ערבי, אינתיפאדה, מלחמה. ביניהם הייתה תמיד רק הודנה. וכל הודנה היא זמנית.

"הערבים מכורים למשטר דיקטטורי"

ומי שיטען כי העולם בכל זאת השתנה וכי המדינות הערביות עוברות תהליך של דמוקרטיזציה ומדינת כל אזרחיה ב"פלסטיין" תהיה דמוקרטית כדאי לקרוא את הדברים הבאים:

"… כל הערבים, כולם, הפכו להיות מכורים לדיקטטורה ולדיכוי. למשטרים שמכים על ראשיהם בנעליים ומכים אותם מתחת לחגורה. תשוקה רבת עוצמה לרודנות זורמת בעורקיהם של הערבים. זו התמכרות כרונית שממנה לעולם לא ישתחררו. כי אם יתעוררו יום אחד וימצאו עצמם חיים תחת משטר שאיננו מדכא ואיננו משפיל הם ימותו כמו דג שהוצא מן המים".

את הדברים שלמעלה לא כתב איזה אוכל ערבים לתיאבון. הדברים פורסמו בעתון "אל איתיחאד", עיתון המופיע באיחוד האמירויות. על המאמר חתום עבדולה ראשיד, ערבי המכיר כנראה היטב את בני עמו.

ראה גם

 

תרגום עברי להימנון הפלסטיני

ארצי, אדמתי, אדמת האבות
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח
בזכות נחישותי, והאש שלי, ובעוצמת נקמתי, ובגעגועֵי-דמִּי לארצי ולביתי,
עליתי על ההרים ויצאתי למאבק,
התגברתי על המכשולים וחציתי את הגבולות
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח,
בזכות נחישות הרוח ואש הנשק, והעמידה התקיפה של עמי בארץ המאבק פלסטין
ביתי פלסטין, האש שלי פלסטין,
נקמתי וארץ העמידה-האיתנה.
ארצי, ארצי, ארצי,
עמי, עם הנצח.
בכוח השבועה-בצל-הדגל,
בשם ארצי, ובשם עמי, ובשם אש הכאב, אחיה כלוחם-מקריב, אשאר לוחם-מקריב, אמות כלוחם-מקריב,
עד שתשוב ארצי,
ארצי, עם הנצח.

(התרגום על פי הויקיפדיה העברית)

=========================================================================

מאמר אבינרי ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1188588.html

 החוקה  הפלסטינית של עדאלה

http://www.zeevgalili.com/?p=392

 העולם השלישי ומדינת פלסטין

http://www.zeevgalili.com/?p=59

 חזון הפלסטינים הישראלים לחורבן המדינה

http://www.zeevgalili.com/?p=381

 זו התכנית לחיסול ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=49

 אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=47

 הפצצה התקתקת של ערביי ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=47

 ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/?p=6933

תפסיקו לאיים עם השד הדמוגרפי
http://www.zeevgalili.com/?p=10685

 עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

http://www.zeevgalili.com/?p=522