נכתב ב-2006 אקטואלי עדיין יוני 2014 

הנהירה אל " המרכז" מבטאת את קץ האידיאולוגיה ואת הבריחה של עם ישראל מן המציאות הקשה * אף מנהיג איננו אומר לעם את האמת * אולי רק ביבי יכול, אם יחזור למקורות היניקה שלו

מי שרוצה להבין את הצלחתה חסרת התקדים של " קדימה" (בסקרים) חייב לפנות אל ז"אן בורידאן, הסכולסטיקן הצרפתי בן המאה ה-14, שהמשיל את משל " החמור של בורידאן" .

בורידאן חלק על הטוענים להעדר חופש בחירה אצל האדם. לשם המחשה הביא את משל החמור, העומד מול שני אבוסים, המכילים כמות זהה של מזון זהה. החמור הזה היה חמור אנושי, ללא חופש בחירה. ובהעדר יכולת להחליט באיזה משני האבוסים לבחור נשאר תקוע במקומו עד אשר מת ברעב.

התחמקות מהכרעה

" קדימה" היא מפלגה ללא מנהיג, ללא אידיאולוגיה, ללא עבר משותף של חבריה. היא זוכה בסקרים לניצחון מוחץ על כל יריבותיה בזכות העובדה שהיא " מפלגת מרכז" .

להיות במרכז פירושו להיות משוחרר מכל אידיאולוגיה. זו לכאורה עמדה אבל למעשה זו אי הבעת עמדה. המרכז אומר: אני לא פה ולא שם. כל מי שנוקט עמדה, ימין או שמאל, חייב להגן עליה מול מתנגדיה. כשאתה במרכז אי אפשר להתנגד לך, כי אתה בעצם אינך אומר כלום. אתה יכול להיות גם שמעון פרס וגם צחי הנגבי.

הצלחת המרכז בישראל הוא חלק מן ההצלחה של תרבות המערב (בעיקר האירופית) הפוסטמודרנית. אותה תרבות שאליעזר לבנה חשש והזהיר מפניה. כי כשהתרבות הזאת מנצחת פרוש הדבר קץ האידיאולוגיה. לרונית תירוש היה קל להצטרף לקדימה כי היא לא זוכרת בכלל לאיזה מפלגות הצביעה בעבר.

 

ומי שאינו מסתפק במשל של בורידאן יוכל להיתלות באילן גדול ממנו, הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט אומר כי הנטיה הטבעית שלנו כבעלי חיים היא להתחמק מהחלטות. שכן, כל החלטה כרוכה בסיכון ובוויתור על משהו. אך בטבע האנושי קיים צו קטגורי שניתן לכנותו צו מוסרי. אבל יש בני אדם העושים הכל כדי להתחמק מהכרעה. אלה נוטים ללכת ל" מרכז" שהוא בעצם התחמקות מהכרעה. (ותודה לחברי רמי טל, איש אשכולות, שסייע לי בגיבוש הנושא).

איך מת בורידאן

הדברים שאמר בורידאן הרגיזו מאוד כל מיני אנשים, ובשנת 1366 נעלמו עקבותיו. לפי אחד הסיפורים, הוא קיים יחסי ניאוף עם איזו נסיכה ספרדית, ובעלה הרג את שניהם. לפי סיפור אחר, הוא נרצח בידי סטודנטים שכעסו על שהכשיל אותם במבחן חשוב. אבל הגרסה המקובלת היא שראשי האוניברסיטה של פאריז חששו מהמלומד הקונטרוברסיאלי  ודאגו להרעילו.

משל החמורים

את המשל הזה קבלתי ממישהו באינטרנט בשם מישהי שתרגמה אותו ממקור כלשהו. לא בדקתי את העניין לעומק כי המשל הזה, נראה לי טוב לענייננו, דווקא בשל האופי העממי שלו.

אי שם הרחק מעבר להרים

כך מספרות האגדות

חיה קהילה של חמורים

ללא כל חרדות

עוד מעט יישארו בלי מים

וגם התבואה קמלה נובלת

ובתקרה חורים מלא חופניים

ורבים חולים שם ב" חמרת"

אך חמורים מורחים חיוך

הם צועדים " קדימה" בגאון

מכסים ראשם בשמיכות של פוך

אוטמים אוזניים משאון

כי זו דרכם של חמורים

מעדיפים שלא לחשוב

חיים את הרגע ונוערים

את העכשיו את הקרוב

נכון שהאריות סביבם

רעבים, תאבים לבשר

אך חמורים הם מטבעם

אופטימיים, מה פה מוזר?

כששמעתי את הסיפור

לא יכולתי שלא להתפעל

איך בלי לשנות פרור

זהו סיפורה של ישראל

 

מעמד החמור ביהדות

ואם כבר מדברים על חמורים כדאי לציין כי לחמור יש מעמד מכובד מאד ביהדות. בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור שאין בו גסות רוח כשאר הבהמות. שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, ואיננו מצער את רוכבו. בתנ" ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם. וישעיהו מביא את החמור כדוגמא לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ורבי יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. הרמ" א (ר" מושה איסרליש) אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים. יש ראשי תיבות לחמור – ספק הלצה ספק ברצינות – " חכם מופלג ורב רבנן" .