קומיקו יאיאמה מנגנת באוד. (צילום: זאב גלילי)

בין ר" ישראל נג'ארה לאום כולתום * שיחה עם ד" ר קומיקו יאיאמה על דרכה בחקר מסורת מוסיקאלית יהודית מופלאה

אומרים על היפנים כי הם אינם מחייכים לעולם. כי אין להם בכלל שפת גוף ואינם מחצינים רגשות. כי הם נימוסיים עד כדי צינה. כי הם סגורים בשפתם עד כדי ניתוק מכל שפה אחרת.

לפי קריטריונים אלה ד"ר קומיקו יאיאמה איננה יפנית כלל. במהלך השיחה שקיימתי עמה היא לא פסקה מלחייך וגם לצחוק בקול לשמע בדיחות יהודיות. לא פסקה לדבר בשפת הגוף כשהיא זוקרת את בוהן ידה הימנית כמו תלמיד ישיבה מתפלפל. דיברה עברית שוטפת, חלקה במילים של בית מרקחת וחלקה בסלנג סחבקי. אחרי אחת עשרה שנים בישראל קומיקו יותר ישראלית מישראלית. רק המבטא שלה ונימוסיה הסגירו את היותה יפנית.

בת לנהג מונית

קומיקו נולדה לפני 37 שנים בפוקואוקה, עיר גדולה בדרום מערב יפן. בת יחידה להורים קשי יום, אב נהג מונית ואם עקרת בית. המצב הכלכלי של ההורים היה למטה מבינוני. אבל הם השקיעו את כל כספם בחינוכה של הבת האהובה. כסף למוסד חינוך יוקרתי פרטי לא היה והיא למדה בבתי הספר הציבוריים. אך מגיל 4 כבר למדה בלט קלאסי ומגיל 6 למדה לפרוט על פסנתר. לאב היה תחביב: לשמוע מוסיקה קלאסית במערכות סטריאו משוכללות. האם חלמה שבתה תעסוק במוסיקה. מאמצי ההורים ונטיותיה של הבת הובילו אותה לקריירה שעיקרה מוסיקה.

מוסיקה מערבית כמובן. ילד יפני שלומד מוסיקה לומד לפרוט על פסנתר מערבי, לא על כלים יפניים. למוסיקה היפנית התוודעה רק כשלמדה במיכללה למוסיקה בטוקיו.

עבודה קשה מרצון

ילדותה ונעוריה של קומיקו עברו עליה בעבודה קשה. לימודים בבית הספר בו הדרישות רבות מאד. לימודי המוסיקה ואימוני הנגינה גזלו את יתר הזמן. " כשאני רואה כאן את הנערים והנערות עושים כיף, מבלים בדיסקוטקים ובטיולים איני מבינה איך יש להם זמן לזה. אני זוכרת שלי לא היה בגילים האלה זמן לנשום. אמנם לא היה לי כל כך טוב מן הלחץ הזה, אבל אני הכרחתי את עצמי" .

הבילוי היחידי של אותה תקופה היה צפייה בסרטים, אמריקניים בדיבוב יפני, או בסרטים יפניים. קראה הרבה ספרם מן הספרות העולמית – מדווסטויבסקי ועד שקספיר. הכל בתרגום ליפנית. היפנים יכולים להסתדר היטב בלי לדעת אף שפה מלבד יפנית, יש תרגומים לכל הספרות, אומרת קומיקו. ללמוד אנגלית התחילה בגיל 12 וזה היה די קשה. מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בטוקיו, למדה גם גרמנית ובאופן פרטי הלכה ללמוד רוסית וצרפתית.

שכר לימוד גבוה

לאחר שגמרה את לימודיה בתיכון עברה ללמוד במכללה למוסיקה בטוקיו. במכללה כזו לומדים בעיקר בנים למשפחות עשירות. הוריה נטלו על עצמם עול כבד כדי לאפשר לה את הלימודים. שכרו של אביה הגיע להערכתה, במושגים של היום, לכ-60 אלף דולר לשנה. זה לא הרבה ביפן, כי שם הכל יקר. שכר הלימוד במכללה למוסיקה היה כ-15 אלף דולר. קומיקו יכלה לעבוד רק בחופשות, כך שהוריה היו צריכים לשאת גם בהוצאות הדיור והמזון. " זה היה המון כסף" , היא אומרת, " וזה העיק על מצפוני שהם מתאמצים כל כך בשבילי" .

" נדלקתי על מינץ"

איך בכלל הגיעה לישראל ולעם היהודי?

" תמיד שאפתי להכיר תרבויות חדשות ולצאת לחוץ לארץ. היה זמן שהתעניינתי בתרבות הרוסית ומשם דווקא הגעתי להכרות עם היהדות. מצאתי שם המון מוסיקאים יהודיים, כליזמר, יידיש. בבית הספר לא למדנו כמעט כלום על התרבות היהודית. על השואה למדתי מקריאת יומנה של אנה פרנק. על התנ"ך למדנו מעט, אבל יפנים נוצרים בקיאים בו כמובן יותר. איני יודעת אם בעיר בה נולדתי היו יהודים. אם היו לא הכרתי אותם. היהודי הראשון שהכרתי היה מוסיקאי יהודי מניו יורק שלמד בטוקיו. מה שמשך אותי במיוחד היה הריבוי של מוסיקאים יהודיים. שמעתי בתקליטים את יאשה חפץ, יהודי מנוחין, ארתור רובינשטיין ורבים אחרים. בקונצרטים חיים שמעתי מבצעים ישראלים מעולים כמו ולדימיר אשכנזי, יצחק פרלמן ובמיוחד נדלקתי על שלמה מינץ. הגעתי למסקנה שכל המוסיקאים הגדולים הם יהודים וצריך להכיר את התרבות הזו" .

" עד אז (זה היה ב-1992 עם סיום לימודי תואר שני במוסיקה ואני אז בת 26) הקשר שלי עם העולם היהודי היה רוחני בלבד. רציתי לדעת מה עומד מאחורי התרבות היהודית שלא ידעתי עליה הרבה. אבל איש לא שם עלי עין" .

" יום אחד, בתום קונצרט של שלמה מינץ בטוקיו, אזרתי אומץ, נכנסתי לאחורי הקלעים והצגתי עצמי. היה מרתק לדבר עם שלמה מינץ. מצאתי אצלו דינמיקה של תרבות מסקרנת מאד – קיבוץ, ישראל, יהדות. זה היה ראשית הקשר שלי עם ישראל" .

מילגה לשנה אחת

" בעקבות הפגישה החלטתי ללמוד מוסיקה יהודית. לא היה דבר כזה בטוקיו ואז פניתי לשגרירות ישראל. נודע לי שיש מלגות לסטודנטים יפניים הרוצים ללמוד בישראל, עברתי מבחנים וראיון וקיבלתי את המלגה"

" הגעתי בשנת 1992, בתחילה למדתי בבית ספר לתלמידי חו" ל. לקח לי שנה להשתלט על עברית. זה לא היה קל אבל אתה מסתגל. זה פחות קשה מאשר ללמוד שוודית. פה יש ניסיון רב בהוראה לזרים. אפשר לדבר עברית לא כל כך מדויקת. כולם מתמודדים עם השפה" .

" את התקופה של לימודי העברית ניצלתי כדי לחפש נושא רציני, מעניין ומשמעותי לדוקטוראט. באחד הימים הצטרפתי לקורס במחלקה למוסיקולוגיה, שבו עסקו ביחס שבין מוסיקה מזרחית ומערבית. המרצה לקח את התלמידים להאזין לשירת הבקשות בבית כנסת ירושלמי וזה שבה את לבי" .

" כשנגמרה השנה נגמרה גם המלגה. אבל מצאתי עבודה כמורה ליפנית באוניברסיטה שאפשרה לי המשך הקיום. גם מלגה שקבלתי (מאוחר יותר) מן המרכז למורשת ארם צובא עזרה לי. נכנסתי למחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, למדתי והתחלתי בעבודה" .

מהי שירת הבקשות

" שירת הבקשות של יהודי חלב שבה עוסקת העבודה שלי היא מסורת מוסיקלית של הקהילה החלבית בירושלים. היא כוללת פיוטים (בקשות) ופסוקים מן המקרא (פתיחות) ומתקיימת כאירוע מוסיקלי דתי-חברתי בבית הכנסת, מדי שבת, מחצות ליל-שבת ועד מועד תפילת שחרית, בתקופה שבין סוכות לפסח. שירת הבקשות לפי מסורת חלב תופסת מקום מיוחד בין המסורות המוסיקליות של יהודי המזרח והיא נפוצה כיום בירושלים גם בעדות מזרחיות אחרות, ומהווה חלק חשוב מחיי התרבות והחברה של היהודים המזרחיים המסורתיים בעיר" .

" מסורות מוסיקליות של עדות שונות הושפעו מרעיונות קבליים ובשירת הבקשות השפעתם בולטת במיוחד. שירת הבקשות קשורה לתפיסה הקבלית המייחסת משמעות מיוחדת לשירה בלילה. בימי חול, בחצות הלילה, מתקיים נוהג "תיקון חצות" שבו בוכים על גלות השכינה, ואילו בשבת, משום שאסור להתאבל, שרים בקשות. על שורשים מוקדמים של מנהג שירת הבקשות אפשר ללמוד מעדויות היסטוריות מתקופת ספרד, אך התגבשותו חלה בעקבות עליית התנועה הקבלית מיסודו של יצחק לוריא בצפת במאה ה.16- בתקופה זו גברה חשיבותה של הזמרה ופיוטים ובקשות רבים חוברו על-ידי משוררים עבריים ביניהם בלט בגדולתו המשורר ישראל נג'ארה (בערך 1625-1555) שירת הבקשות התפתחה במיוחד בשני מרכזים: בסוריה, בעיקר בעיר חאלב, ובמרוקו" .

חאלב באה לירושלים

" בחאלב, הידועה בשמה העברי "ארם צובא", הייתה קהילה יהודית מבוססת כבר בתקופות קדומות והעיר נודעה כמקום מושבם של חכמים גדולים. בהיותה מרכז עירוני ומסחרי וצומת בין מערב ומזרח, הצטיינה העיר חלב באווירה קוסמופוליטית ובפעילות תרבותית ענפה, ובין היתר הייתה מרכז מוסיקלי חשוב במזרח התיכון. כל אלה תרמו לשגשוגה של שירת הבקשות בחלב כמסורת מוסיקלית" .

" עולי חלב, ביניהם רבים מחכמיה – שהגיעו לירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – הביאו את מסורת שירת הבקשות לשכונות הירושלמיות שהוקמו מחוץ לחומה באותה תקופה. שירת הבקשות הפכה לפופולרית בקרב רוב עדות המזרח בירושלים: האורפלים, הפרסים, הבוכרים, הכורדים, העירקים,התימנים והמרוקאים."

" כיום, שירת הבקשות על-פי מסורת יהודי חלב מתקיימת בירושלים בשני מרכזים: בית הכנסת " עדס" בשכונת נחלת ציון ובית הכנסת " מוסאיוף" בשכונת הבוכרים. בנוסף לבתי הכנסת האלה ישנם כמה בתי כנסת המקיימים שירת בקשות מקוצרת בערב שבת, או בשבת אחרי הצהרים. יש גם בתי כנסת שבהם נערכים חוגי בקשות בערבי ימי חול. ותיקי הבקשות נוהגים לשיר את הבקשות על-פי סדרן הקבוע כבר יותר מחמישים שנה, בכל שנה ומדי שבוע, ואף שהם חוזרים ושרים אותן כמעט באותה המתכונת, הם מתמידים להשתתף בשירת הבקשות "כי השירה היא התרוממות הרוח וכשאנחנו שרים, אנחנו נמצאים בעולם רוחני" – כך הם מסבירים. שירת הבקשות היא עבורם תמצית השירה והמוסיקה הגורמות לאדם שמחה ועונג" .

" חמים על הבקשות"

עבודתה של קמיקו חייבה בילוי לילות שלמים, משך שש שנים, בבתי הכנסת השונים שבהם שרים את שירי הבקשות. היא ישבה לבדה בעזרת הנשים בלילות החורף הקשים, מנועה מלהקליט או לרשום בגלל קדושת השבת. אך, לפי דבריה, " האנשים שקוראים את הבקשות " כל כך חמים על בקשות שלא מספיק להם החורף והם ממשיכים גם בקיץ וגם ביום חמישי וגם ביום שני וגם ביום שלישי. ויש המון קוראי בקשות. וזה אפשר לי להקליט. יש לי יותר ממאתיים קלטות" .

קומיקו למדה קבלה (" מעט. בעיקר עניינה אותי יחסה של הקבלה למוסיקה" ). אבל עיקר עיסוקה הוא בתחום המוסיקה ומטרת העבודה הייתה לחקור את היסודות המוסיקליים של מסורת זו ואפיון היבטיה ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. למטרה זו למדה חזנות ספרדית אצל החזן והזמר מוותיקי הבקשות, יעקב כהן. היא למדה לנגד בעוד מפי מורה ערבי מן הגליל וקיימה שורת ראיונות עם ותיקי חאלב ועם משתתפי שירת הבקשות. על העוד אומרת קומיקו כי זהו כלי עתיק מאד, מרכזי מאד במוסיקה של המזרח התיכון. הצליל שלו עמוק יותר מן הצליל של כלי מיתר אחרים ויש בו מגוון אפשרויות לחצאי טונים וליותר מזה.

" זהות יהודית ערבית"

במסקנות המחקר מצביעה קומיקו על היחס בין לחן וטקסט, לאור הצורך להצדיק את אימוצם של לחנים זרים (ערביים, תורכיים ואחרים). היא מצביעה על היסודות המוסיקליים הערביים וסגנון השירה המזרחית, הבאים לידי ביטוי בשירת הבקשות. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שהייתה תקופת הזהב של המוסיקה המצרית, " הכניסו את המוסיקה של עבדול ווהאב ואום כולתום לתוך המנגינות של הבקשות. בישראל הכניסו גם מנגינות של שירים עבריים" .

בסיכום אומרת קומיקו כי המאפיין את הלחנים של שירת הבקשות הוא זהות כפולה יהודית-ערבית ועם זאת היות השירה הזאת בעלת מסורת חזקה ומגובשת השומרת על דינמיות ופתיחות.

" פתיחותה של המסורת באה לידי ביטוי במישורים שונים: אופיה החברתי המקבל בברכה אנשים מעדות שונות ומעודד את השתתפותם בשירה של זמרים בעלי יכולות שירה ברמות שונות; התפיסה המאפשרת הכנסתם של לחנים זרים אל בין כותלי בית הכנסת; המבנים המוסיקליים הייחודיים, המאפשרים קליטה של לחנים זרים ומאפיינים סגנוניים של עדות מזרחיות שונות. פתיחות זו עושה את שירת הבקשות למסורת דינמית. נראה שהאיזון בין חוזקה של המסורת ובין פתיחותה לסביבה הוא המבטיח את המשכיותה גם כיום" .

הסחבקיות הישראלית

" פה האנשים מאד פתוחים. כל הזמן יש לי חברים וחברות תחילה בבית ספר לתלמידי חו" ל ואחר כך חברים ישראלים במחלקה למוסיקולוגיה וכן מן השכונה. מן הבחינה החברתית לא הייתה לי בעיה. החברים מוכנים לעזור, מקדישים זמן בשבילי. כאן הרבה יותר קל מאשר ביפן. פה, אם אתה רוצה לפגוש מישהו, אומרים יאללה תבואי. בטוקיו כולם עסוקים ואתה בודד. אבל יש דברים שקשה להתרגל אליהם. למשל תלוש משכורת, אף פעם לא בזמן אף פעם אתה לא יודע מה שאתה מקבל. בשביל מי שבא מיפאן זה הלם" .

חיים סבתו על שירת הבקשות

שירת הבקשות משמשת נושא מרכזי בסיפור " אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו. זהו מעין סיפור בלשי, שבו מפענח סבתו חידה המטרידה את מנוחתו: מדוע נגנז ספר פסקי הלכה שעליו טרח אחד מאבות אבותיו (" זקננו הגדול" ) על פי גזירת חכמי קהילת חלב. סבתו מכתת רגליו בין סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ומגלה כי הגזרה נגזרה משום שבאחד מפסקיו ציווה למחוק פסוקי פיוט, המתייחסים לשבתי צבי. לאורך העלילה נחרז סיפורם של פיוטי בקשות ש" זקננו הגדול" זכה שחיבר אחד מהם.

וכך כותב סבתו:

" שבת אחרי שבת היה חכם מואיז שעיו פותח, " ידידי רועי ומקימי" , ושבת אחר שבת היו בניו נוצחים אותו. גאים אנשי ארם צובא, ואוהבי זמרה. ניצחה אהבת הזמרה את גאוותו, ויתר על הפזמון החלבי, למד אף הוא את הניגון הירושלמי ושר עימהם. סבי זכרונו לברכה לא ויתר. לא על הפיוט ולא על הנעימה. אומר היה פיוטים שבספר הפזמונים לארם צובא, חסידים ואנשי מעשה עשאום ושיקעו בהם כל כוחם. חן יש בהם ותחנונים יש בהם, ומביאים את האדם ליראת שמים…"

" …שספר הבקשות לאנשי ארם צובא חכמים גדולים עשאוהו. מלא הוא כיסופים וגעגועים לאבינו שבשמים, וצער על גלות השכינה וגלות ישראל, ובכל בקשה ופיוט רמזים מן המשנה ומן התלמוד, על פי הפשט ועל פי הסוד…"

על תלמוד תורה בחאלב ראה ראיון עם הסופר חיים סבתו "מיתר יש בנפש"

ראה גם דרכו של נובוקה הטורי אל היהדות