–   אמנון לורד  –

–הפשיזם היום הוא שמאלי. האנטישמיות היום היא שמאלית. מי שלא מבין את זה חסר לו בורג. מושכלות יסוד: פשיזם שאין בו יסוד אנטישמי, הוא למעשה שפיר, חסר משמעות. האנטישמיות היא לא רק מגדיר זהות. היא חומר הנפץ החודר, שמאפשר לכוח הפשיסטי לחולל את ההרס שלו.

הפשיזם השמאלי מסמן מטרות. הוא מקארתיזם ברישיון. תם עידן הליברליזם. כל אחד רואה, בעיקר בארצות הברית אך גם בישראל, שליברליזם קיים כל עוד נשמרת לך הזכות לחשוב כמוני. כלומר, הסובלנות והליברליות התחלפו בטוטליטריות רדיקלית, שמחריבה חיי אדם, גם אם אינה גוזלת ממנו את חייו הפיזיים. בארצות הברית היא כרוכה ברשיון להשתולל ולזרוע אלימות ברחובות והיא כן עולה בחיי אדם משום ששלטון החוק מתפורר.

איך זה נוגע לענייננו.

אפי איתם

מתנפלים על תא"ל (מיל') אפי איתם. כותבים דתיים חושבים שזה בגלל כיפתו הגדולה מדי, הצבע הסגול מדי. זה בוודאי לא עוזר אבל מתחת לכל זה קיימות שתי מגמות עומק, שהשתלטו במידה רבה על האינטלקטואלים הישראלים. המגמה הראשונה, שהיא תולדה של השואה ומלחמת העולם ה-2, והיא רואה בימין את מקור האנטישמיות, או שמכחישה לחלוטין את היסוד האנטישמי או הרלוונטיות של האנטישמיות. השניה: השואה הפכה לחומר גלם לתעמולה, בעיקר נגד מדינת ישראל. אין לשואה משמעויות יהודיות יחודיות או ציוניות. ההיפך – הלך הרוח השליט היום במדינה שבתוך המדינה, מדינת העומק, הוא ש"הציונות היא גזענות" ולכן זה תמיד "את, אני והנאציזם הבא". באיטליה למשל, ביום שבו מתו ממגיפת הקורונה יותר מ-600 בני אדם, הכותרות התפוצצו בגלל שפומפיאו שתה כוסית בפסגות. זאת אנטישמיות.

ביבי לא בדיוק היטלר …אבל

האנטישמיות המשמעותית האפקטיבית מזה 70 שנה היא אנטישמיות שמקורה בשמאל. היא קנתה לה אחיזה חזקה גם בישראל. דווקא בגלל שמאליותה. אפשר לומר שהיא הגיעה להבשלה מלאה כאשר מו"ל ישראלי נכנס למיטה עם מו"ל גרמני נאצי. מאז זה תמיד "ביבי הוא לא בדיוק היטלר, אבל…" היטלר עצמו מקבל בעיתונות הזאת כיסוי חיובי יותר מראש ממשלת ישראל, שנחשב על ידם לראשון האויבים של המדינה, כאשר נסראללה הרחק מאחוריו.
יש אנשים שאין להם תחליף, ופרופ' רוברט ויסטריך ז"ל היה כזה. הוא, יותר ממומחים אחרים לנושא, גילה את הסוד הנורא על אנטישמיות השמאל, והנציח את ממצאיו במאגנום אופוס שלו המחולק לשני כרכים: 'האנטישמיות – קבעון קטלני' ו'מאמביוולנטיות לבגידה: השמאל, היהודים וישראל'. איזו אמביוולנטיות! דניאל פייפס קבע כבר לפני יותר משנה, שהשמאל הבינלאומי שונא היום את ישראל יותר מהערבים. עינינו הרואות.

בין ועידת ונזה לועידת דורבן

ויסטריך באמת הסתלק בלא עת. בפתאומיות. יצא לי לפגוש אותו פעמים אחדות, כשהיה ראש המכון לחקר האנטישמיות על הר הצופים. הוא בעצמו החזיק בעמדות מדיניות שנחשבות בישראל לשמאל (ציוני). אבל לא יכול היה להתכחש למה שראה מאז חזה במו עיניו בפלישת הסובייטים לפראג ב-1968. הוא זיהה את ה"אנטישמיות הסיסטמית" המוטמעת במוסדות הבינלאומיים. האנטישמיות המסתווה לאנטי-גזענות, מסע לשווין וכו', בלב האידיאולוגיות והתיאוריות המתקדמות. מאחר שיש להן מטרה אחת: חיסול מדינת ישראל והציונות, כפי שביטאה ועידת דרבן בשנת 2001. אם יש השוואה רלוונטית לנאציזם היא, שוועידת דרבן, בדרום אפריקה מכל המקומות, בחסות האו"ם, היא שוות ערך לוועידת ונזה כי מטרתה היא פוליטיסייד, המונח שהשתמש בו פטי הרכבי הבלתי נשכח.

הרוג יהודים למען השלום – פעילת "זכויות אדם" ובשת כפיה בהפגנה

עכשיו האינטלקטואלים של הפשיזם השמאלי רואים סכנה שאדם שפוי, שרואה דברים כהוויתם, בן ללוחמת אנטי-נאצית, ייכנס להם לקודש הקודשים. ל'יד ושם'. מאז מותו של ויסטריך ב-2015, היתה השתלטות של אנשי אקדמיה שהשקפתם הפוכה לזו של ויסטריך על 'המכון לחקר האנטישמיות' בהר הצופים. הם תקעו יתד גם ביד ושם. כניסתו האפשרית של אפי איתם לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם לא תוכל לשנות מגמות בחקר השואה, אבל אולי זה יעזור במשהו להחזיר את המוסד הזה למטרותיו המקוריות. "רק אישיות כמו אפי איתם יכולה להבטיח תוכן רעיוני ציוני ליד ושם. זה ממש חיוני", אומר ד"ר גוסטבו פרדניק, שפרסם מחקר על ההיסטוריוגרפיה של השואה ומתמחה בחקר ה'יודופוביה'.

"השואה סתם עוד רצח עם"

"יש היום שתי אסכולות המתחרות לגבי השואה: האינטנציונליסטית והפונקציונליסטית, כאשר את הראשונה מייצגים ענקים כגון לוסי דווידוביץ' ודניאל גולדהאגן". רק לא מזמן הכריז כאן דן מכמן שהאסכולה הזאת כבר נדחתה. "השניה זו תפיסה שכוננו חוקרים גרמנים שגורסים שלא היתה 'כוונה' מאחורי השואה אלא היא קרתה איכשהו בתוקף הנסיבות. סכנת הפונקציונליזם (או סטרוקטורליזם) היא טשטוש האחריות לשואה שעלול להתדרדר להכחשה – לא של התרחשות האירועים אלא משמעותם. השמאל כהרגלו דוחף לצד הלא נכון כדי להפוך את השואה לעוד רצח-עם נוסף, ללא איפיונים יחודיים הנובעים מתופעה שאין לה אח ורע והיא היודופוביה".

יש מצע משותף בין האנטישמיות החדשה של השמאל לבין אירן

דרכו של אמנון לורד מן השמאל ההזוי אל הקול הצלול של הציונות השפויה