העובדות הבסיסיות הקשורות בפרשה לכאורה ידועות וברורות ואין עליהן מחלוקת: מחבל שתקף חיילים בחברון נורה ונפצע קשה. חייל שהגיע לזירת האירוע הבחין במחבל המדמם, דרך את נשקו וירה בראשו למוות.
פרסום הקלטת עורר סערה ציבורית בישראל ובעולם ונפתחה חקירת מצ"ח. החייל היורה, אלעור עזריה נעצר והובא בפני שופט כבול באזיקים, שהורה לעצור אותו.
לכאורה קיימות רק שתי אפשרויות, שתוצאות החקירה [ואולי המשפט] יכריעו איזו מהן היא הנכונה.
אפשרות האחת היא שהחייל ידע והבין כי מדובר בפצוע אנוש שאינו מסכן איש והרג אדם חסר אונים. האפשרות השנייה היא שהחייל היורה באמת חשב שבמעשהו הוא מציל את עצמו ואת חבריו.
קיימת גם אפשרות שלישית.
המלצה דחופה לפרקליט הצבאי הראשי, לשופטי בית הדין הצבאי המיוחד ולסנגורים. קראו ספר שעשוי אולי להאיר את הפרשה באור חדש.
שם הספר הוא BLINK, פרי עטו של Malcolm Gladwell. הספר עוסק אמנם בבעיה אמריקנית אבל בעיה הנוגעת מאד גם לנו. הבעיה האמריקנית היא של שוטרים הששים ללחוץ על ההדק. הבעיה שלנו היא איך לשפוט חיילים וקצינים שבתנאי המלחמה בה אנו נתונים עוברים על פקודות הפתיחה באש.
הרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט באיגרת לחיילי צה"ל קבע:
"המפקדים, ואני בראשם, נוסיף לתת גיבוי לכל חייל שישגה בלהט הקרב, מול אויב המסכן את אזרחנו. עם זאת, לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעיות והמוסריות, שעל פיהן אנחנו פועלים."
השאלה היא איך קובעים אם חייל שגה או חרג מאמות המידה המוסריות של צה"ל.
על השאלה הזו יש למלקולם גלאדוול תשובה מעניינת ומקורית.
איך בני אדם מחליטים
הנושא המרכזי של הספר BLINK הוא: כיצד בני אדם מקבלים החלטות אינסטינקטיביות, ומדוע חלק מהאנשים מחליטים נכון והאחרים שוגים.
כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
גלאדוול יוצא מנקודת מבט מקורית. הוא מביא מחקרים הבוחנים את השאלה כיצד רואים אוטיסטים את העולם בהשוואה לאנשים רגילים. במחקר שנערך באוטיסטים נעשה מעקב אחרי תנועת עיניהם בעת שהם צופים בסרט קולנוע. המחקר העלה שהאוטיסטים אינם מתמקדים בהבעות פניהם של הגיבורים, מבט עיניהם ושפת הגוף שלהם. הם מתבוננים בלבוש, תכשיטים, רהיטים וכדומה. כך הם נוהגים לא רק בצפייה בסרטים אלא גם בחיים עצמם.
מלקולם גלאדוול
מדוע אוטיסטים אינם מבינים
ההבדל העיקרי בין אוטיסט לבין אדם רגיל הוא שלאוטיסט אין יכולת לפרש מבט עיניים, הבעות פרצוף ושפת גוף לצורך הבנת סיטואציה אנושית רגשית.
לכל אחד מאתנו יש יכולת, הנתפסת כמובנת מאליה, להבין ולפרש נכון התנהגות אנושית בדרך האמורה. תשעים אחוז מהתקשורת הבינאישית נעשית בדרך זו. לא כן אצל האוטיסטים. האוטיסט יכול לעתים להבין כל מילה שאתה אומר, אבל בעצם לא מבין תשעים אחוז ממה שאדם רגיל מבין.
השאלה הקריטית
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה. שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את הכושר לפרש התנהגויות אנושיות. ממש כאילו הפך לפרק זמן לאוטיסט.
מצבי דחק
זה קורה בדרך כלל במצבי דחק, כאשר אין לאדם (ליתר דיוק: לחלק מהאנשים) מספיק זמן לקרוא את התגובות של האחר.
כדוגמא מביא גלאדוול פרשה מאד מפורסמת (אחת מני רבות) שבה ירו שוטרים בצעיר כושי לא חמוש. אותו צעיר ניסה להוציא מכיסו ארנק, כדי להוכיח את זהותו. השוטרים פרשו את התנועה הזו כניסיון לשלוף אקדח. הם הועמדו לדין והתביעה במשפט הביאה כהוכחה לכוונות הזדון שלהם את העובדה שהצעיר הכושי נפגע בעשרות כדורים. בניתוח שעושה גלאדוול לפרשה הוא מגלה שפרק הזמן שחלף מן הרגע שהשוטרים חשדו בצעיר ועד שירו בו היה פחות מדקה. היריות עצמן (כל השוטרים ירו בבת אחת) נמשכו לא יותר מחמש שניות.
המסקנה של גלאדוול: לשוטרים היורים לא היה זמן כדי להבין מה אותו צעיר כושי מתכוון לעשות. אילו היה להם זמן היו מבינים שהצעיר אינו מהווה איום. למעשה הם ירו בו לפני שהבינו מה הם עושים כי הם יצאו מהנחה של הדבר הכי גרוע שיכול להיות. וזה מה שבני אדם עושים כשהם לא מצליחים לקרוא את הכוונות של האחר.
פרשת רודני קינג
לא רק גורם הזמן משפיע על החלטות בתנאי לחץ. גלאדוול מביא כדוגמא את פרשת רודני קינג שהוכה מכות רצח בידי שוטרים שרדפו אחריו בלוס אנג'לס בשנת 1991. קינג בסך הכל נהג במהירות מופרזת. אך לאחר שנעצר לא הסתפקו השוטרים במתן דו"ח תנועה אלא הוציאו אותו ממכוניתו והכוהו מכות רצח. צלם וידאו חובב שעבר במקום צילם את ההכאה. השוטרים הועמדו למשפט וחבר המושבעים, שלא נמצא בו אף שחור אחד, זיכה אותם. הפרשה הסעירה את אמריקה כולה וגררה אחריה מהומות דמים בלוס אנג'לס. במהומות שנמשכו שישה ימים הופעל המארינס כדי להשליט סדר. נהרגו 53 אזרחים ונפצעו 2383. מספר ההצתות הגיע לכ-7000. למעלה מ-3000 בתי עסק הושחתו ונגרם נזק של כמיליארד דולר.
בהתייחסו לפרשה זו מצביע קלאדוול על כך שלא רק לחץ זמן עלול להביא להחלטות לא נכונות. במקרה האמור נמצאו השוטרים המכים במרדף שנמשך שלושים דקות ברחובות לוס אנג'לס. במהלך מרדף כזה מתחוללים תהליכים הורמונאליים בגופם של הרודפים. הכעס, הלחץ, הפחד והחרדה גרמו לכך שכאשר יצאו השוטרים מן המכונית והחלו להכות את רודני הם כבר לא היו בני אדם רגילים. החלטותיהם כבר הושפעו מן האנדרנלין שבדמם. ההשלכות מתאור זה למה שקורה למשל לחיילים הנשלחים לפעילות במחנה פליטים אינן זקוקות להסבר.
מאמר זה הוא עיבוד למאמר על הפרשה בנעלין
על מלקולם גלאדוול
2005 – Time בחר בגלדוול לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר.
2007 – זכייה בפרס הראשון למצוינות על דיווח על בעיות חברתיות של האגודה הסוציולוגית האמריקאית.
2007 – תואר כבוד מאוניברסיטת ווטרלו.
2011 – תואר כבוד מאוניברסיטת טורונטו.
ביבליוגרפיה
נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים (2000) (באנגלית: "The Tipping Point: How Little Things Make a Big Difference")
ממבט ראשון (2005) (באנגלית: "Blink: The Power of Thinking Without Thinking")
מצוינים: ממה עשויה הצלחה (2008) (באנגלית: "Outliers: The Story of Success")
מה שראה הכלב: והרפתקאות אחרות (2009) (באנגלית: "What the Dog Saw: And Other Adventures")
דוד וגוליית: איך להפוך חולשה לכוח (2014) (באנגלית: "David and Goliath: Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants") – הופיע בתרגום עברי
המאמר מעניין ומאלף, וכתוב לעילא ולעילא.
יש בעיה עם הקישור ל"פרשה בנעלין". אני מגיע ממנו למאמר מעניין אחר על התרגיל שחזה את תבוסת צה"ל בלבנון (ומסביר תבוסות בעזה …), וגם שם יש קישור ל"פרשה בנעלין"
איפה הפרשה בנעלין?
תודה
אתה צודק. הפוסט ההוא נמחק כי הוא התייחס לפרשה דומה בנעלין אבל עיקר המאמר זהה.
מצורף הטקסט מה קרה בנעלין
מה קרה בנעלין בחודש יולי 2008
העובדות הבסיסיות הקשורות בפרשה לכאורה ידועות וברורות ואין עליהן מחלוקת.
והעובדות הן: במהלך ההפגנות הרגילות של פלסטינים ופעילי שמאל ישראלים ליד גדר ההפרדה בנעלין, נעצר פלסטיני, עיניו נחבשו והוא נכבל בידיו מאחורי גבו.
אחד מחיילי הכוח שפעל במקום ירה כדור גומי ברגלו של הפלסטיני הכבול, אשרף אבו רחמה, והדבר תועד במצלמ, וידאו שמסר ארגון "בצלם" לידי תושבת פלסטינית של הכפר.
פירסום הקלטת עורר סערה ציבורית בישראל ובעולם ונפתחה חקירת מצ"ח בפרשה. החייל היורה, לאונרדו קוראה, טען כי קיבל פקודה מן המג"ד הנערץ עליו, סגן אלוף עמרי בורברג.
נפתחה מערכת משפטית מסועפת שהגיעה לבג"ץ וחזרה לבית הדין הצבאי המיוחד בקריה בו הודיעה התביעה כי לא תטען שהמג"ד נתן הוראה לירות. החייל עומד על שלו וטוען כי ניתנה לו הוראה כזו, ואף שהוא יודע שהוראה כזו אינה חוקית הוא היה רוצה לראות אם יש חייל שהיה מסרב למלא פקודה כזו.
בלי להיכנס לסבך המשפטי שהתנהל עד כה לכאורה העובדות פשוטות. החייל טוען קיבלתי פקודה ועכשיו מפקירים אותי. פרקליטיו של בורברג, הכחישו שהייתה כל הוראה או פקודה מצידו לבצע ירי ושבכל מקרה, מדובר בפקודה בלתי חוקית שאסור היה לחייל לבצעו גם אם ניתנה.
קיימות לכאורה שתי אפשרויות. או שהמג"ד שיקר או שהחייל משקר. ובהעדר מימצאים פליליים שיש בהם ראיות יצטרכו השופטים המכובדים לפעול על פי התרשמותם מן הקצין ומן החייל.
המלצה דחופה לפרקליט הצבאי הראשי, לשופטי בית הדין הצבאי המיוחד ולסנגורים: בטרם יחל המשפט החוזר קיראו ספר שעשוי אולי להאיר את הפרשה באור חדש. שם הספר הוא BLINK, פרי עטו של Malcolm Gladwell. הספר עוסק אמנם בבעייה אמריקנית אבל בעיה הנוגעת מאד גם לנו. הבעיה האמריקנית היא של שוטרים הששים ללחוץ על ההדק. הבעיה שלנו היא איך לשפוט חיילים וקצינים שבתנאי המלחמה בה אנו נתונים עוברים על פקודות הפתיחה באש.
כיצד מחליטים
הנושא המרכזי של הספר הוא: כיצד בני אדם מקבלים החלטות אינסטינקטיביות, ומדוע חלק מהאנשים מחליטים נכון והאחרים שוגים בהחלטותיהם. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
גלאדוול יוצא מנקודת מבט מקורית. הוא מביא מחקרים הבוחנים את השאלה כיצד רואים אוטיסטים את העולם בהשוואה לאנשים נורמאליים. במחקר שנערך באוטיסטים נעשה מעקב אחרי תנועת עיניהם בעת שהם צופים בסרט קולנוע. המחקר העלה שהאוטיסטים אינם מתמקדים בהבעות פניהם של הגיבורים, מבט עיניהם ושפת הגוף שלהם. הם מתבוננים בלבוש, תכשיטים, רהיטים וכדומה. כך הם נוהגים לא רק בצפייה בסרטים אלא גם בחיים עצמם.
כתוצאה מכך הם אינם מבינים כלל את המתרחש.
ההבדל העיקרי בין אוטיסט לבין אדם נורמלי הוא שלאוטיסט אין יכולת לפרש מבט עיניים, הבעות פרצוף ושפת גוף לצורך הבנת סיטואציה אנושית ריגשית. לכל אחד מאתנו יש יכולת, הנתפסת כמובנת מאליה, להבין ולפרש נכון התנהגות אנושית בדרך האמורה. תשעים אחוז מהתקשורת הבינאישית נעשית בדרך זו. לא כן אצל האוטיסטים. האוטיסט יכול לעתים להבין כל מילה שאתה אומר, אבל בעצם לא מבין תשעים אחוז ממה שאדם רגיל מבין.
השאלה הקריטית
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה. שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את הכושר לפרש התנהגויות אנושיות. ממש כאילו הפך לפרק זמן לאוטיסט.
מצבי דחק
זה קורה בדרך כלל במצבי דחק, כאשר אין לאדם (ליתר דיוק: לחלק מהאנשים) מספיק זמן לקרוא את התגובות של האחר. כדוגמא מביא גלאדוול פרשה מאד מפורסמת (אחת מני רבות) שבה ירו שוטרים בצעיר כושי לא חמוש. אותו צעיר ניסה להוציא מכיסו ארנק, כדי להוכיח את זהותו. השוטרים פרשו את התנועה הזו כניסיון לשלוף אקדח. הם הועמדו לדין והתביעה במשפט הביאה כהוכחה לכוונות הזדון שלהם את העובדה שהצעיר הכושי נפגע בעשרות כדורים. בניתוח שעושה גלאדוול לפרשה הוא מגלה שפרק הזמן שחלף מן הרגע שהשוטרים חשדו בצעיר ועד שירו בו היה פחות מדקה. היריות עצמן (כל השוטרים ירו בבת אחת) נמשכו לא יותר מחמש שניות.
המסקנה של גלאדוול: לשוטרים היורים לא היה זמן כדי להבין מה אותו צעיר כושי מתכוון לעשות. אילו היה להם זמן היו מבינים שהצעיר אינו מהווה איום. למעשה הם ירו בו לפני שהבינו מה הם עושים כי הם יצאו מהנחה של הדבר הכי גרוע שיכול להיות. וזה מה שבני אדם עושים כשהם לא מצליחים לקרוא את הכוונות של האחר.
פרשת רודני קינג
לא רק גורם הזמן משפיע על החלטות בתנאי לחץ. גלאדוול מביא כדוגמא את פרשת רודני קינג שהוכה מכות רצח בידי שוטרים שרדפו אחריו בלוס אנג'לס בשנת 1991. קינג בסך הכל נהג במהירות מופרזת. אך לאחר שנעצר לא הסתפקו השוטרים במתן דו"ח תנועה אלא הוציאו אותו ממכוניתו והיכוהו מכות רצח. צלם וידאו חובב שעבר במקום צילם את ההכאה. השוטרים הועמדו למשפט וחבר המושבעים, שלא נמצא בו אף שחור אחד, זיכה אותם. הפרשה הסעירה את אמריקה כולה וגררה אחריה מהומות דמים בלוס אנג'לס. במהומות שנמשכו שישה ימים נהופעל המארינס כדי להשליט סדר. נהרגו 53 אזרחי ונפצעו 2383. מספר בבצתות הגיע לכ-7000 למעלה מ-3000 בתי עסק הושחתו ונגרם נזק של כמיליארד דולר.
בהתייחסו לפרשה זו מצביע קלאדוול על כך שלא רק לחץ זמן עלול להביא להחלטות לא נכונות. במקרה האמור נמצאו השוטרים המכים במרדף שנמשך שלושים דקות ברחובות לוס אנג'לס. במהלך מרדף כזה מתחוללים תהליכים הורמונאליים בגופם של הרודפים. הכעס, הלחץ, הפחד והחרדה גרמו לכך שכאשר יצאו השוטרים מן המכונית והחלו להכות את רודני הם כבר לא היו בני אדם רגילים. החלטותיהם כבר הושפעו מן האנדרנלין שבדמם. ההשלכות מתאור זה למה שקורה למשל לחיילים הנשלחים לפעילות במחנה פליטים אינן זקוקות להסבר.
למה יורים " סתם"
המסקנה מכל הדברים האלה אינה נוגעת אולי רק לפרקליט הצבאי ולמסקנות המשפטיות הנוגעות לקלי לחיצה על ההדק ולמי שאינם שולטים ביצריהם. היא נוגעת אולי לרמטכ"ל שאמר בבית הספר לקצינים כי " קצין שיורה סתם" לא יהיה קצין. המסקנה הנובעת מספרו של קלאדוול היא אולי שצריך לדאוג, במהלך המיון, ההכשרה והחינוך שלא יימצאו קצינים העלולים להגיע למצב שיירו "סתם".
נראה לי שהתביעה הצבאית מתקרבת למסקנות של קלאדוול. עם פתיחת משפטם של בורברג וקוראה בבית הדין הצבאי המיוחד בקריה בתל-אביב, קיבלו הבהיר התובע, סא"ל (מיל') רונן קצף כי על פי העדויות שנאספו על ידי חוקרי מצ"ח, בורברג אכן לא נתן פקודה לירות ולכן הוא מואשם באיומים שיצרו אווירה בה קיבל קוריאה את ההחלטה לירות בעצמו.
אך המסקנה הזו לא תהיה שלמה אם אותם כללים לא יחולו גם על החייל הנאשם. אותם לחצים שהביאו את המג"ד לנהוג כך כאילו ניתן היה להבין כי נתן פקודה לירות חלים ביתר שאת על החייל.
ולגבי הנימוק שבכל מקרה היה צריך החייל לדעת שגם אם קיבל םקודה כזו היא בלתי חוקית ולסרב למלא אותה, מן הראוי לצטט כאן מה שאמר חבר הכנסת השנון ד"ר יוחנן בדר מ"חרות" אחרי פרשת הטבח שערכו שוטרי משמר הגבול בכפר קאסם. הוא אמר אז כי לשופטים המלומדים נדרשו חודשים ארוכים כדי להחליט ולנסח מהי פקודה בלתי חוקית בעליל שמעליה מתנופף דגל שחור. והם מצפים מטוראים פשוטים להבין זאת ולהחליט בכמה דקות.
הטענה שהבעיה היתה אי הבנת כוונתו של המחבל או אי יכולת הבנת כוונתו של המחבל מופרכת מעיקרה: מה היתה כוונתו של המחבל בתזוזותיו? כוונות טובות?
צריך לחקור את אי היכולת של פרשנים ועיתונאים להבין את כוונותיהם הזדוניות של מחבלים.
"לא נוגעים בו" הכוונה לצוותי ההצלה שלא יטפלו בו, ולא הוראה לחיילים לא לירות בו…
בפרט כשהיו שני מחבלים והדוקר שבסופו של דבר נהרג התחזה לעיתונאי!
א. בצילומי הסרט של הדקירה עצמה, רואים שאחרי שהחייל מתמודד עם הסיכנאי, ומפיל אותו, הוא קם שוב ומבצע פעולת נסיון תקיפה נוסף. (לא מוצא את הסרטון)
דבר דומה קרה לפני שנה בחברון: http://www.mako.co.il/news-military/security-q4_2015/Article-40ade2590179151004.htm
ב. משום כך אילו היתה למחבל האפשרות למזימה להמתין להתקהלות סביבו ואז לפוצץ את עצמו, אין ספק שהיה עושה זאת.
ג. מאין ספור סרטים אחרים ומעדויות אישיות ששמעתי ניתן לראות שכוונתם, גם לאחר שנפגעו להמשיך ולפגוע.
רגעי הדקירה:
צילומים נוספים של עימאד אבו שמסיה מבצלם: https://www.youtube.com/watch?v=44XNJlXLVls
העריכה השקרית של עימאד אבו שמסיה מבצלם: https://www.youtube.com/watch?v=KMbxwGfvRZM&ebc
הסרט המקורי ללא עריכה: https://www.youtube.com/watch?v=m6ZnsbaSN2U&ebc
ומצד שני: לוחץ את ידי ברוך מרזל https://www.youtube.com/watch?v=_fsusHX_YIo (וקורא להרוג ערבים בפייסבוק)
הוא חי! https://www.youtube.com/watch?v=ZZJ8tAeAYAo… (שוב מזכיר: "לא נוגעים בו" זו הוראה לצוותי ההצלה)
הדם היה קודם!! https://www.youtube.com/watch?v=GvuKbciaB-0
הארוע מצולם בידי יהודים: https://www.youtube.com/watch?v=gPPPojJBQvM
המשך נסיונות פיגוע אחרי ניטרול:
המפורסמת ביותר היא ההתקפה על חסיד סאטמר ברחוב מלכי ישראל, ממנה אויבינו הכינו סרטון אנימציה. מיד לאחר שיורים בו והוא לכאורה מנוטרל הוא קם שוב ומנסה לדקור. [0:38] https://www.youtube.com/watch?v=Q-vutWc-lBY
דוגמה נוספת: בעת ההתקפה ברח' ירמיהו בירושלים בחנוכה, קרוב משפחתי יצחק רייכנברג, איש מבוגר ראה את הדריסה והדקירה, תלש רגל של שולחן שהיה אצלו במכונית ורץ לעבר המחבל. (אגב הוא פצוע "קל" ורק נפגע בגבו. עד היום מתקשה מאוד ללכת ומסתובב בכסא גלגלים!) הוא טיפס על גדר ההפרדה ברחוב ורץ לעבר המחבל. המחבל הופל ארצה אך קם שוב והחליט שלא לדקור רק אחרי שראה שיצחק שוכב על גבו ואינו זז. בהמשך כשהגיע חייל וכיוון עליו את נשקו הוא רץ והסתער על החייל! (התמונות רק בחלק השני של ההתקפה לאחר שפנה לירמיהו מבר-אילן) https://www.youtube.com/watch?v=qfXj1wvU3RQ
דוגמה שלישית המחבלת ששוחררה אחרי ארבע שנים בעסקת שליט, ניסתה לפוצץ את בית החולים שטיפל בה. הנה היא מנסה כמה וכמה פעמים להפעיל את המטען ונכשלת. https://www.youtube.com/watch?v=M9qy4y-Y5zs
דוגמה רביעית תוקף השוטרים בכפר כנא – כשברקע תוקפים אחרים את השוטרים, והם נאלצים להפנות את תשומת ליבם ממנו. בעליל רואים שהוא מנסה להמשיך במאבקו.
ד. צריך לשים לב כיצד קיצוני שמאל מסברים לדעת את המחבלים ש"אילצנו אותם" לפעול כך, ואשר הם "לוחמי חופש", ואיך הם לא רואים את הרוצחים הנאלחים ומעשיהם הנתעבים, למרות הראיונות החוזרים ונשנים עם המחבלים כאשר אלו שוב ושוב מסבירים ברחל ביתם הקטנה את כוונותיהם וסיבותיהם. הנה סרט עם חיוך הלועג לזה: https://www.youtube.com/watch?v=Q_OIXfkXEj0
"כושי"? לא הוציאו את המילה הזו מסל המילים הנאותות?
ומשה רבנו נשא אשה אפרו אמריקנית\.
כאשר חברה אויבת משתמשת נגדנו באמצעים כל שהם נניח נשק אב"כ ( אטומי כימי ביולוגי) ברור שנעלמת המגבלה מראש שלא להשתמש בנשק כזה נגד האויב.
כך הדבר גם לגבי סוג הלחימה שמארגן האויב הערא"י (ערביי ארץ ישראל) נגדנו. להם אין שום מגבלה לגבי הרג בלתי פעילים , כולל ילדים בכל גיל. ממילא אסור לנו להגביל את עצמנו מראש לגבי התנהגות דומה לגביהם כשהדבר נצרך ללחימה בהם.
במקרה הנדון ברור שמועיל להרוג כל מי שקם נגדנו, מכל מין גיל ועדה, ולפזר את אפרו בים כמו את אפר אייכמן. פיזור כזה מבטל לאמונתם את קבלת העונג השמימי, ועל כן יפחית דרסטית את מספר היוצאים נגדנו, הדבר כולל גם מנוטרלים-זמנית שרבים מהם חוזרים לטרור.
הלחימה אינה בתחום סמכותה של הפרקליטות ויש לראות בהם ובחלק ממפקדי צה"ל משבשי לחימה.
השוני בין זוית הראיה הצרה של השר לבין זו הרחבה של החיל
|
שר הבטחון טען שאסור היה לירות במחבל בחברון בגלל שכבר לא הוה סכנה, ואכן בטווח הזמן הקצר וברדיוס של כמה עשרות מטרים סביב המחבל נראה שהשר צדק, אבל זוית הראיה של החיל היתה הרבה יותר רחבה משל השר.
על רקע תוצאות שחרור המחבלים בעסקת גלעד שליט שעקרה את כח ההרתעה של המנגנון המשפטי המסודר, החיל שאל את עצמו אם הותרתו של המחבל בחיים לא תפחית את גורם ההרתעה היחיד שנשאר- החשש של המחבלים למות (לא משפיע על שוחרי השוהדה והג'נה אבל משפיע על האחרים), ועוד שאל החיל את עצמו אם בהחלטתו לא להרוג את המחבל, ובכך להחליש את הרתעת הטרוריסטים, אין הוא נעשה בעצמו לשותף לטרור ולרצח בני עמו.
שר הבטחון אולי יכול לאמר שגם מזוית ראיה רחבה המגרעות שבהריגת המחבל גדולות מיתרונותיה, ולכן היא אסורה, אבל הוא בכלל לא מתיחס לזוית הראיה הרחבה. הוא שותק, ושתיקה- כהודאה.
אתה צודק אולי בראיה אסטרטגית. אך על האסטרטגיה אחראי הרמטכל והדרג המדיני. רק הם יכולים להחליט למשל שאין לקחת מחבלים בשבי. מבחינה זו עבר החייל עבירה של אי ציות פקודה.
זאב גלילי
כל חיל קרבי הוא רוצח בפוטנציה.כל ההבדל בין חיל לרוצח זאת הכונה.אם חיל יורה על הקם להורגו או שהוא יורה מפני שהוא מאמין במשהו אחר.לא ברור מה המערך המנטלי של החיל.אם הןא כהניסט או שזה מסך עשן..בכל מקרה הצבא צריך להגן על חייליו ולחקור את המקרה באופן הנמרץ ביותר.
…והמסקנה היא שממצאי התחקיר צריכים לשפוך אור על מניעיו של החייל.
אם קינן בליבו ספק של 0.1% קל שבקלים, שהמחבל עלול לרצוח שוב לאחר ששכב על האספלט, החייל זכאי לכל שבח. זה המעשה המוסרי והנכון לעשות.
בדיוק כמו שבית המשפט משחרר אדם שב99.9% רצח, אך קיים הספק המזערי.
העניין האמיתי הוא מוסרי וערכי יותר- האם נכון במקרים כאלו להפעיל את עונש המוות, שלא נהוג בישראל למרות שקיים עקרונית בחוק העונשין.
לפי סקר "הגל החדש" ממרץ 2016, רוב בני הנוער שלנו (כ60%) מתנגדים להגשת סיוע רפואי למחבל שנפצע, וכן 60% מתנגדים להעמיד לדין חייל שיורה במחבל לאחר שנוטרל.
קרוב לוודאי ששיעור גבוה יותר יתמוך בעונש מוות למחבל שאותו ישית בית משפט.
אם אכן כך יפסוק בית המשפט במקרים הבאים, יתכן שייעשה הצדק, ההרתעה תשוקם וגם האמון בבתי המשפט עשוי להתחזק מעט (59% לא נותנים אמון בבתי המשפט ע"פ הסקר).
כאן לא היה עניין של זמן לפרשנות. הזירה הייתה רגועה מזה עשר דקות. יתכן והחייל זיהה תזוזה שעלולה הייתה להפעיל מטען ומקרה כזה יהיה לזכותו.
קרוב משפחתי טייל בניו יורק ונשדד ע"י כושי ענק. הנשדד היה כל כך מבוהל שגם אחרי שהשודד לקח מה שלקח, הנשדד רץ אחרי הכושי ונתן לו גם כסף שהיה בכיס נסתר.
ברור מהסיפור הזה שאיבוד עשתונות עלול לגרום לתגובה לא רצויה.
כמי ששרת בצהל, שרת במגב.ואפילו מתנדב למתמיד,אני יכול להגיד שחיל שחבש את חברו לאחר ארוע הדקירה הוריד את הקפלד,ניגש,כיווןאת הרובה לראש וירה,רצח חסר ישע,לי זה נראה ברור,על פניו.זה לא אומר שהמחבל לא בן מוות,אבל לא כך,כמובן.
הנימוקים של אלה המרחיבים את הרשות לרצוח מחבל גם לאחר שנוטרל ולא הווה סכנה , נשמעים אולי אחרת כשאנחנו חושבים על ימי מלחמת העצמאות. שלנו . כולנו , גם אזרחים , ילדים , ובני נוער היינו נגד "האוייב הערבי" ו"האוייב הבריטי". האם זה אומר שהיה מוסרי לטבוח בנו ?
לנילי דיסקין. לא היה מוסרי לטבוח בנו. לא היה מוסרי להפריע לנו לבנות את ארצנו ולהתיישב בה.
הערה: גם טייס גרמני ששיגר V2 ללונדון או לבסיס חיל אויר בריטי עשה מעשה בלתי מוסרי .
נילי – מי זה בנו? האם כלל האוכלוסיה היהודית היה מעורב אז בלחימה?
שימי לב שבמדינה שלנו בהתאם לעקרונות המוסר המערבי של תקופתנו, מבדילים בין אזרחי האויב לבין מחבלי האויב, ואף בין מחבלי האויב שחוסלו בזמן ביצוע הפיגוע (כמו המחבל שנורה בחברון) לבין מחבלים שלא נתפסו "על חם".
באופן כללי, מוסריות היא עניין יחסי לזמן ולמקום. גם ביני לבינך יכולים להיות פערים גדולים בשאלה מהי מוסריות.
בציבור שלנו יש לדוגמה מחלוקת מהותית בעניין יישום עונש המוות (שהוא חוקי ועל כן גם מוסרי בישראל).
אם תשאלי את "הפרטנרים" שחיים בארצנו, רובם יסכימו שלא רק שהדבר מוסרי זו אף מצווה דתית לרצוח יהודים, בגלל ה"כיבוש". הם מתכוונים כמובן ל"כיבוש" של 1948. אבל, ניתן לראות ששאיפתם לרצוח יהודים אינה תלוית "כיבוש".
אבי העם הפלשתיני, חאג' אמין אל חוסייני, שבין היתר הגה וקידם את "מבצע אטלס" הנשכח, ערך באושוויץ סיור משותף עם אייכמן, ובו הבטיח לאייכמן כי ערביי ארץ ישראל יתגייסו ברצון לביצוע משימת השמדה דומה נגד היהודים בארץ.
ברדיו הגרמני קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת".
כל אלה כאמור, שנות דור לפני ה"כיבוש".