היו ימים בהם הערצנו את הכנסת וחבריה מכל הסיעות * החגיגות לרגל יובל הכנסת מעוררות הרהורים נוגים לגבי רמת הנבחרים של היום לעומת אלה של פעם * מה קרה בין תקופת נשיאותו של יצחק בן צבי לבין הנשיא משה קצב
הייתי ילד כשקמה המדינה ואני זוכר היטב כי מנהיגי המדינה ונבחריה היו ממש מורמים מעם. כך לפחות הרגשנו. הערצנו אותם כמו שילדים מעריצים היום שחקני כדורגל או זמרי רוק.
הכנסת הראשונה שכנה זמנית ב"בית האופרה" על שפת ימה של תל-אביב, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. היינו עומדים שעות ארוכות בפתח הכנסת וממתינים ליציאתם של חברי הכנסת כדי לזכות בחתימת ידם.
משכן הכנסת הזמני ב"בית האופרה" בתל אביב בתל אביב
הייתה אז בורסה של חתימות והיינו עושים החלפות (מלה זו היינו מבטאים במלעיל). מחירה של חתימה היה נקבע לפי כמה פרמטרים. חשיבותו של האיש ונדירות החתימה. החתימה היקרה ביותר ככל הזכור לי הייתה כמובן של דוד בן גוריון ורק בודדים זכו להשיגה. חתימתו של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, הייתה פחות נדירה, כי הוא נענה בחביבות לכל דורש. אך גם זו הייתה מבוקשת מאד.
האם זו סתם נוסטלגיה?
עברתי על רשימת חברי הכנסת הראשונה ואי אפשר שלא להתרשם מן האוסף הנדיר של אנשים איכותיים, רבים מהם צעירים.
בין חברי הכנסת דאז: ד" ר יוחנן בדר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית, עורך דין ופובליציסט מזהיר היה אז בן 48; מזכיר מפ"ם יצחק בן אהרון (42) אדם שנוי במחלוקת אך הוגה מעמיק; אריה בן אליעזר, חבר מפקדת אצ"ל, הוגלה לסודאן וארתריאה פעל בוועד השחרור בארה" ב (36); יצחק בן צבי, ממייסדי הוועד הלאומי, לימים נשיא המדינה, חוקר ארץ ישראל; המשורר אורי צבי גרינברג (54) גדול המשוררים בדור שלאחר ביאליק; בן ציון דינבורג, לימים די-נור, שר החינוך ומגדולי ההיסטוריונים של עם ישראל; אברהם הרצפלד, ממגיני תל חי ופעיל מרכזי בהתיישבות העובדת (59); ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב, מתמטיקאי והוגה דעות (39); יעקב חזן ומאיר יערי, מייסדי השומר הצעיר, בני 50 ו-52; אליעזר ליבנשטיין ( לימים לבנה) מהוגי הדעות של תנועת העבודה (47) [שהפך ברבות הימים לאידיאולוג הראשי של ההתנחלויות]; הרב יהודה לייב מימון ממייסדי המזרחי (74); יזהר סמולנסקי, היה אז סופר מתחיל [ס. יזהר] ומנהל גימנסיה ברחובות (31); נתן פרידמןל ילין, מראשי לח" י; הלל קוק, מייסד הוועד לשחרור האומה בארצות הברית, אינטלקטואל מבריק (39); זלמן שז"ר, לימים שר החינוך ונשיא המדינה, ממייסדי " החלוץ" . והרשימה של הנבחרים שהם גם בחירים ארוכה.
האם מישהו מחברי הכנסת האחרונה משתווה לגלריה מפוארת זו?
האם אפשר להעלות על הדעת שנערים ונערות ימתינו בפתח הכנסת כדי לקבל חתימה מאופיר אקוניס ? מציפי לבני? בצלאל סמוטריץ'? בוז'י הרצוג? זוהיר בהלול? יאיר לפיד?
חתימות של עבריינים
איני יודע אם התחביב הזה של איסוף חתימות של מפורסמים רווח עדיין בימינו.
אך אם הייתה אספנות חתימות של עבריינים הייתה הכנסת לדורותיה מספקת להם שפע של קליינטים
הנה חלק מהרשימה:
אהוד אולמרט [ראש ממשלה שהורשע בקבלת שוחד]
משה קצב [נשיא המדינה שהורשע באונס]
אריה דרעי [ שר הפנים הורשע בקבלת שוחד]
עזר ויצמן [נשיא המדינה, נפטר בחזקת זכאי אך פרקליטות המדינה האשימה אותו בקבלת 300 אלף דולר]
אברהם הירשזון [שר האוצר, הורשע בגניבה וקבלת דברים במירמה]
שלמה בניזרי [שר הבריאות והרווחה הורשע קבלת שוחד]
חיים רמון [שר המשפטים הורשע במעשה מגונה]
אלוף יצחק מרדכי [שר הבטחון הורשע בהטרדה מינית]
גונן שגב [שר האנרגיה והתשתית הורשע בניסיון להבריח סמים].
זו איננה כל הרשימה אבל די בשמות אלה כדי להגיד לעצמנו שנתמעטו הדורות וגם נשחתו. ולגבי החגיגות ניתן לומר מה שמחה זו עושה.
ושכחת את הח"כים הערבים- רובם ככולם רוצים בחורבננו, והגדילו לעשות הבוגד בשארה ואחמד – יועצו של ערפאת הניאו-נאצי. דווקא עם קום המדינה ידעו מקימיה איפה מתאים לערבים להיות: תחת מימשל צבאי. אח"כ הגיעו ההומניסטים הנאיבים ושינו את התמונה, ממנה אנחנו סובלים עד היום.
להזכירך שמנחם בגין היה גדולהמתנגדים לממשל הצבאי.
ז.ג.
אמרתי: הומניסטים נאיביים. בגין גם מינה את אהרון ברק ה"נאור" ליועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, בלי לנבא שידרדר את מערכת המשפט ויבלבל בין הרשויות.
שתי הערות:
א. בעבר כוחה של המדינה והמערכת הפוליטית שלה היה גבוה משמעותית מכפי שהוא היום. תהליכי גלובליזציה שונים, השתלבות בכלכלת העולם וקיום מוסדות וארגונים בינ'ל, מצמצמים את כוח הפוליטיקאים להשפיע על עתיד מדינותיהם. תופעה זו קיימת בכל העולם ואינה ייחודית לישראל
ב. הכנסת הראשונה של המדינה מהווה השוואה לא הוגנת לכנסת המשכית. בכנסת הראשונה התקבעו תקדימים רבים והוקמו מערכות (כמו מערכות המשפט והחינוך) שמהם אנו סובלים או נהנים עד היום. מעמדה של כנסת זו דומה לזה של 'האבות המייסדים' בארה'ב. בהם לא ניתן להתחרות.
ג. יתכן וההיסטריה תחשוף שחלק מהח'כים המכהנים היום יהפכו למנהיגים דגולים. הח'כים הצעירים הם בעיקר פוטנציאל, שלא ברור האם יממומש ואם כן – איך. קל לנו להצביע על הבולטים בכנסות הראשונות, אך קשה להעריך נכונה את הפועלים כיום
חכי"ם היום הם ברובם אנשים כוחניים שהגיעו לאן שהגיעו בכח הזרוע. במתן שוחד. בשמור לי ואשמור לך. הרמה האנושית איננה חשובה. רק דרך אחת אפשרית לשינוי. והיא: בחירות אישיות.
באופן כללי אנחנו מביטים אחורה בנוסטאלגיה. שרים שירי עבר. עורגים לחיים שעברו. וחשבים שבעבר היה יותר טוב.
ככל שמתבגרים האופטימיות שוקעת..
פני הדור כפני הכלב…….. הנבחרים , לצערי הרב , משקפים את מה שקורה לנו כעם. האשמה אינה בהם אלא ( עדיין) בבוחריהם. ראש הממשלה עושה ימים כלילות כדי שהמנהיגים לא יהיו תלויים ברצונו האמיתי של העם , אפילו לא של ממשלתו או מפלגתו. אני מקווה שהעונש על עוורון לאומי – לא יהיה כבד מדי. מה עוד אפשר לעשות כדי לפקוח עיניים? לדבר, לצעוק , לכתוב בעיתונים – לא מספיק. הקבוצה השלטת מדקלמת מנטרות של "אנחנו הרוב"." ככה זה בדמוקרטיה " וכד'. נראה שאנשיה , לפחות רובם , לא באמת מבינים מהי מהותה של דמוקרטיה מעבר לקלישאה של "שלטון הרוב". ההסטוריה מוכיחה שבחברה שכך רואה דמוקרטיה קורים אסונות גדולים לא רק למיעוטים שבה , אלא גם לרוב. זה כבר מתחיל להתגשם. מי שקובע פה אג'נדה הם דווקא המיעוט הקיצוני והקולני שמשתמש בדמוקרטיה בצורה צינית כדי להשיג מטרות. כשהמשטר הזה לא מתאים לו – המיעוט הזה בועט בדמוקרטיה באלימות. מילולית או אחרת. לא רק שאין לכנסת סיבה לחגוג , אלא שבמקום להוביל – היא נגררת .זה אף פעם לא נגמר טוב. אולי ניוושע בבחירות הבאות. זה כבר לא עניין של ימין או שמאל , אלא עניין של חיים ומוות כמדינה ריבונית החברה במשפחת העמים על כל המשתמע.
שכחתי לכתוב עוד משהו. בעבר המנהיגים קיבלו חינוך כזה שלא הצריך גבולות או מחסומים חיצוניים. לכן אנחנו היום חברה פרוצה. החוקים ואכיפתם מפגרים אחרי המציאות . אני מקווה שעד שישיגו אותה – עדיין נחיה כאן כיישות ריבונית. לא בכל מה שאומר נסראללה – הוא צודק. אבל "תיאוריית קורי העכביש" שלו , דווקא מקובלת עלי. אני יודעת שיש לנו כוחות , ואנחנו חזקים יותר ממה שחושבים עלינו , אבל כדי להפעיל את הכוחות האלה ( כוח החשיבה. לא כוח פיזי ) צריך קודם להתעורר ולהביט למציאות בעיניים בלי חשש, ובאומץ.