הרובע הספרדי בו גרנו בצפת 1895 שנתיים לפני הולדת אבי

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים. קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה. דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

לימים השתכללה השיטה ובמקום תנור הפחמים המסורתי השתמשנו בתנור פח שנבנה מפחי דלק ישנים. תנור זה זכה אף להרשם כפטנט מספר 242.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח  לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון".

משה יוסטמן הוא ב. יאושזון

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהייתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב.

יאושזון השקיע מאמצים רבים בטור המיוחד הזה שלכאורה היה ספיח של עבודתו העיתונאית והספרותית. בפועל דווקא יצירה זו היא ששרדה עד ימינו ודבריו הופיעו בתרגום עברי על כל פרשיות התורה שנעשה תחילה חלקית בידי שמשון מלצר  ולבסוף בידי בנו  העיתונאי (מעריב) ה. יוסטוס בהוצאת "ספרית מעריב" 1978.

העורך המיתולוגי הראשון של "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך  כתב בשעתו: "ממקור אחד ומיוחד שאב כל ימיו.  אמנם בעניני היום דרש  אבל את כולם הכניס לתוך מסגרת יותר רחבה. לא כעיתונאי הנגרר אחרי המקרים ומתפעל מהם ע ד כדי ביטול היש הגמור,  אלא כחכם עתיק  שכל החדשות אינן באות לידו אלא כדי לאשר אמיתות ישנות, כללים והשקפות הקבועים מראש. על ידי זה לימדנו לראות את העולם כולו  את עולם המעשה  מתוך אספקלריה יהודית מקורית. על ידי זה לימדנו לינוק משורשי עברנו  גם בשיפוט ההווה  מרגליות אוצרנו הישן  והכנסתן לתוך עיתון יומי זהו המעשה המסמל את פעולת יוסטמן-יאושזון.  משמעותו היא: פרושי איבן עזרא לפרשת השבוע אקטאליים ומקומם בעיתון ממש כמו מברקי אתמול".

כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים מחולקים לארבעה אוספים. כל שני כרכים כללו חמישה חומשי תורה,  חגים ומועדים,  חמש מגילות ופרקי אבות.
בשנת 1958 הופיעה בארצות הברית מהדורה חדשה של חמישה כרכים ובה חוברו כל האוספים הקודמים, ביידיש כמובן. על פי מהדורה זו נערך התרגום העברי שנעשה כאמור בידי בנו של יאושזון.
התרגום העברי של יצירת יאושזון מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדוייק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.
ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

עוד מאוצרנו הישן

לאחר פרסום המאמר כותב לי הקורא מוסא ברלין: גיליתי כי ראה אור המשך לאוצר הישן בשם "עוד מאוצרנו הישן". הספר יצא בהוצאת ש. זק ושות' רח' בית הדפוס 31 בירושלים טלפון:  026537760 פקס: 026514005

 הסברים נוספים למקור המנהג

תוספת ינואר 2011

המקור הראשוני למנהג הוא אולי במדרש המספר שבעת יציאת מצרים האכילו ילדי ישראל את הציפורים בזרעונים שצמחו באילנות בים סוף. בעקבות המדרש נוצר המנהג המובא בדברי פוסקים.

הסבר אחר למנהג הוא של פוסק בן דורנו. הוא כותב שבבית המקדש, הייתה מצויה צנצנת עם מעט מן שירד במדבר להאכיל את בני ישראל. וטעם הדבר היה בכדי שבכל זמן שיראו בני ישראל את  הצנצנת, יבואו לידי מדת הביטחון בה', שהוא זן ומפרנס את כל בריותיו, כמו שזן את אבותינו במדבר.

 ועל כן בזמן הזה, שאין לנו את אותה הצנצנת, כיון שנגנזה בסמוך לחורבן, נוהגים להניח זרעונים לציפורים בשבת שירה, שאנו קוראים בה את פרשת המן, בכדי להראות, שכשם שהציפורים מוצאות את מזונותיהן בלי עמל וטורח, כי הקדוש ברוך הוא דואג להן, כמו כן ישראל הנמשלים לציפורים, אם יפנו את עצמם לעסוק בתורה ובמצוות ויבטחו בה' יתברך, הוא יזמין להם פרנסתם בנחת ובשלוה.

הואיל וההסבר הזה הוא של פוסק בן דורנו, יש לי חשד עמוק שהוא בא להצדיק קיום ציבור גדול של למדנים, או מתחזים ללמדנים, ש"תורתם אמנותם" ועושים את התורה קרדום לחפור בו.  ושכח אותו פוסק את דברי הרמב"ם:

"וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד. ועתה מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם – ר"ל [רוצה לומר] בדרך ארץ, הנה העוסק בפרנסה. ואמרו וגוררת עוון. כמו שביארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות, ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. הוא דבר השם לעמלים עם הציבור, שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי ציבור, ואמר שהש"י [השם יתברך] יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצווה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הציבור לשם שמים. [ רמב"ם פירוש המשניות – מסכת אבות פרק ב משנה ב].

תגובות במייל ובפייסבוק

תודה רבה לך זאב גלילי על כתבותיך המעניינות והמחכימות.
שתזכה להמשיך בכך בע'ה כל עוד תרצה….
מרים שורץ
מקדומים

=======================

כל אחד והזכרונות שלו. מאחר וגדלתי בקריית-חיים ( דרך האתר של גייזי הגעתי לכאן), ומאחר ובקריה היתה "דת" של חילוניות. קצרה היריעה מלפרטה כאן. הרי שזכרונותי אינם ממש זכרונות דתיים. אפילו לא ממלכתיים-דתיים. אבל , בני , ליאור , התאום של בתי טלי , נולד ב19 לינואר 1978. הפרשה וההפטרה שלו היו ב"שבת שירה" ואני שרציתי שיידע יותר על יהדות, שלחתי אותו ללמוד אצל הרב האורתודוכסי של רמת השרון , וביקשתי שילמד אותו את עיקרי היהדות ( קצת מעבר ל"ואהבת לרעך כמו )וכך למד ליאור מהר מאד את הפרשה , שהיא כידוע לך ארוכה במיוחד . עד היום גם הוא וגם אני שרים מדי פעם בחיוך נוסטלגי את "ודבור-ה אשה נביא-א-אה. אשת לפידות,,…………." כל שאר החדשים הוקדשו ללימודי עיקרי היהדות, כולל שיעורי בית. אבל מה,אני מאמינה גדולה ב"מענטש טראכט אונ גוט לאכט" [ ביידיש: האדם מתכנן ואלוהים מגחך] וכך אחרי לימוד מסיבי ברמת השרון, מצא עצמו ליאור קורא את הפרשה וההפטרה בבית הכנסת בבברלי בולבארד בלוס – אנג'לס, לשם הגענו עם הטיסה האחרונה שיצאה לארה"ב מהארץ אז ,כשהוא קורא אחר כך מכתב תודה לרבי שלימד אותו את הפרשה וההפטרה. כל זה – מפני ששבת שירה היתה אז יום אחרי שהחלו ליפול על ישראל טילי סדאם חוסיין במלחמת המפרץ , ואביו של ליאור גר בלוס אנג'לס. אז הוא עמד עם האבא שלו ( שבא ממשפחה דתית בירושלים) וקרא מן התורה ללא מוזמנים. רק עם משפחה גרעינית מצומצמת.(ממילא גם ככה אין לנו משפחת מוצא בכלל, חוץ מהורי ז"ל. הנאצים כבר דאגו לזה …….).ואני ישבתי כמעט לבד , מהרהרת על גורלו המוזר של העם היהודי.סתם. זכרונות שהרשימה שלך על "שבת שירה " עוררו.
נילי דיסקין – טדניר