נכתב בספטמבר 2000 מעודכן 7 בנובמבר 2015 עם פטירתו של יצחק נבון ז"ל

בראשית שנות השבעים הוצגה בהיכל התרבות הפקה של המחזה "רומנסרו ספרדי" מאת יצחק נבון (בטרם היה נשיא). עיקרו של המחזה וכוח משיכתו היה בשירים ובלחנים של החזנות הספרדית והרומנסות הספרדיות, שקובצו בספרו של חהחוקר יצחק לוי.

הטקסט של יצחק נבון היה בעצם מילות קישור והסבר לשירים, מלווים באפיזודות מירושלים של פעם. ירושלים של ה"סמך טטים" (ספרדים טהורים) על תרבותם המיוחדת, הווי חייהם, שירתם, לשונם הספניולית המתנגנת, אחת מיצירות הלשון הנפלאות של גלויות ישראל.

יצחק נבון (ויקיפדיה)

יצחק נבון הוא איש ספר ואיש עט. הוא נתן אז ביטוי נפלא לתרבות שלמרבית הצער הולכת ונשכחת ושרובה נכחד עם השמדת יהודי סלוניקי בשואה. היצירה הזו גם נתנה ביטוי לאצילות הספרדית הזו, לאשה הספרדיה הגאה, כבודה של בת מלך פנימה, הצופיה הליכות ביתה. פה ושם נשזרו סיפורים מן הרומנסות הספרדיות והשתלבו יפה בסיפורים היהודיים.

היה גם באותה הצגה ביטוי לגעגועים לירושלים של פעם ושמחת אמת על ששבנו אל בורות המים ואל כיכר השוק הריקה, כמה שנים לפני כן עם שחרורה של ירושלים.

הביצוע אז היה לעילא ולעילא. קולו החם והנפלא של יהודם גאון, שירתה המרטיטה של רמה סמסונוב, דברי הקישור שנאמרו על ידי יוסי בנאי, מקהלה מצויינת, תזמורת מעולה. חוויה נפלאה שליוותה אותנו אחר כך שנים רבות באמצעות תקליט שהוקלט במהלך המופע.

לפני שנתיים העלתה "הבימה" את המחזה מחדש והוא זוכה להצלחה אדירה. אולמות מלאים, בקושי ניתן להשיג כרטיסים רק בהזמנה של כמה שבועות מראש. עד כה ראו את ההצגה למעלה מחצי מיליון איש.

הלכנו לראות את ההצגה בתקווה לחזור על החוויה של פעם והתאכזבנו מרה. השירים כמובן יפים כשהיו גם שירי הקודש (צור משלו אכלנו, אדון הסליחות, המבדיל) גם שירי החול והרומנסות ( (סוס מוי ארמוזה את מאד יפה, פונצ'ה פונצ'ה האהבה דוקרת, אדיו קרירה שלום יקירה ועוד ועוד). הביצוע לא מי יודע מה אבל עוצמת השירים גוברת על המבצעים.

אך מה שעשה את "בוסתן ספרדי" לצל עלוב של "רומנסרו ספרדי" הזכור לטוב היו קטעי הקישור והבימוי. לא ברור לי כיצד יצחק נבון נתן ידו לוולגריזציה כזו של המחזה, שהוא חתום כמחברו. סיטואציות תפלות כמו זו של מגיד העתידות המתאים יותר לבאבא ברוך מנתיבות מאשר לחכם ירושלמי. ההעמדה הכללית של הסצינות היתה בנוסח של סקצ'ים בתנועת נוער והצגות סליפסטיק וככאלה עוררו צחוק ותשואות בקהל.

מה שחרה לי יותר מכל היה שנשכח שחרור ירושלים. במחזה המקורי היה קטע נפלא על עלילת דם שהעלילו גויים על יהודים כאילו רצחו ילד, על רב חכם שכתב את השם המפורש בעיצומו של שבת ושם את הפתק על לשונו של הילד המת וזה קם לרגע לתחיה וגילה שם רוצחו. והעיקר: לפני חמש שנים (כך לערך זכור לי הטקסט) חזרנו שוב לירושלים ועלינו על קברו של אותו קדוש. כל הקטע הזה נמחק.

בישראל של שנת 2000 [וגם לא ב-2015] כבר לא שמחים על שחרור ירושלים ב-1967.