הדרך הנאותה לנצור את "מורשת רבין" היא להנחיל את הלקח של הרצח הנורא על כל משמעויותיו. להקנות לו את המשמעות שהמסורת היהודית הנציחה ביום הצום שקבעה על רצח גדליה בן אחיקם * מאמר זה פורסם בשנת 2000 ונשאר אקטואלי גם היום

זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק רבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

 

 

הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין,שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

תוצאה לא פחות חמורה של אותה עלילת דם היא ש"מורשת רצח רבין" לא הונחלה כי מחצית מן העם לא שותפה בה. יום הרצחו של רבין הפך להיות יום זכרון של חלק מן העם. החלק האחר מנודה ונושא אות קין של אשם. עד היום הזה, אם תשמעו איך מדברות או מה אומרות דליה רבין ושולמית אלוני.

יום אבל לאומי

הדרך הנאותה לנצור את "מורשת רבין", מורשת הלקח של הרצח הנורא על כל משמעויותיו, היא להקנות לו את המשמעות שהמסורת היהודית נתנה לארועים כאלה בעבר. עד היום אנו זוכרים את רצח גדליה. היום, חמש שנים לאחר הרצח, כבר הולך ומתעמעם זכר האסון הזה.
לא מאוחר עדיין לקבל את עצתו של אבי רביצקי ולהכריז על יום רצח רבין בתאריך העברי, יא בחשון,  כעל יום אבל לאומי, יום תענית ציבור. יום שבו כל אחד יעשה את חשבון הנפש האישי והציבורי. יום שימנע מאיתנו לחזור על המנטליות שהביאה לנו כבר חורבנות בעבר.

ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת
האנשים אשר היו אתו ויכו את
גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב
וימת אותו"(ירמיהו מא – ב)
צום השביעי זה שלושה בתשרי
שבו נהרג גדליה בן אחיקם שהרגו
ישמעאל בן נתניה, ללמדך ששקולה
מיתתם של צדיקים כשריפת
בית אלוהינו ( (ראש השנה, יח)

 תגובות במיילי

 

ניכר שכותב הדברים אינו מאוהדיו של רבין. הבאת התמונה מעידה על דעתו של הכותב .ואין דעתי כדעתו.

עמיקם שוב

תגובה

הקורא עמיקם שוב נחן כנראה בתכונות של בוחן כליות ולב. הואיל ואני לא חוננתי ביכולת זו איני יודע מה דעת המגיב . לא היתה לי כל כוונה בבחירת התמונה. זו התמונה היחידה שמצאתי בויקיפדיה החופשית שאין עליה זכויות יוצרים.

זאב גלילי