האם הערבים אוהבים את המוות כמו שאנו אוהבים את החיים? * האם חמאס ניצח עם 300 אלף פליטים ו-2139 הרוגים? *  האם יש הבדל בין פתח של אבו מאזן לבין החמאס ויתר האיסלמיסטים * האם טעה נתניהו בדרך בה הפעיל את צה"ל? * האם היינו צריכים למוטט את החמאס? *זה הזמן לשחוט כמה מיתוסים 

                                                       – מאת ארז תדמור –

"אנחנו אוהבים את המוות ואילו היהודים אוהבים את החיים", מתרברבים מנהיגי החמאס וחוזרים על ההבלים של נסראללה.

ובכן קוראיי היקרים, מדובר בבולשיט. הערבים אוהבים את המוות כמו שאני אוהב שפשפת. הערבים, ברובם, אוהבים להרוג יהודים. לא את עצמם. ישנם לא מעטים מהם המוכנים להתאבד על מנת להרוג 10 או 20 יהודים. חלקם שונאים יהודים יותר ממה שהם אוהבים את עצמם (אם נתעלם לרגע מכך שבחלק גדול מהמקרים מדובר בסוטים מתוסכלים מינית, שחולמים על אורגיות בגן-עדן), אבל מכאן ועד אהבת המוות של עצמם המרחק גדול. השהיד מוכן להרוג את עצמו בשביל לקחת עמו 20 יהודים, אבל אני לא מכיר מקרה אחד שבו 20 מחבלים קשרו את עצמם לחגורת נפץ על מנת להרוג יהודי אחד. הרי אם הערבים היו אוהבים כל כך את המוות, היינו רואים אותם מתאבדים סתם ככה בשביל הכיף, לא רק בשביל להרוג יהודים. היינו רואים את אנשי דאעש עורפים את ראשיהם שלהם. הנינג'ה עם המבטא הלונדוני היה מבקש את ג'יימס פולי לערוף את ראשו שלו ולא את ההיפך.

 

מדוע הנייה לא התאבד?

כשערבי עזתי שומע פיצוץ הוא מתחפף מהמקום בהיסטריה. מרוב שהוא אוהב את המוות כמובן. אתם חושבים שלתושבי עוטף עזה יש טראומה? ספק אם יש עזתי אחד שלא עשה במכנסיים לפחות פעם אחת בחודשיים האחרונים. לא לחינם הדבר הראשון שאסמעיל הניה עשה מרגע שיצא מהבונקר והכריז על נצחונו היה ללכת לבית חולים. תנסו אתם לגור בבונקר עם 300 מחבלים כשמערכת הביוב קורסת.

אם אסמעיל הניה כל כך אוהב את המוות מדוע פינה את עצמו לבית החולים ולא פוצץ את עצמו עם חגורת נפץ על הבמה? עזבו חגורת נפץ, למה לא חרקירי? הוא יכול היה הרי לקחת מונית ישירות לבית הקברות בשייח' רדואן ולארגן לעצמו דייט סוער עם 72 סטודנטיות לספרות השוואתית.

אם הנייה אוהב את המוות מדוע הוא הסכים להתחבא בבור ספיגה של שיפא במשך 7 שבועות? שייקח ווסט צהוב וירקוד על גג המסגד. זה בטח בגלל שהקואצ'ר שלו מנסה ללמד אותו דחיית סיפוקים. חברים, תשכחו מהמיתוס הזה. זה חרטא, בדיוק כמו הנכבה. הערבים אוהבים את המוות בערך כמוכם. ומכיוון שהיו להם 2139 הרוגים בשבעה שבועות בשעה שלנו היו 70, ומכיוון שרוב הסיכויים שצמרת החמאס (שנותרה) הייתה מוצאת את עצמה באלפיית ההרוגים השלישית, הרי שמרוב אהבת מוות מיהרו הנייה וא-זהאר לחתום על הפסקת האש.

ניצחנו או לא ניצחנו

באמת שאני לא מצליח להבין את אלה הטוענים שישראל הפסידה במבצע 'צוק איתן'. כן, ברור שיכולנו להשיג יותר ובדיעבד גם נתניהו היה עושה חלק מהדברים אחרת. אבל זה הרי לא שבאמת יש פה מאצ'. בואו נשים לרגע את התחושות הסובייקטיביות בצד ונדבר בעובדות ובמספרים. בעזה יש היום בין 250 ל-300 אלף פליטים שבתיהם נהרסו כליל. 1 מכל 6 או 7 תושבי עזה הם היום הומלסים.

אצלנו מתלוננים על זה שתושבי עוטף עזה הפכו לפליטים? ובכן עם כל הצער והסימפטיה הרבה לתושבי עוטף עזה הגיע הזמן להכניס דברים לפרופורציה. בדרום התנהל מבצע שדומה למלחמה. את המציאות הקשה בדרום הבאנו על עצמנו בסדרת מעשי איוולת ב-21 השנים האחרונות, (מעשים שתומכיהם הגדולים ביותר היו תושבי הקיבוצים בעוטף עזה), ומה לעשות, העולם עובד ככה שעל טעויות משלמים.

על מנת לתקן במידה מסוימת את נזקי האיוולת נאלצו תושבי הקיבוצים הנמצאים בטווח פגיעת המרגמות לעזוב את בתיהם לשבעה שבועות. לא נעים. קשה. ממרר את החיים. פוגע קשות בפרנסה, בעסקים ובחקלאות. אבל, ופה קבור הכלב, מחר או מחרתיים אותם תושבים חוזרים לבתיהם. הפליטות שלהם הסתיימה בסוף החופש הגדול. ל-300 אלף העזתים שבתיהם נהרסו אין כעת בית לחזור אליו. אחת מכל שש או שבע משפחות ברצועת עזה היא היום מחוסרת דיור. אכן ניצחון מפואר לחמאס. במבצע 'צוק איתן' נהרגו 2139 פלסטינים בהם למעלה מאלף מחבלים (כולל חלק גדול מצמרת החמאס והג'יהאד). בצד הישראלי נרשמו 70 הרוגים. היחס, לחובבי המספרים שבינינו, הוא 1:30.5. אכן, ניצחון מפואר ועוד לא דיברנו על כך שמלבד הרוגים היו ברצועת עזה כ-11 אלף פצועים, אלפים מהם בדרגות פציעה משמעותיות – כלומר אנשים שצפויים להפוך לנטל על משפחותיהם למשך שנים ארוכות.

החמאס קפץ ראש מהגג

לאורך השבועות האחרונים עמדה על המדף ההצעה המצרית להפסקת אש. החמאס סירב שוב ושוב לקבל את ההצעה. לכל אורך המו"מ הסבירו לנו הפרשנים יודעי הכל כי ישראל הסכימה ל'א' וישראל הסכימה ל'ב'. פעם נכנענו והסכמנו לנמל ימי, פעם להעברת המשכורות, פעם להקטנת השטח המפורז ופעם לכל הדרישות גם יחד. לפני שבוע בלבד סירב החמאס להפסקת האש והמשיך להתעקש. חלף שבוע. חלק גדול מצמרת חמאס חוסל (דף?, אל-עטאר, אבו-שמאלה, ברהום, אל-ר'ול), בנייני היוקרה ששייכים לאליטות העזתיות שוטחו, צמרת חמאס שנותרה בחיים הבינה שזמנה קצוב, החמולות החזקות חששו לרכושן, והנה ירד החמאס מהגג בלי שקיבל אפילו סולם. קפץ ראש ומיהר לחתום על הפסקת אש מבלי לקבל ולו אחד מהתנאים שהציב.

כל הפרשנים שסיפרו לנו על שורת הוויתורים הישראלים ויצרו את הבסיס להתמרמרות בדעת הקהל לא טורחים אפילו להתייחס להבלים שהפיצו. ההרס ברצועת עזה, מאות אלפי ההומלסים, אלפי ההרוגים והפצועים, ואף לא הישג אחד עימו יוכל חמאס לפצות את נתיניו על הסבל והייסורים שהמיט על עמו. אכן ניצחון מפואר. מערך מנהרות התקיפה שבנה חמאס הושמד. המערך הרקטי שלו הושמד מהאוויר או שוגר לעברנו תוך גרימת נזקים מוגבלים, וקשה לראות את חמאס משקם את יכולותיו נוכח מדיניות מצרים החדשה. להתראות קייטנת מורסי, שלום לך א-סיסי. לא רק שחמאס גרם לישראל נזקים מוגבלים, קשה לראות כיצד ישקם את יכולותיו על מנת להציב איום דומה.

 

הפעלת הכוח של צה"ל

אל"מ במילואים יהודה וגמן, מבכירי המומחים לאסטרטגיה צבאית בישראל, פרסם כאן לפני כשבוע מאמר ובו הסבר על שרשרת הטעויות במדיניות הפעלת הכוח מצד ישראל ב'צוק איתן'.מבחינה צבאית טהורה עיקרי דבריו של וגמן מקובלים עלי לחלוטין. צה"ל לא הפגין מספיק תחכום ולא נקט כמעט בתחבולות אלא פעל בצורה שבלונית וצפויה; העובדה שהפעלת כוח האש בצורה מרוכזת וגבוהה בוצעה רק לאחר הסתבכות גולני בשג'עייה היא טעות קשה בשיקול הדעת. היה ברור שחמאס נערך לעימות במשך שנים. השבוע האחרון הוכיח כי וגמן צדק כשאמר כי ההרס בשכונות העניות של עזה מעניין את חמאס כקליפת השום וכי פגיעה בשכונות היוקרה תכאיב לו בהרבה. כך אכן קרה בשבוע האחרון עם הורדת רבי הקומות בעזה, ויש לכך חלק גדול בעובדה שחמאס ירד לבסוף על ברכיו. אכן, מבחינה צבאית טהורה ישראל פעלה בצורה שאינה תואמת את עקרונות הפעלת הכוח. פעלנו באטיות, הסכמנו להפסקות אש שעצרו את התנופה. עברנו לפעול בשיא העוצמה רק לאחר הסתבכויות ופגענו ביעדים הכואבים ביותר לחמאס רק לקראת סיום המבצע.

 

לקחי המלחמות הקודמות

כדאי שנפנים שראש ממשלת ישראל לא באמת יכול לפעול רק על סמך שיקולים צבאיים, גם אם מבחינה צבאית טהורה יש אמת רבה בביקורת כלפיו. בנימין נתניהו נדרש לשלב בשבעת השבועות האחרונים מגוון עצום, רחב, ולעיתים סותר של שיקולים – צבאיים, פוליטיים, מדיניים וחשוב מכל אסטרטגיים. השיקולים הפוליטיים – לכאורה שיקולים ציניים, אבל מעשית לאור ניסיון העבר, שיקולים הכרחיים על מנת לנצח במלחמה. ישראל הפסידה במלחמת לבנון הראשונה, בקרב על רצועת הביטחון בדרום-לבנון ובמלחמה בטרור ברצועת עזה בשנים 2000-2005 מסיבה אחת: קריעת הקונצנזוס הפנימי. העובדה שחצי מהציבור הישראלי לא הבין עבור מה אנו נלחמים ודרש להפסיק את הלחימה. הדרישה הזו הביאה עלינו תבוסה. מי שחושב שנתניהו היה יכול לפעול רק על סמך העקרונות הצבאיים של הפעלת כוח ולהישאר עם קונצנזוס שמנטרל את הלחץ הבינלאומי לא הפיק את הלקחים משלושת הכישלונות הקודמים. נתניהו הפיק אותם היטב. הוא בחר במודע לפגוע במידה מסוימת באפקטיביות של הפעלת הכוח, בידיעה שהתמורה לכך תהיה שמירה על קונצנזוס לאומי ונטרול הלחץ הבינלאומי. העובדה שהביקורת העיקרית על נתניהו הייתה תמיד בדרישה להפעיל יותר כוח ולא פחות היא הצלחה אדירה בעת מלחמה.

אנשים החיים בסרט

ישנם לא מעטים בימין שחיים בסרט תודעתי לפיו אנחנו מעצמת על. ובכן תשכחו מזה. אנחנו לא סמרטוטי רצפה כמו שהשמאל חושב, אבל אנחנו גם לא ארה"ב, רוסיה או סין. אנחנו שחקנים מכובדים, מדינה בעלת כוח צבאי, כלכלי, מדעי וטכנולוגי בלתי מבוטלים, אבל אנחנו גם מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שניצבת מול קואליציית אינטרסים אנטי-ישראלית שמתחילה בעשרות מדינות ערביות ומוסלמיות, עוברת במדינות עולם שני ושלישי, נמשכת במדינות אירופה ומגיעה לשיאה עם ממשל אובמה העוין. ישראל לא יכולה להפעיל כוח בלי מגבלות מדיניות, היא צריכה לתמרן, ונתניהו הצליח לעשות זאת בצורה מעולה כאשר גם אחרי 50 ימים כמעט ואין לחץ בינלאומי על ישראל. את התוצאה הזו לא ניתן היה להשיג בלא הפסקות האש שאמנם סותרות את עקרונות הפעלת הכוח, אך בסופו של דבר התועלת בהן רבה מהנזק.

מרטין אינדיק, לשעבר שליח אובמה למזרח התיכון אמר בשבוע שעבר כי "יש תחושה שישראל הפכה לכוח בזכות עצמה והיא לא זקוקה כל כך לארה"ב. זה קצת ביטחון מופרז מצידה". הציטוט הזה מעיד כאלף עדים עד כמה מצליח נתניהו לתמרן היטב מול ממשלו העוין של אובמה.

השיקולים האסטרטגיים

כאן טמונים לדעתי הנימוקים המכריעים בזכות עמדתו של נתניהו.  יעדי המבצע נקבעו  על מנת לשרת את יצירת המציאות האסטרטגית הטובה ביותר עבור ישראל בסיומו.

ההחלטה האם למוטט את שלטון חמאס תלויה לא רק בשאלה כיצד להפסיק את ירי הרקטות לישראל. הרבה יותר היא תלויה בשאלה כיצד יוצרים מציאות אסטרטגית עדיפה לישראל להמשך ניהול הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

וכאן הגיע הזמן להניח את כל הקלפים על השולחן (דבר שנתניהו כמקיאווליסט לא עושה, ובצדק). הבה נדבר בלי פוליטיקלי קורקט, בלי קריצות לדעת הקהל ובלי אילוצים פוליטיים. חברים, ישראל היא מדינה מוקפת אויבים. חלקם בירידה, חלקם בעליה, חלקם בהתרסקות וחלקם בהמתנה, כולם היו שמחים לתת את חלקם כדי שנסיים כמו ג'יימס פולי. איראן, חיזבאללה, דאעש, אל-קאעידה, ג'הבת אל נוסרא, סוריה של אסד, אחים מוסלמים במצרים או חזית עממית בלבנון. וישנם האויבים בזירה הפלסטינית. החמאס והגי'האד האסלאמי האסלאמיסטיים, והפתח' של אבו-מאזן הלאומנים.

היתרון של הישארות חמאס בעזה

ביחס לישראל המחלוקות ביניהם נוגעות יותר לאמצעים ופחות למטרות. אלו פועלים באלימות ואלו משלבים אלימות והסדרים מדיניים. אלו גם אלו רוצים למחוק אותנו מהמפה. אלו קיצוניים עם זקן ואלו קיצוניים עם שפם. המציאות האסטרטגית העדיפה עבור ישראל היא לשמור על הפיצול שבין הפתח' וחמאס. הפיצול האידיאולוגי הוא אינהרנטי לאופיים של הארגונים. הפיצול הגיאוגרפי הוא תולדה של שלטון הרשות ביו"ש וההפיכה של חמאס בעזה. הפיצול הזה שבין יו"ש של אבו-מאזן ועזה של החמאס הוא אופטימאלי עבור ישראל. כך אנו יכולים להכות בחמאס בעזה, ולא נדרשים לנסיגה לקווי אושוויץ בשל הסכנה מהפיכה חמאסית ביו"ש. ישנה מציאות שהיא אפילו טובה יותר מאשר סתם פיצול גיאוגרפי בין יו"ש-פתח' לעזה-חמאס: המצב שבו הפתח' שולט ביו"ש מתוך עמדת חולשה שבה תלותו בישראל גוברת, והחמאס שולט בעזה מתוך עמדת חולשה ויכולתו לפגוע בישראל מוגבלת. חברים, בסיומו של מבצע 'צוק איתן' זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים מבחינה אסטרטגית בזירה הפלסטינית. הפלסטינים מפוצלים ומוחלשים. פתח' חלש ביו"ש, חמאס חלש בעזה. אתם רוצים יותר טוב מזה? תעברו לטוסקנה, יהיו לכם כמה שנות שקט עד שהברברים יגיעו גם לשם. אם המתלהמים, שביקשו לרוץ ולכבוש את עזה במחיר מאות הרוגים, היו מצליחים לכפות את עמדתם היו גורמים להרעה במצבה האסטרטגי של ישראל. מה שנתניהו המקיאווליסט השיג אתם אפילו לא מבינים.

ההחלטה איזה יעד להציב היא שאלה של בחירה בין חלופות. אם לא הייתה כיפת ברזל ומדי יום היו נהרגים עשרה ישראלים מפגיעת רקטות המשוואה הייתה משתנה. החמאס בעזה היה גורם עוצמתי שחייבים להכריע והחלופה של כניסה קרקעית ויציאה מהירה או כיבוש ארוך טווח היו הופכים לחלופות הראויות. במצב הנוכחי טוב עשה ראש הממשלה. מעטים מבינים זאת בימים אלה כשניצחון צבאי הופך לתבוסה תודעתית.

כבר היינו פעם בסרט שבו ניצחון צבאי הפך לתבוסה פסיכולוגית ששברה דור שלם של ישראלים. קראו למלחמה הזו מלחמת יום-הכיפורים. התוצאה הייתה שהדור השבור הזה הביא עלינו את מנטאליות החולשה והכניעה של 30 השנים האחרונות.

האיוולות הפוליטית של הימין

הימין הפיל את שמיר  ב-92' בגלל פיגוע דקירה בבת-ים. בתמורה קיבלנו את אוסלו שבגללו אנו מדממים עד היום. הימין תרם את תרומתו להפלת נתניהו ב-99' וביבי הובס מול אהוד ברק. התוצאה: הבריחה המבישה מלבנון. כעבור שנה וחצי פרצה האינתיפאדה השנייה ועם ישראל התחנן לנתניהו שיחזור. הימין העדיף את שרון על פני נתניהו בפריימריס של 2003. התוצאה: ההתנתקות.

עם ישראל השפיל את נתניהו בבחירות 2006 כשהעניק לו 12 מנדטים מול 29 לאהוד אולמרט. כעבור שנה בלבד שוב התחנן הציבור לחזרתו של נתניהו. הנטייה שלנו לבעוט בנתניהו אחת לכמה שנים ולהתחנן  כעבור שנה-שנתיים שיחזור עולה לנו ביוקר. נתניהו הוא המנהיג הטוב ביותר שיש לימין ולמדינת ישראל בעת הזו.

הוא לא מושלם, ההתנהלות שלו לוקה בחסר, ויש מקום רב לביקורת כלפיו, אבל הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שיש לנו בלי מתחרים.

מאמר זה פורסם במקורו באתר "מידה" ומתפרסם כאן באדיבות הכותב והאתר. http://mida.org.il/

 ארז תדמור [34]   נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב אפרתעורך משנה של אתר "מידה", בעבר מראשי ומייסדי תנועת "אם תרצו" ולפני כן עיתונאי במספר כלי תקשורת. משלים בימים אלו תואר שני במדע המדינה בבר-אילן