האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי מרתקת * בגיל 90 אבנרי עדיין אשף הניסוח * אך אבנרי אינו מקיים בספרו מה שהטיף לתלמידיו – דיוק בפרטים * הספר רצוף שגיאות קטנות וגדולות, טעויות, הטעיות ובדיות * הוא "הרג" את אביו של אורי דן שהאריך ימים * ייחס לעצמו ראיונות שלא ערך ובילבל בין פרשיות * בספר נחשף אבנרי הנרקיסיסט שאוהב את עצמו וכל העובדים לצידו שקופים * "מעולם לא חשתי מצידו כל רגש כלפיי" * "אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת" * סיפורו של העיתונאי שעבד לצד אבנרי 24 שנים

                                                     – מאת אלי תבור –

בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?"
"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי.
אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

קוסם הניסוח העיתונאי

כספר קריאה הכתוב בשפה עיתונאית, 566 עמודי הספר הם חומר קריאה מרתק. גם בגילו המופלג לא נס ליחו של אבנרי כפובליציסט גאוני, הוגה דעות מקורי, דעתן אמיץ ובעל חזון הממשיך לשחות נגד הזרם.
העיתונאי שהמציא שפה עיתונאית חדשה, הוא עדיין קוסם הניסוח העיתונאי הכובש, אמן הניתוח והתחזית החברתית, המדינית, הצבאית, ההיסטורית והכלכלית, שאפיינו את כתיבתו מאז ומתמיד.

כתב זוטר שהיה לעורך העיתון

צברתי יותר שעות אורי אבנרי מכל עיתונאי אחר שעבד במחיצתו. התחלתי לעבוד בשבועון ככתב זוטר בשנת 1955 , עוד בחופשת השחרור שלי מצה"ל, ונטשתי את תפקידי כעורך השבועון (תחת אורי אבנרי כעורך ראשי, שהיה אז חבר כנסת) בסוף שנת 1979 . [התפטרתי על רקע התנגדותי להעסקת עובד בעל עבר פלילי בעיתון].
כמו רבים מעיתונאי ישראל, כל מה שאני יודע על כתיבה עיתונאית למדתי מאורי אבנרי. גם היום, לאחר 35 שנה בהן לא היה לי כל קשר עימו, אני עדיין מעריץ אותו. כפובליציסט, עיתונאי, הוגה דעות, אינטלקטואל, אוטודידאקט רחב אופקים, בעל ידע עצום במגוון רחב של תחומים.
אני עומד גם מאותו צד של המתרס הפוליטי. תומך במאבקיו ומתפעל מכוח התמדתו וממשאביו הנפשיים והפיזיים, המאפשרים לו להילחם בעוצמה כזאת על דעותיו.

אלוהים או השטן מצוי בפרטים

נהניתי מקריאת "אופטימי", הכתוב כרפורטאז'ה על חייו. אך אני מאוכזב מפן אחד – אולי החשוב ביותר – של האוטוביוגרפיה: העובדות.
רבות מהעובדות כפי שאורי אבנרי מציגן בספרו פשוט אינן תואמות את המציאות. ואני אומר זאת כמי שהיה עד מקרוב להתרחשויות המתוארות.
"השטן (או האלוהים) מצוי בפרטים הקטנים", גורסת אימרה אנגלית עממית. משמעותה [בהקשר העיתונאי] היא היסודיות וההקפדה על הפרטים הקטנים.
אבנרי בספרו אינו מקיים מה שהטיף לתלמידיו. הוא טועה, אולי מתעה ומגלה רשלנות מעוררת תמיהה.

טעויות בכתובת ובשמות

יש טעויות קטנות שהן ביטוי לרשלנות. כתובת מערכת "העולם הזה" שכנה ברחוב גליקסון 8 בתל-אביב (הוא כותב גליקסון 3). על חברו לנשק ביחידת "שועלי שמשון" במלחמת העצמאות, הוא כותב (ע' 241 ): "אני זוכר במיוחד את סיפורו של יוסי בנדרסקי" – לא יוסי בנדרסקי אלא אברהם בנדורי [בנדרסקי]. בנדורי היה שוער מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בכדורגל, דמות מיתולוגית לחובבי הספורט.
הוא מספר [עמוד 350] על הראיון שערך לטענתו בעצמו (בעוד שבעיתון נכתב כי המראיין היה שלום כהן) עם "זמר האופרה המהולל טיטו טובי". שמו של אותו זמר מהולל היה טיטו גובי ולא טיטו טובי.
הטעויות הרבות בפרטים קטנים אלה הן, לעניות דעתי, תוצאה של הנרקיסיסטיות של אבנרי – היהירות. הוא כל כך בטוח בעצמו ובידע שלו, שאינו טורח להקפיד על כלל עיתונאי יסודי ראשוני שלימד אותנו תמיד – לבדוק את העובדות. לא הייתה לו בעיה לעשות זאת: בארון הספרים בדירתו מצויים כל כרכי גיליונות "העולם הזה".

כך "הרג" אבנרי את אביו של אורי דן

בעמוד 409 כותב אבנרי על הצטרפותו של העיתונאי אורי דן ז"ל למערכת "העולם הזה": "אביו של אורי נספה במלחמת העולם (השנייה), כאשר אונייה בריטית עמוסה בחיילים מארץ טבעה בים התיכון…לא לקחתי בחשבון שאורי דן, היתום מילדות, היה זקוק לדמות אב ושעם צאתו מתחת לכנפיי יחפש אב אחר…".
אורי דן היה חבר נעוריי הטוב ביותר. שנינו חלקנו אותו ספסל בגמנסיה הרצליה. ביקרתי רבות בבית הוריו ברחוב וולפסון בדרום תל-אביב, שם הכרתי (משנת 1952 ) את אביו ואת אמו.
למרות הבדלי השקפות העולם והעמדות הפוליטיות בינינו נותרנו חברים בנפש ועמיתים במקצוע עד לפטירתו בשנת 2006 . מעולם לא שמעתי ממנו על טביעת אביו במלחמת העולם.
טילפנתי לאלמנתו של אורי דן, ורדה דן. שאלתי אותה: "האם אביו של בעלך טבע בים? האם הוא היה יתום? זה מה שאורי אבנרי כותב בספרו".
ורדה פרצה בצחוק: "אה, שוב אותו סיפור שקרי!"
וזה מה שסיפרה לי: "לאחר מותו של אורי נכתבו עליו הרבה הספדים בעיתונות. כמעט כולם הללו אותו כעיתונאי. רק אורי אבנרי כתב עליו מעין הספד שבו סיפר את הסיפור המוזר על מות אביו. אבא של אורי דווקא האריך ימים והלך לעולמו בשנת 1989 . אבל לאבנרי היה חשבון ארוך עם אורי דן.
לאחר שנפגש עם ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב עליו אורי דן מאמר ביקורתי, שבו פירסם לראשונה את העובדה שאמו (של אבנרי) נישלה אותו בצוואתה ולא הורישה לו דבר, משום שהעדיף לנסוע לביירות ולפגוש את ערפאת מאשר לבקר אותה במוסד בו אושפזה.

"לאחר מותו של אורי פרע אבנרי את החשבון איתו ופרסם את השקר טביעת אביו. כמה חברים צלצלו אליו והעמידו אותו על טעותו. גם בננו, אורון, כתב לו מכתב שבו גולל את האמת על מות סבו וביקש מאבנרי לתקן את מה שכתב ולהתנצל. אבנרי לא עשה זאת מעולם, והנה עכשיו הוא חוזר על השקר הנבזי הזה".
אבנרי לא הסתפק בהמצאת הסיפור על טביעת אביו של אורי דן. הוא נוקם בו בחילול זכרו ובגימוד דמותו המקצועית: "בן טיפוחים שלי הפך לימני קיצוני, אויב כמעט פתולוגי לכל דבר שאני מייצג. גרוע יותר: הכתב הפלילי המעולה הפך לפרשן פוליטי גרוע, בעל השקפה ימנית פרימיטיבית". [עמוד 410]

אורי דן לא היה כתב פלילי אלא כתב ופרשן צבאי במשך עשרות שנים, מהמעולים בכתבים הצבאיים שהיו לעיתונות הישראלית. דן היה גם מחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות וביטחוניות במדינת ישראל. הוא זכה להערכה ותהילה גם בעיתונות הבינלאומית, כשבמשך שנים היה הכתב הישראלי של שבועון החדשות הגרמני הנודע "שטרן" ושל העיתון הניו-יורקי הנפוץ "ניו-יורק פוסט".
לאחר מותו פירסם אודותיו העיתון הניו-יורקי הספד מלא שבחים מקצועיים, שרק עיתונאים מעטים זוכים לכשכמותם לאחר מותם.

ההלם שלא היה ולא נברא

בואו ונבדוק עובדה קטנה אחת, חסרת חשיבות לכאורה, המתפרסמת ב"אופטימי".
אבנרי מספר (ע' 349-348 ) כי בגלל החשיבות הרבה שייחס לצילום העיתונאי בשבועון, הוא ראה בצלם פאול גולדמן את המועמד המושלם לתפקיד צלם המערכת. גולדמן היה צלם נציג "לייף" בארץ צלם עיתון "הארץ" ונחשב לאחד מגדולי הצלמים של התקופה.
"הכל היה מוכן… למחרת היום היינו צריכים להתחיל בעבודה", הוא כותב. "ואז צלצל הטלפון בחדרי… על הקו היה פאול גולדמן. בקול מתנצל הוא הודיע לי שהתחרט על כל כל העניין והחליט לפרוש מההרפתקה שלנו. הוא זקן מדי, כך אמר, מכדי להסתכן בהרפתקאות… הייתי מוכה הלם. הייתה לי הרגשה שהעולם מתמוטט סביבי… בפעם הראשונה והאחרונה בחיי עלו בדעתי מחשבות על התאבדות".
אותו הלם נוראי לא פג כנראה עד שעת כתיבת הספר. אבנרי שכח לספר, שאת הצילומים לכתבה המצולמת שהופיעה בגיליון הראשון של "העולם הזה" בעריכתו צילם פאול גולדמן. זו הייתה כתבה על טביעת האונייה הישראלית "מסדה". פאול גולדמן, אף הוכה ברחוב כשניסה לצלם את ניצולי האונייה.
אבנרי שכח גם לספר לקוראי ספרו, שאותו פאול גולדמן [שבמקום אחר הוא כינה את מעשהו "בגידה" ובמקום אחר "צלם בחסד"] היה צלם המערכת הראשי של "העולם הזה" במשך כשלוש שנים מאפריל 1952.

נחרצות יהירה חסרת בסיס

לאורך כל הספר, משתדל אבנרי לגמד ולהמעיט מדמותם של אישים שהכיר.
כך, למשל, על סטף ורטהיימר הוא כותב שהיה, בתחילת דרכו (ע' 483 ) "… בעלים של בית מלאכה לא גדול לחיתוך מתכת בנהריה". זה נכון, אבל… בית המלאכה לא היה לחיתוך מתכת אלא ליצירת כלים ומכונות חדשניות לחיתוך מתכת. יחי ההבדל הקטן. אבל השטן מצוי בפרטים הקטנים האלה.
באותה מידה של נחרצות יהירה אך חסרת ביסוס, קובע אבנרי בעמוד 470 כי "המולטי מיליונר היורד משולם ריקליס קנה לאריק שרון את החווה שלו". אני יודע מידיעה אישית כי קביעה זו, אם להגדיר זאת בעדינות, אינה מתיישבת עם העובדות.
אילו רק טרח לבדוק את העובדות היה מתברר לו, ששרון, שביקש לרכוש חווה חקלאית לקראת שחרורו מצה"ל ביולי 1973 , ניהל בשנת 1972 מו"מ על רכישת "חוות השקמים" בנגב, ממזרח לעיירה שדרות. החווה הנטושה והמוזנחת הייתה אז בבעלותו של יהודי אוסטרלי שדרש תמורתה 600 אלף דולר, שלא היו בידי משפחת שרון.

אריק שרון  הכיר את משולם ריקליס שנים רבות לפני כן. הכיר ביניהם ראש עיריית רמת-גן, אברהם קריניצי. משולם ריקליס, התנדב בשמחה להלוות – לא להעניק כמתנה – לאריק 200 אלף דולר, אותם פרע אריק במרוצת השנים עד הפרוטה האחרונה. את 400 אלף הדולר האחרים קיבל אריק כהלוואה מסניף הבנק הישראלי של הבנק האמריקני "אקסצ'ינג' נשיונל בנק אוף שיקאגו", שהיה בבעלותו של איש העסקים האמריקאי יהודי סם זקס.
גם את ההלוואה הזאת פרע שרון עד הסנט האחרון. כך שקביעתו של אבנרי, כי "משולם ריקליס קנה לאריק את החווה", היא פשוט עוד שקר גס ולא טעות בשוגג.
כל העובדות על נסיבות רכישת החווה ידועות לי מן הקשר שהיה לי עם אריק שרון ועם רעייתו.

בן בית בחוות השיקמים

ככתב צבאי מאומן של "העולם הזה" מאז 1967 , הכרתי את שרון כאלוף בצה"ל. ב-1973, לאחר שפרש מצה"ל והחל בפעילות פוליטית שהובילה להקמת הליכוד, הפכתי לבן בית בביתו בשיכון קציני צה"ל בבאר-שבע.
וזה היה הרקע להכרות. מדי שנה נהג "העולם הזה" לבחור, לקראת גיליון ראש השנה את "איש השנה" – האיש שהשפיע ביותר על אירועי השנה שחלפה.
בדרך כלל נכתבה כתבת "איש השנה" בידי אבנרי, שהיה מסתגר למשך כמה שבועות לכתיבת מסה עיתונאית ארוכה ומבריקה על האיש שבחרנו בו לאיש השנה, תוך סקירה וניתוח מעמיק של אירועי אותה שנה.
ב 1973 לא היה ספק במי לבחור כאיש השנה. אריק שרון, שחולל מהפך במפה הפוליטית בישראל, שהוביל להקמת הליכוד, זכה בתואר.
עליי, ככתב הצבאי של העיתון, הוטל להכין כתבת דיוקן מעמיקה ומצולמת על שרון בהיקף שטרם פורסם עד אז בעיתונות הישראלית.
נהגתי לנסוע לבאר-שבע לביתו של שרון, שם ארחו אותי לילי ואריק לראיונות ארוכים. אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו של האיש. הידידות שנרקמה בינינו אז נמשכה גם לאחר פרסום הכתבה. היא שהסתיימה ב-1982, לאחר טבח סברה ושתילה בלבנון.

סלמי הונגרי למפקדה בטסה

בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כשאריק גוייס שוב לצה"ל ומונה למפקד אוגדה, נהגתי לנסוע כמעט מדי יום במכונית ה"לארק" שלי מתל-אביב לטסה בצפון – מערב חצי האי סיני, שם קבע אריק את מפקדת האוגדה שלו. עוד באותו לילה הייתי חוזר לתל-אביב.
בדרך לטסה נהגתי לעצור בביתם של השרונים בבאר-שבע, שהמשיכו להתגורר בו עד שתסתיים בניית ביתם ב"חוות השקמים". לילי הייתה נותנת לי גליל נקניק סלמי הונגרי שלם, או מאכל אחר החביב על אריק, ואני הייתי מביאו לבונקר או לקרון המלחמה של אריק בטסה.

היתממות מול תמונות עירום

הפעם הראשונה בה העזנו לפרסם תמונת עירום של ישראלית (עם פס שחור על שדיה) הייתה בשנת 1958 . זה היה אחד הגיליונות הנמכרים ביותר בתולדות "העולם הזה".
על אירוע זה כותב אבנרי (עמוד 359 ): "זיוה שפיר (לימים רודן), יפהפיה חיפאית שכיכבה הרבה בעמודים שלנו, הצטלמה בעירום בשביל ירחון זר. הייתי בביקור בארה"ב, בשיחה עם דיפלומטים במרכז האו"ם, כאשר ראיתי את המראה ה'מזעזע': שער 'העולם הזה' ובו זיוה בעירום כאשר חלקיה האינטימיים מכוסים בפסים שחורים…"
גם תיאור זה לוקה באי דיוקים. את השער עם תמונת העירום של זיוה שפיר לא ראה אבנרי לראשונה בבניין האו"ם. הוא היה בין מעצביו במערכת.

יום אחד טילפן אליי מנהל נציגות "מטרו גולדווין מאייר" בישראל, והזמין אותי למשרדו. שם הראה לי את כתב העת אמריקני עם תמונותיה של הישראלית המעורטלת. הוא הציע למכור את העיתון ל"העולם הזה", אבל בסכום שהיה גדול ממשכורתי החודשית אז.
חזרתי למערכת והעליתי את ההצעה בפני אבנרי. הוא הסכים לשלם את הסכום שנדרש. כך רכשתי את כתב העת האמריקני עם התמונות. היה זה אורי אבנרי שהחליט לפרסם אחת מהן בשער העיתון ואת האחרות בתוכו. כך שטענתו של אבנרי שראה את השער והצילומים רק בבניין האו"ם בניו-יורק היא קצת יותר מהיתממות.

איך נולדה "רחל המרחלת"

תקצר היריעה מלהרחיב ולפרט את כל הטעויות והשגיאות העובדתיות המופיעותבספר, במודע או שלא במודע, מתעתועי זיכרון או אמנזיה.

כך, למשל, הוא כותב (ע' 361 ) על המדור "רחל המרחלת" שהתפרסם ב"העולם הזה" והיה מדור הרכילות הראשון בעיתונות הישראלית: "זמן קצר אחרי הופעת 'השער האחורי' נולד גם המדור 'רחל המרחלת'. הכותבת הראשונה של המדור הייתה אשתו של מתמטיקאי שהיתה שכנה שלי והצטיינה בהומור מיוחד. אחריה באה שולה תבור, אשתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור".

ובכן, לא דובים ולא יער. המדור ששמו האמיתי היה תחילה "רחל מרחלת על כל העולם", החל להופיע במארס 1960, ומי שכתבה אותו לא הייתה שכנתו של אבנרי אלא סילבי קשת.

סילבי, שהחלה את דרכה ב"העולם הזה" בתחילת שנות ה-50 כמגיהה, הפכה לעורכת דפוס ולאחר מכן התקדמה למעמד של עורכת שיכתוב. היא קיבלה אז לכתיבה ועריכה גם מדור התכתבות למציאת בני זוג, שנשא את השם "מכתבים לרותי".

במרוצת הזמן היא החלה לשלב בתוכו גם מדור רכילות קטן בשם "ציפור קטנה לחשה לי…", שבעיקרו עסק ברכילות על כוכבי קולנוע וידוענים מהעולם הרחב. החומר תורגם לרוב מעיתוני רכילות זרים, אמריקנים וצרפתיים. שם התגלה כישרון הכתיבה הייחודי השנון והמבריק של סילבי קשת. היא החלה לשלב במדור גם קטעים עיתונאיים כתובים באותו כישרון ייחודי שלימים מצא את מקומו במדור "חץ מסילבי קשת" ב"ידיעות אחרונות".

המדור "רחל המרחלת"הומצא עבור סילבי קשת. ואכן, המדורים הראשונים עסקו ברכילות על אישיםכמו… המלך חוסיין, השאה הפרסי, מריה קאלאס, הנסיכה מרגרט, אינגריד ברגמן ואגא חאן. כמובן שהעיסוק בהם לא עניין איש מקוראינו. המדור נסגר וחודש רק לאחר שסילבי עזבה את המערכת באפריל 1961.  בשנותיו הראשונות הוא לא נכתב בידי אדם אחד. כל חברי המערכת תרמו לו קטעים. ערכו אותו אנשים שונים, ביניהם אותה שכנה של אבנרי, תמר מרוז, וגם איציק תוראל, בעל גלריה לאמנות שהיגר לימים לפולין. שולה תבור החלה לתרום חומר למדור רק מאמצע שנות השישים.

אבנרי יכול היה לאמת את העובדות באמצעות כרכי "העולם הזה" שבדירתו.הוא לא התעצל לעשות זאת. הוא פשוט סמך שוב על זכרונו שתעתע בו.

פרשת החטיפה שלי

בנובמבר 1957 נחטפתי בידי אלמונים בדרום תל-אביב. הוחזקתי במשך 24 שעות ונחקרתי, בעיקר על סדרי העבודה במערכת "העולם הזה" ועל השתתפותי בפגישות קבוצת "הפעולה השמית", שדגלה בהשתלבות במרחב השמי. מלבד אבנרי ושלום כהן השתתפו בפגישות אלה נתן ילין מור, מפקד הלח"י לשעבר, ואהרונצ'יק כהן, מזרחן פעיל מפ"ם משער העמקים, שכעבור שנה נעצר באשמת מגע עם סוכן סובייטי ונידון לחמש שנות מאסר.
הייתי אז בן 23 , לא איש פוליטי, אבל אבנרי בחר להזמין גם אותי לפגישות הקבוצה, שנערכו תמיד ליד דירתו, בקפה "הרלינגר" ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.
בבואו לכתוב על פרשה זו (ע' 416-415 ) שוב התבלבלה עליו דעתו של אבנרי. וכך הוא כותב: "כעבור כמה ימים (לאחר החטיפה) חזר, אלי, פרוע, נסער, עד שקשה היה להכירו… בפיו היה סיפור מדהים: הוא נחטף על-ידי אלמונים, נלקח לבור שנחפר באדמה והוחזק שם כמה ימים ולילות, כשחוטפיו מאיימים על חייו וחיי אשתו. הם הזדהו כאנשי ה'שין- בית' ודרשו ממנו, במכות ובאיומים לחתום על הצהרה שבה נאמר שהיה נוכח בישיבות שבהן אני תכננתי להקים מחתרת חמושה, שתפיל את המשטר בכוח הנשק…"
את סיפור החטיפה גוללתי בפרוטרוט על פני עשרה וחצי עמודים בהוצאה מיוחדת של "העולם הזה" (מס' 1053}. לא ידעתי אז ועד היום איני יודע מי היו חוטפיי.
לרענון זכרוני חזרתי וקראתי שוב את הכתבה שכתבתי. בכל תיאור הפרשה לא מצאתי אפילו פעם אחת שבה כתבתי כי אני מאשים את הש.ב. בחטיפתי.
מי שקבע זאת והכריז על כך בשער העיתון היה אורי אבנרי.

כדי להתקרב, ולוא במקצת, לאמת, כל מה שאבנרי היה צריך לעשות הוא לקרוא את הגיליון המיוחד שבו סיפרתי את סיפור חטיפתי. הוא לא טרח לעשות זאת וכך הפך את הפרשה לסיפור נוסח אלף לילה ולילה.
הוחזקתי בידי חוטפיי 22 שעות בדיוק ולא "כמה ימים ולילות" כטענת אבנרי.
מעולם לא טענתי שחוטפיי הזדהו בפני כאנשי הש.ב.; גם לא טענתי כי ספגתי מכות בשעת חקירתי. לא טענתי בשום מקום כי הוחזקתי כמה ימים ולילות בתוך בור עמוק שנחפר באדמה. ובעיקר: בשום מקום לא האשמתי את הש.ב. בחטיפתי.
ואחר-כך עוד טורח אבנרי לציין (ע' 416 ): "הפרשה כולה נותרה סתומה. תבור דבק בגרסתו וכך גם ה'שין-בית'. כעבור עשרים שנה, כאשר 'איסר הקטן' (הראל,שהיה בשעתו ראש השב"כ) נבחר לכנסת וישב שם לידי, יצא לנו להחליף מילים על פרשות שונות. הוא (איסר) לזר וטען בעקשנות שתבור שיקר".
ובכן, הגרסה שנחטפתי בידי הש.ב. לא הייתה שלי אלא של אבנרי. כך שאם מישהו שיקר זה היה אבנרי.
ההתגנבות לתיאטרון "האוהל"

תוך כדי קריאת "אופטימי", התעורר בי לפעמים הרושם, שאורי אבנרי, כעורך "העולם הזה", כלל לא קרא מה שהתפרסם בשבועון. הוא פשוט אינו יודע היום, ואינני בטוח שידע גם בשעתו, מה באמת התרחש בעיתון. דוגמה לכך היא פרשת ניסיוני לחשוף את דיוני מרכז מפא"י ב"פרשת לבון".
בשיאה של "פרשת לבון" בסוף שנות ה-50 של המאה שעברה,

[שהתעוררה בשל "העסק הביש" במצרים] תבע דוד בן-גוריון את פיטוריו של פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. כשלא התקבלה תביעתו הגיש בן גוריון ב-31 בינואר 1961 את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה.
משהתברר לראשי מפא"י, שהדרך היחידה להחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה היא סילוקו של לבון, הוחלט לכנס את מרכז המפלגה, בארבע בפברואר 1961, לישיבה סגורה בבניין תיאטרון "האוהל", שבה יצביעו חברי המרכז בעד הדחת לבון.
אולם התיאטרון הוקף בכוחות משטרה ובסדרנים גברתנים שכירים, כדי למנוע כל ניסיון ממי שאינו חבר מרכז להיכנס לאולם ולהאזין לוויכוחים.
ככתב הראשי של העיתון הגיתי רעיון איך להתגבר על המצור.
בליל שישי, שקדם ל"ישיבת ההדחה", כפי שכונתה, בעת שהצופים בהצגת "האוהל" יצאו מהאולם, חדרתי דרכם פנימה. כשהאולם התרוקן עליתי באמצעות סולם ארוך לפתחי האוורור שמעל במת התיאטרון. את הסולם משכתי אחרי למעלה, כדי שאיש לא יוכל להגיע אליי. תכננתי לשהות שם כל ישיבת המרכז ולרשום פרוטוקול של הדיונים. ביליתי שם במשך כל הלילה.
על חבר אחר של המערכת, שלמה אלינב, הטלתי תפקיד נוסף: להתחפש לטכנאי קול ולנסות לחדור דרך הפתח הראשי כשמיקרופון ורמקול בידיו. הוא היה אמור להעביר את דברי הנואמים בכנס הסגור ברמקול להמונים שהתכנסו בחוץ.
אלינב לא הצליח להיכנס לאולם. אני נותרתי מעל הבמה עד כניסתו של דוד בן גוריון לאולם. ראיתי מלמעלה כל מה שהתרחש מתחתיי. לפתע ראיתי את שומרי ראשו של בן גוריון, אנשי השב"כ, מביאים סולם ועולים אל מקום מחבואי. הם הוציאו אותי אחר כבוד החוצה. מאוחר יותר הסתבר לי איך גילו אותי.
שלמה נקדימון, כתב העיתון "חרות" באותה תקופה, תכנן במקביל, ללא תיאום בינינו, תוכנית דומה. כשגילו אותו הגבירו את החיפושים והגיעו אליי. [ראה תגובת נקדימון למטה].
הועמדתי לדין באשמת הסגת גבול פלילית. התייצבתי למשפט ללא עורך-דין. טענתי בפני שופט השלום מגורי-כהן: "אין מקום להשיב לאשמה". זאת בנימוק "שהתביעה לא הציגה את רשימת המוזמנים לישיבה ולא הוכיחה שלא הייתי בין המוזמנים", השופט זיכה אותי מכל אשמה.
הניסיון העיתונאי הזה זכה לכיסוי נרחב מעל דפי "העולם הזה". אבל אבנרי כנראה לא טרח לקרוא אותו. בספר הוא מתאר את הפרשה תוך בלבול בין החדירה שלי לניסיון של שלמה אלינב להיכנס מחופש כטכנאי קול.

החשיפה הראשונה של שחיתויות אולמרט

לשיא הבלבול וסילוף העובדות מגיע אבנרי כשהוא מגיע לתאר את מה שכונה בפינו אז "פרשת אולמרט השקרן".
אבנרי מתאר אותה כך (ע' 472 ): " חבר כנסת צעיר בשם אהוד אולמרט החליט אז לנסות ולבנות את הקריירה שלו על הופעתו כאביר המלחמה ב'פשע המאורגן'. זה היה בסך הכל גימיק, כי אולמרט לא ידע דבר וחצי דבר על הנושא וגם לא עשה דבר מלבד לשאת נאומים מתלהמים בכנסת. איכשהו נודע לו שגנדי (האלוף רחבעם זאבי) ביקר אצלי… והוא (אולמרט) הודיע לציבור שגנדי איים עליי ברצח וכך השתיק אותי.
" בתגובה", ממשיך אבנרי וכותב, "פרסמתי על שער העיתון תמונה של אולמרט בתוספת הכותרת 'אתה שקרן, מר אולמרט!'. לכתבה צירפתי בדיקת פוליגרף, שהוכיחה שאני דובר אמת…"
ובכן, לא מיניה ולא מיקצתיה. כלומר, כל התיאור הזה בדוי ואין בו אף מילה אחת אמת.
אבנרי לא טרח אבנרי לבדוק דבר כה פשוט כמו שער "העולם הזה" מס' 2152 . אם היה עושה זאת היה מדייק בתאור הארועים.
את הסיפור המלא של חשיפת שחיתות אולמרט עוד ב-1976 פרסמתי כאן בשבוע שעבר והמאמר הועתק באתר "העין השביעית" בהרחבה ולא אחזור על הדברים.

הנרקיסיסט המאוהב בעצמו

אבנרי מודה כי "משהו דפוק ביחסים שלי עם בני אדם. הכי דפוק הוא שזה מעולם לא הפריע לי" (ע' 116).
גם את הטענות שהועלו נגדו על-ידי כמה מעובדיו לשעבר, בסרטי תעודה אודותיו, כי הוא "נכה רגשית", מאשר אבנרי בספרו.
הוא מוסיף שם ואומר: "אינני חושב שזה לגמרי נכון. יש לי רגשות בשפע. לפעמים נדמה לי שיש לי יותר רגשות מאשר לרבים אחרים. אבל נכון שאינני מסוגל, וגם אינני רוצה, להביע אותם".
אני מסכים עימו בנקודה זו. יש לו רגשות. הוא יודע, למשל, לאהוב. אבל רק את עצמו.
בכל שנות עבודתי לצידו לא חשתי בשום רגש כלפיי. מעולם לא זכיתי ממנו, אפילו למילת תודה אחת. אבנרי אינו נכה רגשית. לצד גאונותו העיתונאית הוא נרקיסיסט חסר תקנה, שאינו מבחין כלל בקיומם של האנשים שלצידו. היינו שקופים.
ב"העולם הזה" לא היו תנאים סוציאליים. הלוחם הגדול לזכויות האדם לא דאג מעולם לעובדיו לקרן פנסיה, קופת גמל או קרן השתלמות. אפילו מתנות לחגים לא קיבלנו.
יום אחד החלטנו ללמד אותו לקח. ערב אחד החגים קנינו מכספינו מוצרי ניקיון זולים, אבקת כביסה ורעל לתיקנים. ארזנו אותם באריזת מתנה והגשנו אותה לאבנרי כשי לחג מעובדיו. הוא הבין את הרמז. לאחר מכן הורה להעניק לנו מדי ערב חג סט של צלחות חרסינה.
מאפייניו העיקריים של הנרקיסיסט הוא עיסוק אובססיבי בעצמו וביכולותיו והיעדר יכולת לזהות ולהזדהות עם הזולת. הוא בעל הערכה עצמית גבוהה, אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת. כמה וכמה פעמים ב"אופטימי" מציין אבנרי שהוא בטוח, שאילו היה נשאר לשרת בצה"ל לאחר מלחמת העצמאות, הוא היה מגיע לדרגת אלוף. לפחות.
בסך הכל "אופטימי" הוא החמצה נוראית. הוא יכול היה להיות ספר אוטוביוגרפי אמיתי, אילו כותבו היה מקפיד על הפרטים הקטנים. אבל לאחר שאתה מוצא בו כל כך הרבה שקרים, אי-דיוקים, סילופים, טעויות ושגיאות לגבי עובדות שאתה מודע להן אישית, איך אתה יכול להאמין לכל מה שנכתב בספר לגבי אותם פרקים בחייו שלא היית חלק מהם?!
זהו שנאמר – השטן טמון בפרטים הקטנים. גם בפרטים הגדולים יותר, אם הם מסולפים.

מאמר זה הועתק לאתר העין השביעית

קישורים

למה הדירה אמו של אבנרי את בנה מצוואתה

 

==============================================================

תגובות

באותה תקופה הייתי כתב העיתון "חרות" ותכננתי את ההתגנבות לאולם ללא תיאום עם תבור ובלי שידענו האחד על השני.
אני תכננתי את כניסתי לאולם מבעוד יום.
נכנסתי לאולם בעד הכניסה הראשית, בשעה 5 בבוקר, אור ליום שבת. ניצלתי את העובדה שהאולם נפתח לרגל הוצאת התפאורות מהאולם.
היה לי קשר עם איש סגל של התיאטרון. זה הציע לי להסתתתר בתא האוורור של התיאטרון, על גג הבניין. ממקום זה ניתן היה לצפות ולהאזין בנעשה באולם, בלי שיבחינו בי. נקיתי את החדר מגרוטאות, הכנתי לעצמו מקום ישיבה, ואפילו הצטיידתי בכריכים שהבאתי מביתי שהיה בסמוך.
בבוקרו של אותו יום, עלה לגג גם קצין הביטחון של מפא"י, מרדכי פלג, הציץ לתוך התא בו נמצאתי דרך המרווחים שבין כנפי המאוורר הענק אך הוא לא הבחין בנוכחותי.

במהלך הדיונים באולם התיאטרון, ישבו אנשי חולית האבטחה ביציע, שהיה ריק מנוכחים. שמעתי אותם מתלחשים, כי 'הזקן' – דהיינו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עומד להגיע לאולם הדיונים.
לקראת בואו הם החליטו לערוך סיור אבטחה. הם עלו לגג ונכנסו לתא האוורור נצמדתי אל הקיר. קיוויתי כי בשל החשיכה שבתא גם הם לא יבחינו בי. טעיתי. נתפסתי. כאשר שאלו מה אני עושה במקום, השבתי: "מחכה בתור לאוטובוס".

גם אותי העמידו לדין באשמת הסגת גבול פלילית, "על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל".
פרקליטי, עוה"ד מקס קריצ'מן, טען לסגירת התיק בנימוק שאין להשיב על האשמה, שכן לא נכנסתי לאולם התיאטרון, המקום בו נמצאתי לא חייב כרטיס כניסה, לא הרגזתי איש. גם התביעה לא הביאה הוכחות לגבי בעלי המקום.
השופטת גב' לאה עוגן ז"ל, הורתה כי אין להשיב על האשמה.
כאשר שוטרי מחלקת הבילוש של משטרת מחוז ת"א הוציאו אותי לחקירה, תקפו אותו העיתונאים שניצבו בפתח האולם, במלים בוטות. רק דן מרגלית, אז כתב של בטאון תנועת "המרכז החופשי", נשק על לחיי.
לימים אמר דב יודקובסקי, אז רכז מערכת "ידיעות אחרונות" ולימים עורכו הראשי, את בכירי כתביו, ובשפתו התמציתית והמדויקת אמר : "אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון".

ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים בתל אביב דנה בהצעה לסלק אותי משורותיה. אך מזכיר האגודה, משה רון, התייצב לצדי בעוצמה רבה, ואף גילה כי נהג כך בשעתו בהיותו עיתונאי בנעוריו.
שלמה נקדימון

==================================================================

 לי יש שני זכרונות מאורי אבנרי:

 1.      חבר סטודנט סיפר לי פעם בעת שלמדנו בטכניון שהוא השתתף בחוג לצעירים שיזם אבנרי ושבו הוא קרא במפורש לייסד מחתרת שתעסוק בין השאר בהוצאה לפועל של  פרובוקציות אלימות נגד "השלטון". אני זוקף לזכותי שהפצרתי בחברי זה להתרחק מהחוג הזה (שנדמה לי שלא יצא ממנו מאומה). אגב, האם שמת לבך שהאיש אבנרי חסר כריזמה לחלוטין?

2.      לפני כ-7-8 שנים שהיתי יומיים עם חבר  בבית מלון בבון (הרבה שנים לאחר איחוד גרמניה אך משרדי ממשלה גרמניים רבים עדיין שכנו בבון). ביומיים אלה, בזמן ארוחת הבוקר, ישב לא רחוק מאתנו אורי אבנרי לבדו. על אף שדיברנו עברית, שאני בטוח ששמע, הוא נמנע מליצור ולו קשר עין אתנו. לו היה עושה כך, הייתי מזמין אותו להצטרף לשולחננו. בדיעבד אני מצטער שלא עשיתי זאת.

 דן ירדני  

===================================================================

לא קראתי עדיין את הספר  ואני די סקרן לקרוא את תוכנו כמי שסיפק כמה שערים  ל"העולם הזה",  באמצעות מרסל זוהר ושלום כהן. מעניין אם אבנרי מספר על חלקו של הרב שמואל הכהן אבידור בהעולם הזה. אבידור היה מספק מידע מכפיש על אישים מהציבור הדתי שהוא היה חלק ממנו ומאידך לקח מהם כספים בשביל  השבועון "פנים אל פנים" שערך. הוא היה מוכשר כמו שד אבל מידות?

שאול שיף