בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

החזון מול המציאות

אני מביא סיפור ישן זה כדי להתריע נגד הסכנה המאיימת על קיומו של "מקור ראשון".
הייתה לי הזכות להיות שותף זוטר ללידתו של העיתון ולכתוב בו טור שבועי, "היגיון בשיגעון", משך 11 שנים.
ידידי מאיר עוזיאל פנה אלי אז בהצעה להיות שותף בנטל הוצאת עיתון חדש שייתן ביטוי לרחשי ליבם של רבים. עיתון שישים קץ לפער האדיר בין מה שרוב העם חש ומרגיש לבין אלה המתיימרים לעצב את דעתו.

היוזמה הייתה של יהודי יקר, הרב שמואל טל. היה לו חזון: להוציא לאור עיתון לאומי, ציוני, נקי, לא מגזרי, לא דתי. עיתון שייתן קול לישראל היפה. עיתון שלא יהיה צהוב ולא אדום לא סנסציוני ולא זול. עיתון לאנשים חושבים באמת. עיתון לאנשים שאיכפת להם.

החזון היה יפה אך מימושו נתקל כבר בראשית הדרך בקשיים כספיים. העיתון עבר מאז גלגולים רבים בעלים ועורכים התחלפו.
אך במהלך שנות קיומו הוכח שהתיזה של קרליבך נכונה. עיתון אכן איננו דומה לבית חרושת לגרביים או לפס ייצור של מכוניות.
למרות הקשיים הכספיים התגבשה סביב העיתון חבורה גדולה של כותבים, עורכים, רפורטרים, גרפיקאים, צלמים ומאיירים שהם  נשמת העיתון. העיתון הגיע להשגים רבים שלא תמיד זכו לתהודה ביתר אמצעי התקשורת. אך העיתון המשיך בקיומו וההשפעה שלו חלחלה אט אט. סביב העיתון צמח קהל קוראים נאמן ששילם במיטב כספו כדי לקבל מידע ופרשנות, שונה מזו שהוא מקבל בשופרי התקשורת לסוגיהם.

הקפאה עד מוות

איני בקיא בכל הגלגולים שעברו על העיתון עד שהגיע למצב בו בעליו נקלעו לחובות שאילצו אותם לפנות לבית המשפט ולבקש הקפאת הליכים. אבל מה שקרה מאז הוכיח שהלקח של קרליבך לא נלמד על ידי מערכות החוק.

מפעל שימורים או מפעל טקסטיל הנכנס להליך הקפאה יכול להתעורר לחיים.
יימצא משקיע, או קונה, או תורם, או מענק ממשלתי. הכסף יזרום, וכך גם החשמל והמים ופסי הייצור יתעוררו לחיים.
לא כך בעיתון. כאן מדובר בייצור חי שההקפאה עשויה להסתיים במותו.
מסתבר שהממונה על ההגבלים העסקיים איננו מבין את ההבדל בין מפעליו של נוחי דנקנר לבין המפעל של שלמה בן צבי. לממונה יש זמן לשקול – האם מכירת העיתון לגוף כזה או אחר עומדת בקנה אחד עם עקרון התחרות של משק קפיטליסטי.
אבל כאן לא מדובר במפעל לשימור מלפפונים אלא בגוף חי ומדמם.

זהו הרקע לפניית בכירי מקור ראשון [אורי אליצור, עורך NRG אלעד טנא, ראש מחלקת הסחר אודי לוקר ומנהלת מחלקת המנויים יעל כהן] אל הממונה על ההגבלים.
לפי פרסומים בתקשורת הם הזהירו מאובדן מינויים ונטישת מפרסמים. ובמילים פחות כלכליות – גוף המדמם אל מותו.
תהיה זו בושה למדינה בה שולט הימין אם ייסגר "מקור ראשון".

התייחסות התקשורת לסגנת הסגירה של "מקור ראשון"

ידיעה שודרה שלוש פעמים במהדורות קול ישראל, ואורי אליצור  התראיין אצל אריה גולן ביומן הבוקר.

 רצ"ב קישור (דקה 37)

 http://www.iba.org.il/bet/player.aspx#!/style/popAudio/ar/1492788/audio/yes

גלצ

http://glz.co.il/1087-41179-he/Galatz.aspx

וואלה

 http://b.walla.co.il/?w=/3050/2740412

גלובס

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000934004#fromelement=hp_morearticles

יואב יצחק

http://www.news1.co.il/PageLoad.aspx?adid=7888&pageUrl=Archive/001-D-347677-00.html

וכמובן

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/574/792.html?hp=1&cat=402&loc=15

 

 

תגובות במייל

להפריט לציבור