הוויכוח בנושא זה החל עוד במאה השניה לספירה * ר' ישמעאל סבר כי יש "לנהוג כמנהג העולם, ולהקדיש זמן גם לעבודה וגם לפרנסה * ר' שמעון בר יוחי טען: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [ולומדים תורה] מלאכתן נעשית על ידי אחרים * הרמב"ם פסק: תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה * רש"י קבע  שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה

                                                                 – מאת דו ירדני –

לפני שנים רבות התחלנו, אני עם שני חברים, ללמוד שעור שבועי אצל רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. אין ספק שהרב קיווה בכל לב להחזירנו בתשובה, אך גם כשהתברר לנו ולו, שמטרתנו היא לימוד לשמו בלבד, לא חדלו השעורים והרב, על אף שהצענו לו, לא הסכים לקבל כל תשלום.

השעורים השבועיים האלה התקיימו כ-30 שנה בכל יום שני בשעה 22:00 בלילה ונמשכו עד לאחר חצות. הם חדלו רק עם מותו לאחרונה של אחד מחבורתנו.

ישיבת פוניבז' ויקיפדיה יוצר מיכאלי

"המודיע" לא פרסם

מאחר שבתוך עמנו אנו חיים, עלה בשעורים מדי פעם עניין השתלבותם של בני העדה החרדית במעגלי העבודה והחברה בישראל. ההתדיינות בנושא התקיימה תמיד ברוח טובה ומתוך כבוד הדדי.
שנים עברו, ובאחת מהן התיימרתי לסכם את טיעוני החברה הישראלית החילונית בנושא במאמר קצר תוך שימוש במובאות מהספרות הרבנית הקנונית. נתתי את המאמר למורנו וביקשתי את עזרתו בהדפסת המאמר בעיתון ,המודיע" שהיה אז שופרה העיקרי של היהדות החרדית. הוא לא התלהב לעשות זאת וגם כשניסה, נידחה. הייתי צריך כבר אז להבין, תמים שכמותי, במי ובמה אני פוגע.

הרמב"ם: מחללי ה' מלסטמי הבריות

בראש המאמר ציטטתי את דבריו הנוקבים של הרמב"ם שעליו נאמר ש"ממשה (רבנו) עד משה (בן מיימון) – לא קם כמשה" בנושא זה, אותם העלה על הכתב לפני כ-800 שנים בספרו המונומנטאלי, "משנה תורה". כדרכו, לא נימק הרמב"ם את דברי הדרבנות שלו וכך אמר בלשונו הזהב:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…".

פסל הרמבם בקורדובה שבספרד יוצר Annesov ויקישיתוף

הוויכוח החל בתקופת המשנה

חיפשתי מקורות קודמים לפסיקתו הנוקבת. מצאתי שמדובר בעימות כלכלי-חברתי משולב בוויכוח אידיאולוגי, שהתקיים בין חז"ל כבר במאה השנייה לספירה. אז נערך הוויכוח ברוח מיושבת יותר מזו שבה הוא מתנהל עתה. הדיו של הדיון השתמרו בתורה שבעל-פה, הלא היא המשנה שבידינו. נזכיר כי העם היהודי ישב עדיין על אדמתו בארץ ישראל ורובו התפרנס מעבודת האדמה, ומכאן השימוש הנרחב בדיון במונחים הלקוחים מן החקלאות.

עמדת ר' שמעון בר יוחי

בתלמוד, במסכת "ברכות", דף ל"ה עמוד ב', מצוטט התנא הידוע רבי שמעון בן-יוחי, שאמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כלומר, עושה כל עבודה חקלאית בשדה בזמנה) – תורה, מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (מקיימים את מצוות התורה ומקדישים את כל זמנם ללמוד אותה) – מלאכתן נעשית על ידי אחרים (והם מפרנסים אותם), שנאמר (בתורה), 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן (כלומר, הם עובדים לפרנסתם), שנאמר (בתורה): 'ואספת דגנך' (אתה עצמך תעבוד למחייתך), ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן (כלומר, שהם עובדים לפרנס אחרים), שנאמר: 'ועבדת את אויבך' וגו'".

רבי ישמעאל: מנהג דרך ארץ

בכך חולק רבי שמעון בן-יוחי, שהיה צעיר תלמידי רבי עקיבא, על עמדתו של התנא רבי ישמעאל, בן דורו של רבי עקיבא. רבי ישמעאל קרא את הפסוק אחרת: "ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ". כלומר, יש לנהוג כמנהג העולם ולהקדיש זמן גם לעבודה ולפרנסה.
אין טעם להאריך בדיון בדינמיקה של החשיבה הדתית והמוסרית שהנחתה את רבי שמעון בן-יוחי בקביעתו. אינטואיטיבית, קל לנו להבין את גישתו: הן מי שמוסר את נפשו ומקדיש את כל עתותיו לריבון עולם – בוטח בו שיעניק לו הגנה מוחלטת, פיסית וכלכלית, מבלי שיהיה עליו להילחם את מלחמת הקיום והפרנסה.

תמונת בית מדרש על שם רשי בוורמיזא, המאה ה-19

הנחה וניסוי בצידה

כ-200 שנה לאחר מכן, לפני כ-1,500 שנים, בישיבת פומבדיתא שבגלות בבל, חוזר התלמוד לטפל באותו עניין. כאן הגישה היא פרגמאטית לחלוטין. הדיון נערך בשיטה מדעית לגמרי – הצבת הנחה תיאורטית ובדיקת תקפותה באמצעות ניסוי:
אמר אביי (מחשובי האמוראים): "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן (כלומר, הצליחו הן לעסוק בלימוד תורה והן להביא פרנסה לביתם). (והרבה עשו) כרבי שמעון בן-יוחי – ולא עלתה בידן (כלומר, לא הצליחו לא ללמוד ולא להביא פרנסה לביתם)" – והמבין יבין.
לתמיכה במסקנה האמפירית הזאת הצטרף גם חברו של אביי ובר הפלוגתא שלו, האמוראי רבא, שאמר לתלמידיו [בארמית דברים שבעברית יישמעו\ כך: "אנא מכם, בימי חודש ניסן וחודש תשרי (ימי העבודה בשדות) אל תראו לפני, כדי שלא תהיה לכם דאגת פרנסה כל השנה".
פסיקתו הנחרצת של רש"י
תלמידי חכמים כידוע "נשיכתם נשיכת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב" וזו אומנותם. אני סמוך ובטוח שהם יצליחו למצוא בספרות התורנית הענפה דעות לכאן ולכאן. לנמק, לסתור, וחוששני שגם לפגוע, לפחות מילולית, במי שבא להעיר ולהאיר שאפשר וצריך לנהוג "מנהג דרך ארץ".
נבקש איפא תמיכה נוספת מהפרשן הגדול של התלמוד, הלא הוא רש"י, שבעצמו לא הדיר עצמו מעבודה לפרנסתו (לפי המסורת הוא היה סוחר ביין) וקבע נחרצות בפירושו מהי אותה "דרך ארץ" שעליה מדבר רבי ישמעאל: "מנהג דרך ארץ – שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה".

דן ירדני: צילום זאב גלילי

 דן ירדני הוא תעשיין, יזם סטרט-אפ, איש ספר ומבקר

מאמרים של ועל דן ירדני שפורסמו באתר

 המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/2004/10/325

מסר באינטרנט מאליהו בחור

http://www.zeevgalili.com/2005/07/11690

 סינדרום אנתיאובס הציונות והמדינה

http://www.zeevgalili.com/2006/10/355

 היהודי ששילם הולן לפדיון גופת המהר"ם מרוטנברג

http://www.zeevgalili.com/2010/07/9544

האם יש עתיד לעתידנות

http://www.zeevgalili.com/2006/04/215

תיפח רוחם של מחשבי קיצין

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14204

 תגובות באימייל

ליוסי שלום, [ראה תגובה מספר 2 למטה]

 האם ייתכן שקראת רק את תחילת המאמר ומיהרת להגיב? אנא מצא את הזמן לקרוא אותו עד סופו, ובמיוחד את טיעונו של האמוראי אביי לפיו "רבים ניסו (שלא לעבוד ולהתפרנס מהלימוד בלבד) ולא עלתה בידם". בכך, אגב, חידש אביי והכניס לוויכוח התאולוגי על חשיבות העבודה טיעון שהיום היו קוראים לו "הוכחה סטטיסטית" ניצחת.

 מאחר וצפיתי תגובות כשלך למאמר, הרשיתי לעצמי לסיים אותו בפסקה שעליה אחזור כאן לנוחיותך:

 "תלמידי חכמים כידוע "נשיכתם נשיכת נחש ועקיצתם עקיצת עקרב" וזו אומנותם. אני סמוך ובטוח שהם יצליחו למצוא בספרות התורנית הענפה דעות לכאן ולכאן. לנמק, לסתור, וחוששני שגם לפגוע, לפחות מילולית, במי שבא להעיר ולהאיר שאפשר וצריך לנהוג "מנהג דרך ארץ". לכן על קביעתך הסתמית לפיה "צריכים ללמוד את הנושא בשלמותו, ואחר כך לדבר" שהיא סתימת פיות במירעה,  אומר רק: "הפוסל, במומו פוסל".

 דן ירדני..

 ————————————————————————————————————

ההנחייה הכללית של הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח, היא שאחרי החתונה צריך ללמוד ב"כולל" איזה זמן כדי לא לצאת מיד מעולם הרוחני לעולם החומרי, אבל רק "איזה זמן". בדרך כלל שנתיים לכל היותר, לרוב האברכים. מתוך אלו יש, אמנם מיוחדים ש"נפשם חשקה בתורה", ובאופן טבעי הם יהיו ראשי הישיבות, המלמדים והרבנים, אבל השאר – צריכים להתפרנס.

 טוביה דורון

.