בחיפוש אחרי שורשי משפחתי הטלתי אל ים האינטרנט  בקבוקים  ובתוכם איגרות * בימים אלה חזר אלי אחד הבקבוקים שהגיע לידי חבר ילדות * הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי על עצמי ועל משפחתי * בעקיפין נחשף גם סוד שנשמר שבעים שנה

לפני כשבועיים פתחתי את דף ה"פייסבוק" שלי ועלעלתי במהירות בהודעות. רובן התייחסו למאמר על זקני צפת שפרסמתי בעקבות סערת השלגים.

אחת התגובות עוררה את סקרנותי.
המגיב, מדרום אפריקה, Yaacov Tzror נשמע לי מוכר. שאלתי אותו האם אתה לא הבן של בכור סרור מצפת?
תגובתו הדיגיטלית נשמעה לי כשאגת שמחה, כמו זו שהשמעתי כשקראתי את דבריו:
"אני יודע מי אתה. קראו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל ואת אמך רייזל ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך. בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת ה"לייקך" שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".
כמה ימים לאחר חילופי הדברים הללו הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.

זירת ילדותנו בין שתי חנויות

שתי התמונות שלמטה, שצולמו בשנות השלושים, הן זירת ילדותנו.
התמונה התחתונה [צלם זולטן קלוגר לע"מ] צולמה מכיוון הרובע הערבי ביום חול קיצי . התמונה העליונה צולמה מן הצד השני של הרחוב, ביום שלג, דבר המסביר את העובדה שהרחוב ריק והחנויות סגורות.

 

בתמונה העליונה [צילום מקור לא ידוע] ניתן לראות מימין את שתי החנויות הסגורות בתריס מתכת גלי של אבי. ומשמאל החנות שמתחת לגגון היא חנות הירקות של בכור סרור. כיום זהו רחוב בית יוסף שבו גלריות צימרים, וחנויות מזכרות.

[יעקב סרור הצליח בזכרונו המופלא לזהות את הדמיות שבצילום התחתון. האשה השניה עם הפנים למצלמה הייתה אמו של נורי הררי מוכר העופות ואשתו של מוכר הירקות סידהווי. האישה מאחורי הזקן עם הסל ביד הייתה סבתו של ארן דוד שטרנגלס שמה היה סגל. אימו של סגל מהמכס}

באותה תקופה זה היה הרחוב המסחרי המרכזי של צפת העתיקה. רוחבו לא עלה על חמישה שישה מטרים. אך הואיל ובהמשכו היה הרחוב המסחרי של הרובע הערבי הייתה בו זרימה בלתי פוסקת של סוחרים וקונים.

 חוקרת צפת וירושלים, שושנה הלוי, [ילידת 1906], מתארת בערגה [בספר "מצפת לירושלים"] את הרחוב הזה בימים בהם חיו ערבים ויהודים באחווה ורעות.

באסרו חג של פסח יצאו יהודים וערבים לרחוב הראשי של צפת, העמידו שולחנות זה ליד זה לאורך הרחוב עד מחוץ לעיר. פרשו שעווניות צבעוניות "ועליהן מטל השמים ומשמני ארץ. סוכריות בשלל מיניהן, רחתלקום בשפע סוגיהם, תפוחי עץ מרוחי סוכר מזוגג בצבע ורוד פוקח עיניים התקועים על מקלות, קדומעס [גרגרי חומוס אפויים] צהובות ולבנות ומסוכרות בצבע אדום או לבן או תכלת, קאמארדין, פוסטוק שמי ופוסטוק מצרי, עוגיות וכעכים ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה… ".

משחק ה"סקמביל" בלב השוק

בתוך הרחוב הצר היה גם מקום לארגזים שסביבם ישבו שחקני קלפים ששיחקו את משחק ה"סקמביל". זהו משחק קלפים שהביאו יהודי צפת מצפון אפריקה. גם הערבים וגם האשכנזים למדו לשחק בו. היו משחקים בדרך כלל אחר הצהריים כשחלק מן החנויות נסגרו ובעליהן יצאו למנוחה.

 המשחק דומה במידת מה לברידג' אך שונה ממנו. התמודדו בו שניים נגד שניים, בכל צוות היה מוביל ורק ברשותו יכול היה בן זוגו להטיל קלף. התקשורת בין בני הזוג בכל צוות נעשתה ברמיזות [בלשון הערבית היהודית "בלעמיז"]: הזזת כתף היא סימן של נסיך, ניפוח לחיים או ליטוף הסנטר סימן שיש מלך, קריצה בעין אחת יש אס, יד על החזה סימן למלכה, ועוד שורה של סימנים כמו עצימת עין אחת או שתיים, קימוט המצח ועוד.
במהלך המשחק הצטופפו סביב השחקנים עוברי אורח שליוו כל מהלך בקריאות התלהבות, שמחה, גנאי או שבח. לעתים היה נדמה כי המתמודדים עומדים להכות אלה את אלה. מסביב הצטופפו צופים נלהבים נותני עצות,"קיביצערים" בלשון האשכנזים. לערבים היה כינוי אחר ל"קיביצער" – "מאחוד". מנדלסון, מוכר הביצים קטוע כף היד, נתן לביטוי הערבי צליל יידי ואמר "מאחודל".
בצפת לא היה כסף להמר עליו. במהלך המשחק אכלו בוטנים, חימצה קלויה [קדומס בלשון האשכנזים], פול קלוי וגרעיני חמניות. כשנגמר המשחק נהנו המנצחים מכבוד רב והקהל היה מריע להם ושר שיר ניצחון. השיר הושר בערבית ומשמעותו: המנצחים אומרים למנוצחים: הבן שלי מנופף בדגל הניצחון והזקן שלך מגיע לישבני.
וכמובן שתו קפה מהביל שהוגש על ידי רוכלי רחוב או בימי הקיץ החמים משקה תמרהינדי עשוי מתמר הודי [שמקורו במדגסקר] והיה משקה שהערבים קראו לו "סוס".

[הקורא אבי ששון מעיר::משקה ה"סוס" עשוי מצמח דמוי שיער בטעם האניס ומשקה התמר הינדי אינו ה"סוס". אם תבקר בירושלים בשוק מחנה יהודה תוכל לטעום אצל עזורה משני המשקים.]

הרוכל היה נושא על גבו מיכל נחושת ענקי, מקושט בחוטים צבעוניים, בתוך המיכל היה הנוזל החום-שחור-חמצמץ -מתוק-מר שקורר בגושי קרח. בראש המיכל היה מעין צוואר ארוך ובקצהו זרבובית. הרוכל היה מתכופף בכל פעם שרצה למזוג כוס משקה מן הזרבובית. בין לבין היה מגרה את צימאונם של האנשים בזוג מצילתיים קטנים, שהשמיעו צליל עליז.
במרחב הצר הזה שבין החנות של אבי והחנות של בכור סרור בילינו אני וחברי החדש-ישן ימים רבים.

חנותו של אבא

בפתח החנות היו מוצבות שתי חביות עץ ענקיות ובתוכן נתחי לקרדה. על הדלפק היו מסודרים גושי חלבה מסוגים שונים. חלבה לבנה, חלבה עם פיסטוק שאמי, חלבה עם אגוזי מלך, חלבה שוקולד, חלבה שיש לבנה עם פסים חומים. ליד החלבה היו מסודרים בשורה כיכרות הגבינה הצפתית שאמא הכינה בבית.
היו גם קונוסים של סוכר גבישי עטוף בניר אריזה כחול, קופסאות סרדינים, גושי מרמלדה, גלילי קומרדין, קופסאות ציקוריה ומיכל טחינה. לפעמים הייתה גם צנצנת שמן זית ובתוכה כדורי לבנה.
מקום מיוחד הוקצה למיני המאפה שעליהם עמל אבא במאפיה בלילות. חלות קלועות מצופות בחלמון ביצה מבריק, רוגלאך ממולאים באגוזים וצימוקים שמהם נודף ריח קינמון עז, עוגיות סומסום למיניהן וכמובן תבנית ענק של עוגת "לייקך", מעדן מלכים. [לימים כונה ה"לייקך" "עוגת חנק", אולי משום שהאוכלים אותה חוטפים בכל פה עד כדי מחנק].

חנותו של בכור סרור

חנותו של בכור סרור הייתה צנועה למראה, לעומת חנותו של אבי. אך במעמקיה היו אוצרות שלא יסולאו בפז.
בנוסף לירקות הרגילים, שהגיעו לכל החנויות בצפת מכפרי הסביבה, [עגבניות, מלפפונים, חצילים, תפוחי אדמה, קישואים, חסות, צנון, זעתר ויתר עשבי תיבול] היו בחנותו של סרור פירות מבקעת הלבנון.
מדי יום הייתה מגיעה לצפת משאית עמוסה סחורה טרייה. המשאית לא יכלה להיכנס לסמטאות צפת וחנתה ברחוב המרכזי שבעיר העליונה – רחוב המלונות, המשטרה ובית החולים [כיום רחוב ירושלים]. משם הגיעה הסחורה לסמטת בית יוסף על גבי חמורים של ערבים.

על הפירות שבחנות של אביו סיפר לי יעקב סרור בלשון פיוטית:
"לפירות האלה היה ריח ומראה של גן עדן. היה שם משמש מזן שנקרא "לוזי", שהיו אוכלים גם את גרעינו המתוק. היו שזיפים שאתם האשכנזים הכנתם מהם ריבת פובדל, שאנחנו אהבנו מאד. עד היום אני מרגיש את הטעם של הריבה. היו ענבים ותאנים ואפרסקים. כולם ענקיים, כולם נקיים מתולעים. כשהיינו אוכלים אותם היה עסיסם ניגר מסנטרנו והיינו מלקקים כל טיפה והיו גם תפוחי עץ ואגסים שהגיעו מארצות הברית בתוך חביות".

הבננה שלא נשכחה

ירקות היו בצפת בשפע והיו זולים, מה שאין כן הפירות המיובאים ממרחקים. הוריי, שלא תמיד היו בעלי אמצעים, רכשו מכל טוב אך לרכישת פירות יקרים לא תמיד השיגה ידם.
באותם ימים נהג יעקב סרור להגניב לי מדי פעם אגס עסיסי ממעמקי החנות של אביו ואני הבאתי לו רוגאלע או פרוסת "לייקח" מחנותו של אבא.
באחד הימים קראה לי מלכה, אמו של יעקב, והציעה לי בננה. זה היה פרי נדיר מאד בצפת, וזו הפעם הראשונה שבכלל ראיתי פרי זה. אני זוכר כיצד קילפה מלכה את הפרי בידיה העדינות והגישה לי אותו הישר לפי. טעמה לא פג עד היום.

מצפת לדרום אפריקה

עשרות שנים חלפו מאז עזבתי את צפת ודרכינו נפרדו. יעקב סרור, כמו רבים מבני צפת, חיפש מנעוריו דרך להימלט מן האופק הצר שצפת הציעה לצעיריה.
לאחר שגמר לימודיו ב"אליאנס" ניסה זמן קצר להרחיב השכלתו בקולג' הסקוטי, התגייס לצי הבריטי ושרת כשנתיים באלכסנדריה שבמצרים.
חזר לצפת אך יצא ממנה לעולם הגדול. הוא גילה יכולת עסקית בתחום סחר היהלומים ובמקביל התמחה בשורת מקצועות ושיטות של רפואה אלטרנטיבית, תחילה בישראל ואחר כך בקליפורניה, במכסיקו, ובהוואי וקיבל הסמכה של מטפל אלטרנטיבי.

הקשר בין משפחותינו

הרקע לידידות העמוקה בין משפחותינו נבע מן הכבוד הרב שרחשו לאמי ואמי רחשה למשפחת בכור ולמשפחות ספרדיות אחרות.
קשר כזה לא היה תופעה נפוצה. בקרב אשכנזים. בצפת היה שגור הביטוי "א פרערנק איז ערגער וי אן אראבער" [הספרדי גרוע מן הערבי].אמא נהגה לומר לא פעם "איך בין נישט א צוואסער [ איני צפתית].

 אמא נולדה בראש פינה וילדותה ונעוריה עברו עליה באווירה החופשית של מושבות הברון. לצפת הגיעה בגיל 14 ושלושים ושתיים השנים בהן חיה בעיר זו עד שעזבה אותה לא הקטינו את רגשות הניכור שלה כלפי העיר, מנהגיה ואורחותיה. היא יזמה הקמת סניף ויצ"ו בעיר, ולמרות עבודתה הקשה ניצלה כל הזדמנות כדי להרחיב את אופקיה ואת השכלת ילדיה. נסעה ליריד המזרח בתל אביב ב-1932 וביקרה עם בנותיה בהצגות תיאטרון שהתקיימו בקיבוצי הסביבה.

בשיחות הנפש הארוכות עם יעקב סרור למדתי לדעת שהיה עוד קשר תת הכרתי, סמוי ואולי גלוי, בין המשפחות, והוא הרקע ההיסטורי המשותף.
בכור סרור היה ס"ט [ספרדי טהור] ממוצא צפון אפריקני. אך האם, חנה, הייתה צאצא לחסידים שבאו לצפת בראשית המאה ה-19 מז'יטומיר. סבא של סבא שלה בא עם חסידי ר' אברהם דב מאווריץ'. הוא נשא לאשה בת למשפחה מפקיעין מבין המשפחות שלא יצאו מעולם לגלות.
מי שקרא את מאמריי הקודמים על המשפחה יבחין בדמיון שבין המשפחות. אבות מייסדים שבאו ממזרח אירופה ונישואים מעורבים – בעורקי שנינו זורם דם ספרדי ואשכנזי.
ביקורו של יעקב סרור סייע בעקיפין לגילוי סוד משפחתי.

חידת החוב של אבא

לפני כשנה מצאתי תוך חיפוש בעיתונים ישנים [באתר המצויין של הספריה הלאומית] מודעה שפורסמה בעיתון "דבר" בתאריך 30 ביולי 1945.
במודעה נאמר:
אני מודיע בזה שנאבד ממני שטר לפקודתי ובחתימת שמואל טויסטר ע"ס 25 לא"י שזמן פרעונו 12.6.45. השטר הנ"ל מבוטל ואין לו כל ערך.
בכור סרור.

המודעה נראתה לי תמוהה מאד. הורי עזבו את צפת בשנת 1943. לאיזו מטרה לקח אבי הלוואה מן השכן הטוב בכור סרור בסכום גדול כל כך לתקופה של שנתיים מראש?
ומדוע פורסמה המודעה חודש וחצי לאחר מועד הפירעון של השטר?
האם השטר נפרע וחודש וחצי לאחר מכן אבד מידי אבי?
או אולי לא נפרע השטר עד מועד המודעה וכשבא אבי לפרוע אותו נתברר שאבד?
כשהראתי ליעקב סרור את המודעה הזו גם הוא הופתע. הוא רק יכול היה לומר בוודאות שלא היו שום עסקים בין אביו לבין אבי, לא בתקופת השכנות בין המשפחות בצפת ולא בתקופה לאחר שעזבנו את העיר.
לשם מה לקח אבא את ההלוואה?

מה היה ערכם של 25 לא"י ב-1945
כל ניסיון להשוות בין שער הליש"ט דאז לשער הדולר דאז לשערי מטבעות אלה בימינו הוא חסר משמעות.
ניסיתי לבדוק מה ניתן היה לרכוש בסכום כזה באותה תקופה. שוב חיטטתי בעיתונים שבמאגר הספריה הלאומית ומצאתי כמה תשובות לשאלה.
ב"דבר" מיום 25 ביוני 1935 מצאתי ידיעה על סכסוך קרקעות שממנו עולה שמחיר דונם בכפר עין כרם הסמוך לירושלים לא הרחק מבית וגן היה אז 18 לירות.
מחיר נסיעה ב"המעביר" [החברה שקדמה ל"דן"] בתל אביב בשנות הארבעים היה 6 מא"י ולחיילים 4 מא"י. מא"י הוא מיל ארץ ישראלי, אחד חלקי אלף של הלירה.
ב-1942 היה מחיר קילוואט שעה חשמל בין 5 ל-12 מיל, תלוי בסוג הצריכה והצרכן.
מקור מהימן למדיי לקביעת ערך הכסף בתקופה האמורה הם מודעות הוצאה לפועל. כך למשל מצאתי כי ההוצאה לפועל הציעה למכירה שטח של 330 מטרים מרובעים בסומייל [היום ארלוזורוב פינת איבן גבירול בתל אביב] בסכום של 280 לירות
בקצרה – 25 הלירות שאבי לווה מבכור סרור היה סכום נכבד מאד.
לאיזו מטרה נטל אבי את ההלוואה, אם לא היו שום עסקים משותפים בינו לבין בכור?

"הצילו ילד עברי מבית סוהר"

במהלך ביקורו של סרור בארץ ערכתי שוב חיפוש באמצעות האתר של הספרייה הלאומית ודליתי משם קצה חוט שיש בו אולי כדי להסביר את התעלומה.
בכתבה בעיתון "המשקיף" מיום 17 באוגוסט 1943 תחת הכותרת "הצילו ילד עברי מבית הסוהר" מסופר על צעיר בן 16 שנידון לשנת מאסר בבית משפט בתל אביב או לחילופין למתן ערבות בסך 20 לא"י. פשעו של הצעיר היה "כניסה בלתי לגאלית לארץ". כותב המאמר מתריע בו: "ולא נמצא בכל תל אביב רבתי על מאות עשיריה המופלגים ורבבות אמידיה … אחד שיכניס את הערבות הפעוטה ויציל ילד עברי, גר וגלמוד בארץ משנת מאסר בבית הספר לפושעים צעירים".

בהמשך מביא הכותב כדוגמא איך נהגו כמה מיהודי צפת ולא העשירים שבהם דווקא. בין היתר הזכיר את אבי במלים הבאות:
"ור' שמואל טויסטר אחד ממאות יהודים סוחרים של הדור הישן בצפת עיר הקודש, החי בעצמו מיגיע כפיו [אופה] כיצד עזב את התנור ואת העיסה בערב שבת קצר, לבש בגדי יום טוב והתרוצץ יום שלם עד בוש עד חשכה ממש הלך אתי לדירתו הפרטית של השופט עד שהוציא בערבותו [ערבות די גדולה!] בחור עבריין מבית האסורים ואת האסיר לא הכיר כלל. ואותי למחצה וגם לא היתה לו כל ערבות נגדית ולא שאל שאלות. נזדמנה לו מצווה של פדיון שבויים ושש לקראתה". [ההערות בסוגריים הן של הכותב במקור – זאב גלילי]

האם יש קשר בין הסיפור על הערבות שנתן אבי לבין השטר לפקודת בכור סרור?אין לי תשובה על כך. העובדה שבביתנו מעולם לא דיברו על החוב הזה מלמדת שאמא לא ידעה על כך דבר. ואבא, צדיק נסתר, שיעבד עצמו [וגם את המשפחה] בחוב שצריך היה לעמול קשות כדי להחזירו. [למעלה: צילום קטע העיתון מתוך אתר הספריה הלאומית].

הבקבוקים שהטלתי לים האינטרנט

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.
המציאות פחות רומנטית. בסקירה שיטחית בגוגל מצאתי כי בשנת 1990 זרקה ילדה בת 10 בקבוק ובו מכתב וקיבלה תשובה מבני זוג שמצאו אותו בהולנד בשנת 2013. חייל צה"ל מצא בשנת 1972 בחוף סיני בקבוק שנשלח 41 שנה קודם לכן על ידי צעיר בריטי. יש גם סיפורים על בקבוקים שנמצאו לאחר 70 ו-90 שנה ובין היתר גם מכתבי בקבוק שנמצאו בתוך זמן קצר והביאו לרומן פורח בין זוג נאהבים.
מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על תולדות משפחתי פרסמתי באתר זה סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים המחפשים כתובת.
כל פוסט הביא לי שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך. 
הבקבוק האחרון שהגיע ליעדו הוא נושא מאמר זה – יעקב סרור.
אני מצפה מכל מי שיקרא רשימה זו יראה בה איגרת  בבקבוק המופנה אליו. ואם אתה הקורא יודע משהו שיכול להוסיף לסיפור משפחתי, שהוא חלקיק אחד מסיפורה של ארץ ישראל אהיה אסיר תודה. ואולי יימצא גם אותו נער שאבי חילץ מן הכלא הבריטי?

משמאל: הצ'ט שחזר מהר מכל בקבוק.

הכתובת למשלוח
galilizeev@gmail.com