צעיר בן ימינו לא יבין זאת * בעבר הלא רחוק כדי לשמוע מוסיקה היית צריך להיות עשיר * לא רק כדי לרכוש כרטיס לקונצרט * גם כדי לרכוש רדיו ולהאזין לתקליט * בין כל מהפכות הטכנולוגיות של ימינו תופסת המוסיקה מקום מרכזי כמהפכת תרבות

לפני כמה שנים נזקקתי לנסוע נסיעות רבות באוטובוסים – בעיר ומחוצה לה. החלטתי לנצל את הזמן הרב שביליתי בהמתנות ובנסיעות להאזנה למוסיקה. וכשאני אומר מוסיקה הרי בהקשר זה כוונתי בעיקר למוסיקה קלאסית.

האזנה למוסיקה, לטעמי, היא בראש ובראשונה באולם קונצרטים ובמגע המחשמל עם האמן והתזמורת. במקום השני: האזנה לתקליטור בכורסה, בעיניים עצומות ובריכוז. איני מתנזר כמובן מהאזנה, תוך כדי עבודת הכתיבה שלי. האזנה כזו היא גורם מפרה, מעורר ומרגיע. אך אין בה מן ההנאה השלמה של האזנה בלבדית. מעולם לא נמניתי עם חובבי המוסיקה המתרוצצים ברחובות כשאוזניות צמודות לאוזניהם.

אך במציאות החדשה בה אנו חיים ההכרח לא יגונה. פניתי אפוא לחנות גדולה למכשירי אלקטרוניקה. ביקשתי לרכוש "דיסקמן" – מכשיר שהיה אז בתודעתי הדבר החדיש ביותר כאמצעי להאזנה מחוץ לאולם הקונצרטים או הבית. מכשיר שיאפשר לי לשמוע גם בדרכים את אוצר התקליטורים שבביתי.

המוכר הסתכל עלי קצת בתימהון כשהצגתי את בקשתי. חיטט במעמקי המחסן וחזר עם המוצר בפנים מאירות.
"יש לך מזל", אמר לי, "זהו המכשיר האחרון. ויותר לא יהיו". שמחתי על המציאה, אך כשהבאתי אותה הביתה הסתכל עלי בן הזקונים שלי במבט מזלזל, כמעט ברחמנות.

"לרכוש היום דיסקמן", אמר לי, "זה כמו לרכוש עגלה רתומה לסוס במקום המכונית שלך". הוא שלף מכיסו גליל קטן בגודל של קופסת גפרורים, שאני עצמי קניתי לו כמתנה ליום הולדתו.
"קח", אמר , "בתוך הקוביה הזו תוכל להכניס את כל הסימפוניות של בטהובן, את כל הרביעיות והחמישיות של שוברט ועוד יישאר מקום לבאך ולויואלדי".

לפתע נפתח בפני עולם חדש ושוב נתברר לי שבמהלך חיי עברתי בתחום הטכנולוגי אבולוציה הזהה בערך למה שקרה בכדור הארץ מאז הדינוזאורים.

החלטתי להשתלב בעולם החדש וקודם לכן לספר מעט על ההיסטוריה הפרטית שלי כחובב מוסיקה. אני מניח כי היא גם ההיסטוריה של כל מי שנולד לפני הקמת המדינה.

מוסיקה ללא חשמל

בצפת, עיר ילדותי, לא היה חשמל, לא היו מים זורמים בבתים וגם לא שרותים. אבל היתה הרבה מוסיקה. אבי היה בעל תפילה וחזן לעת מצוא. רוב הזמן, במהלך עבודתו (במכולת ובמאפיה) היה מזמזם פרקי חזנות ונעימות חסידיות. אמא נהגה לשיר משירי ארץ ישראל שהושרו בראשית המאה הקודמת, במושבות הבארון בהם נדדה עם אביה, ר' משה רוזנטל, מראשוני המורים לעברית בארץ ישראל.

אוזני הילד שלי קלטו את המנגינות הספק שמחות ספק עצובות ששרו בסעודה השלישית ובמוצאי שבתות בבית הכנסת של חסידי ויז'ניץ בו התפלל אבא. גם הנעימות של מתפללי בית כנסת הספרדי הסמוך לביתנו ערבו לאוזני.

אברהם סגל, מגדולי הלכזמרים של ארץ ישראל, מנגן בהילות לג בעומר בחצר עבו בצפת

מקום נכבד, אם כי נדיר, במוסיקה של ימי ילדותי תפסו הכליזמר. הם ניגנו בעיקר בל"ג בעומר במירון, לשם נסענו מדי שנה. הם גם הוזמנו לשמחות משפחתיות. אני זוכר גם את נגינתם כשליוו את אחותי למקווה, ערב נישואיה.

נפלאות ה"פטפון"

בילדותי המוקדמת היה מצבם הכלכלי של הוריי סביר והם יכלו להרשות לעצמם נגן מכאני, שנקרא אז פטיפון ( מקור השם רוסי. לימים נקרא המכשיר גרמופון). זה היה מכשיר בגודל מזוודה. הוא כלל קפיץ שנטען באמצעות ידית הפעלה [מנואלה], ראש שהכיל ממברנה ומחט שעברה על חריצי התקליט. הקול יצא מרמקול שהיה חבוי במעמקי המזוודה. המכשיר, מתוצרת HIS MASTER'S VOICE היה החדיש מסוגו באותה תקופה. הוא החזיק מעמד במשפחתנו כמעט 30 שנה ואפילו ילדיי שיחקו בו.

בביתנו היו בעיקר תקליטי חזנות, יוסל'ה רוזנבלט, סירוטה ואחרים. היו גם כמה תקליטים של שירים עבריים (יוסף גולנד) ומשום מה התגלגל לביתנו גם תקליט של איזה שנסון צרפתי.

 

פטיפון מסוג זה היה מקור המוסיקה היחיד שלי מילדות ועד סוף התיכון

תקליטי 78

התקליטים באותה תקופה היו עשויים תערובת של חומרים שהיתה דומה לחומרים הפלסטיים בימינו. (שלא היו קיימים עדיין). התקליטים היו שבירים ורגישים לחום. תקליט שהושאר גלוי לאור השמש היה מתעקם עד שאי אפשר היה להפיק ממנו צליל אחד.

התקליטים הסתובבו במהירות של 78 סיבובים לדקה, כך שמכל אחד מצידי התקליט ניתן היה לשמוע יצירה או חלק מיצירה מוסיקלית באורך של 3 או 5 דקות, תלוי בקוטר התקליט.

לימים, כשנתוודעתי למוסיקה קלאסית, נתברר כי כדי לשמוע יצירה שלמה, כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן למשל (שאורכה כ-74 דקות) היה צורך ב- 15 תקליטים שנוגנו משני הצדדים. התקליטים היו יקרים ורק ברדיו ניתן היה לשמוע יצירות קלאסיות ארוכות. המאזינים התרגלו כל כך שבשמיעת הסימפוניה התשיעית יש 30 הפסקות הדרושות להחלפת התקליט או להפיכתו עד שהדבר נחשב כחלק מן היצירה. כשהופיעו התקליטים אריכי הנגן שניגנו את היצירה ברציפות
היו רבים שחשבו שמשהו לקוי בשידור.
מקלט עם סוללה של מכונית

בביתנו בצפת היה גם מקלט רדיו ששכב כאבן שאין לה הופכין, בהעדר רשת חשמל. אבא קיבל את המכשיר מאחד מלקוחותיו בתמורה לאיזה חוב והחזיק בו על מנת למכרו. באחד הימים הציע לו מישהו, שעזב את העיר ועבר לתל אביב, להחליף את המקלט החשמלי במקלט רדיו הפועל באמצעות מצבר של מכונית. לאבא לא היתה מכונית כמובן ואת המצבר היה סוחב מדי פעם על גבו הרחב למקום בו הוטען.
הפעלת הרדיו בביתנו היתה מאורע מסעיר. תחנת "קול ירושלים" המנדטורית הייתה תחנה עלובה שפעלה שעות ספורות ביום, והקליטה הייתה גרועה. אך תודות לרדיו חדרו לאוזניי ילדותי צלילים מסוג חדש ובלתי מוכר. משום מה נותרה בפאתי זכרוני הידיעה שאז שמעתי לראשונה את הפתיחה "אגמונט" של בטהובן, יצירה המרגשת אותי עד היום.

 שנות החמישים. רדיו בבית בדרום תל אביב. [כל הזכויות לאיתי בכר ובאדיבותו]

החשיפה למוסיקה קלאסית

בהיותי בן 10 עברנו לעיר הגדולה תל-אביב (לאחר תקופה קצרה של מגורים בנתניה). בבת אחת נחשפתי למוסיקה קלאסית שהילכה עלי קסם שלא פג עד היום. (אף שנמשכתי ואני נמשך עד היום למוסיקה חסידית למוסיקת כלזמר ולשירי ארץ ישראל אך על כך בפעם אחרת).

התרבות המוסיקלית של הישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט ובשנים הראשונות למדינה הייתה גבוהה במיוחד. הייתה כאן תזמורת פילהרמונית, שהייתה כבר אז מן הטובות בעולם. הארץ הייתה מוצפת עולים מגרמניה שהביאו עמם תרבות מוסיקלית עצומה. במערכת החינוך היה שעור "זימרה", שזכה אמנם לקיתונות של לגלוג, אך היקנה לדור שלם של תלמידים יסודות של ידע מוסיקאלי. קמו קונסרבטוריונים והיה היצע עצום של מורים פרטיים שגידלו את הדור של הפרלמנים, גיטליסים, צוקרמנים והבירנבאומים – מבצעים שהגיעו לצמרת המוסיקה העולמית.

מקום מרכזי בחינוך המוסיקלי בארץ מילאה החלילית. כלי נגינה פשוט, אך ניתן לבצע בו יצירות קלאסיות מסובכות ולרבים היווה מבוא לעולם המוסיקה. היו גם מלחינים ישראליים שכתבו יצירות ועיבודים מיוחדים לחלילית. בחינוך המוסיקלי מילאו תפקיד נכבד תנועות הנוער, שאירגנו ערבי ההאזנה למוסיקה מעל גבי תקליטים. כך גם נהגו העיריות. אני זוכר ארוע כזה בגן העצמאות, אליו באו אלפי צעירים וצעירות, שהשתרעו על הדשא והאזינו לקונצרט תקליטים. היו גם מוסדות חינוך שאירגנו מקהלות והביאו אמנים לבית הספר, ואף אירגנו קונצרטים מיוחדים לנוער. . לי נתמזל המזל ללמוד בתיכון שליד סמינר לוינסקי, שהאחראי למוסיקה בו היה המלחין יצחק אדל. הוא הקים מקהלה לתפארת שהוקלטה על ידי "קול ישראל". הוא הביא לפחות פעם בשנה אמן שנתן קןנצרט לתלמידים. את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון שמעתי לראשונה בקונצרט כזה. בניגוד לבתי ספר בהם ראו בשעור "זימרה" איזה סרח עודף נסבל קבע אדל עקרון אימתני: מי שאינו עובר בציון מינימאלי את השעור שלו מסולק מבית הספר. לימים למדנו להעריך את הדרישות החמורות שלו. הוא ייגע אותנו בלימוד קריאת תווים, נכס שכל אחד מאתנו נושא עמו כל החיים.

 ילדים לומדים נגינה בחלילית נתיבות שנות השבעים

האמא הפולניה והמוסיקה

מקום מרכזי בחינוך המוסיקלי של הדור היתה "האמא הפולניה". הורי, שבתל אביב כבר היו מרוששים לגמרי, רכשו לי בפרוטותיהם האחרונות כינור 3/4 ושכרו לי מורה פרטי. הוא לא היה כוכב גדול. את עיקר פרנסתו מצא במלצרות ולפסגת הצלחתו המוסיקלית הגיע כנגן בתזמורת המשטרה. אך הוא היקנה לי יסודות חשובים בהבנת מוסיקה בתקופה הקצרה בה יכלו הוריי לשאת בהוצאות. הורי רעייתי התגוררו בדירה קטנה בת שני חדרים שבה גידלו שלוש בנות, טיפלו בהורים קשישים. הדירה גם שימשה בית מלאכה לעבודות עור בהן עסק האב. בדירה זו נמצא מקום לפסנתר שעבר במשפחה מדור לדור והגיע לנכדיי. לא תמיד היה כסף לקנות בננה אבל בפסנתר ניגנו.

אחד המאפיינים של התקופה היה שלא היה נער שלא ניגן במשהו. אלה שהוריהם לא יכלו לשאת בהוצאה של לימוד פסנתר או כינור הסתפקו בחלילית. וכלי הנגינה הכי פופולארי של התקופה היתה מפוחית פה (שנקראה גם גרמושקה). אני זוכר שמפוחית מתוצרת honer הגרמנית נחשבה לאיכותית ביותר ומחירה היה זול. ניתן היה להפיק ממנה שירים בלי סוף וגם לא מעט יצירות קלאסיות. בעלי אמצעים יכלו לרכוש מפוחית בעלת שתי אוקטבות, מאז'ורית ומינורית, שבאמצעותה ניתן היה לנגן כמעט כל יצירה.

הרעב לשמיעת מוסיקה

המציאות המוסיקלית הזו נראית אידאלית לכל חובב מוסיקה. אך במציאות חשו כל הנערים בגילי רעב עצום למוסיקה שלא בא על סיפוקו.

צעיר בן ימינו לא יוכל להבין זאת. אך למרות מה שנראה כהצע אדיר היה קשה מאד לשמוע מוסיקה במבחר, בכמות ובזמן שרצית. היה "קול ישראל" שהיו לו תוכניות מוסיקליות פופולריות מאד, כמו החידון המוסיקלי של יצחק שמעוני ותכנית כבקשתך (או בנושא אחר: תכנית כבקשתך לפרקי חזנות). אך המבחר היה דל להחריד וחזר על עצמו. מדי יום כמעט נוגנו השהחרזדה של רימסקי קורסאקוב, הרפסודיה ההונגית של ברהמס, השוק הפרסי ועוד תריסר יצירות שכולם כבר ידעו על פה.

שעות השידור של קול ישראל היו מעטות. ועובדה חשובה מאד: לא היתה אפשרות לקלוט שידורי תחנות זרות אלא במקלט מיוחד שקלט בגלים קצרים והשמיע יותר צפצופים מאשר מוסיקה. מי שרצה להרחיב מעט יכול היה לשמוע את תחנת הרדיו הירדנית ברמאללה, שהיתה מתקדמת יחסית והשמיעה מוסיקת פופ חדישה. אני זוכר שבאחד מימי העצמאות בעיצומו של מצעד צה"ל הרמקולים ברחובות השמיעו שירי לכת מקול ישראל. וכשאלה פסקו עברו להשמיע פזמונים מרדיו רמאללה.

מוסיקה לעשירים

ההסבר לרעב המוסיקלי פשוט. כדי לשמוע כל מה שרצית ובכל עת שרצית היית צריך להיות עשיר מאד. מנוי לתזמורת הפילהרמונית היה מעבר להשג ידם של פשוטי עם. (שלא לדבר על כך שכל מי שהחזיק במנוי לא נפרד ממנו לנצח. גם אם היו בידיך מזומנים נאלצת לחכות למותו של מנוי ולנסות לרכוש אותו מידי יורשיו).

העשירים יכלו גם לרכוש לעצמם תקליטיה ולשמוע יצירות שלא הגיעו בכלל לרדיו. בתקופת התיכון יזמנו אני וחברי הרצל (לימים ד"ר הרצל מזור) רכישה משותפת של תקליטים עם חברים אחרים. רכשנו אז את הפתיחה אגמונט של בטהובן ומצאנו במחיר מציאה תקליט של נגינות צועניות של סאראסאטה. הוא נמכר בזול כי היה שבור בקצה, כך שניתן היה לשמוע רק חלק מן היצירה. את התקליטים שרכשנו בדרך זו שמענו בפטפון הישן של הוריי, שהמשיך להשמיע צלילים נעימים. מצאנו דרך לחסוך את ההוצאה על מחטים שעברו על חריצי התקליט על ידי כך שחידדנו ושייפנו את המחטים השחוקות והחלודות.

לשמוע  מוסיקה ברדיו היה זול יותר, אך מכשיר הרדיו עצמו היה חפץ יקר מאד. כשנישאנו לא היו לנו  אמצעים מספיקים לרכישת מכשיר רדיו. מתנות לחתונה באותה תקופה היה נהוג לתת מכשירי סיפון [כמו סיפולוקס רק בלי הלוקס או כמו סודה סטרים אך ללא מיכל גז]. מכשירי הרדיו של התקופה היו תיבות עץ ענקיות וכבדות. התיבות נבנו על ידי נגריות שהתמחו בכך  והוציאו סדרות של תיבות מצופות פוליטורה. התיבה עצמה היתה בחזקת רהיט יקר ותכולתה קל וחומר.

מי שהציל אותנו אז היה חברנו פרופסור חיים ירניצקי. [אז הוא  היה רק בעל תעודת בוגר של בית ספר תחכימוני בתל אביב]. כפי שכבר כתבתי על הרדיו הגבישי  תחביב בניית מקלטי רדיו היה נפוץ מאד. מעטים הגיעו לרמה גבוהה בתחום הזה וביניהם חברנו ירניצקי. הוא בנה לנו רדיו קטן ששימש אותנו שנים רבות. זו היתה מתנת החתונה החשובה ביותר שקיבלנו. 

אחת הדרכים המקובלות אז לשמוע מוסיקה של ממש היה לעמוד בפתח אולם "אוהל שם" ברחוב בלפור בתל אביב ולהאזין לקונצרט מבחוץ. בני מזל הצליחו לשמוע גם חצי קונצרט בתוך האולם. לא כל מנויי התזמורת היו חובבי מוסיקה ובאו בעיקר כדי לראות ולהראות את הפרוות שלבשו הנשים. אלה נהגו לצאת בהפסקה ולעתים הסכימו לתת לנו את הכרטיס. פעם אחת בלבד אספנו מספיק כסף כדי לרכוש כרטיס לקונצרט מיוחד של התזמורת (דהיינו קונצרט שניתן מחוץ לסידרת המנויים). שמענו אז את הסימפוניה הרביעית של בטהובן בניצוחו של צ'ליבידקה וזו היתה חוויה בלתי נשכחת.

"פנטסיה" כגורם מכונן

אחד המקורות החשובים לשמיעת מוסיקה היו הסרטים שעסקו בחייהם של מלחינים. הגיעו אז לארץ סרטים רבים שהנושא המרכזי שלהם הוא מלחין ידוע: שוברט, ליסט, סרסטה, ורבים אחרים. העלילה לא היתה חשובה והלכנו לסרטים הללו שוב ושוב כדי לשמוע את היצירות המנוגנות בהם. חברי, הרצל, שהיה בעל שמיעה אבסולוטית נהג לרשום את התווים של היצירות ששמענו בסרטים ועל פי רישומיו חזרנו ופיזמנו אותם. תודות לו אני זוכר יצירות רבות על פה עד היום.

הסרט החשוב ביותר של אותה תקופה היה "פנטסיה" של וולט דיסני. פעם טרחתי ומניתי את מספר הפעמים שצפיתי בסרט והגעתי ל-45, כולל הפעמים שחזרתי וראיתי אותו בבגרותי. כמוני ראו את הסרט בני נוער רבים. התורים ליד קופות בתי הקולנוע היו ארוכים והסרט הוצג חודשים רבים.

אני זוכר עד היום את היצירות שנוגנו בסרט (אפילו לפי סדר הופעתם): פולחן האביב של סטרווינסקי, הסימפוניה השישית של בטהובן, מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי, טוקטה ופוגה של בך, שוליית הקוסם של פול דיוקא, מחול השעות של פונקיאלי, ולסיום לילה על הר קרח של מוסורגסקי ואווה מריה של שוברט.

מבחינה אמנותית זה היה סרט גאוני ולא במקרה הוא נחשב לאחד מעשרת סרטי האנימציה הטובים של כל הזמנים. את היצירות ביצעה תזמורת פילהרמונית בניצוחו של ליאופולד סטוקובסקי. כל היצירות, פרט לטוקטה ופוגה של בך, הומחשו כסיפור עלילתי. פולחן האביב נראה כמו תאור האבולוציה. הסימפוניה השישית כסיפור מן המיתולוגיה היוונית. שוליית הקוסם תאר שוליה המנסה לחקות את הקוסם, מאבד את השליטה בקסם וגורם לשיטפון. רק לטוקטה ופוגה לא היה סיפור והיא תוארה במשחק של צבעים מרהיב ביופיו.

האנימציה היתה עשויה כך שכאילו המוסיקה המלווה אותה באה בעקבותיה ולא מה שהיה במציאות.
כל מי שראה את הסרט הזה באותה תקופה יצא מן האולם אדם שונה מכפי שנכנס לתוכו.

גורם חשוב אחר שהטביע חותמו על הטעם והידע המוסיקאלי של הדור היה הספר "עולם הסימפוניה" של פטר עמנואל גרדנוביץ. זה היה התנ"ך של חובבי מוסיקה ולא נמצא נער חובב מוסיקה שלא רכש את הספר בפרוטותיו האחרונות.

פיתוחים טכנולוגיים

התקדמות הטכנולוגיה הרחיבה במידה עצומה את האפשרויות לשמיעת מוסיקה מחוץ לאולם הקונצרטים. היא הפכה, באיטיות רבה, את שמיעת המוסיקה לנחלת המונים.

התקליט והגרמופון הומצאו על ידי יהודי יליד גרמניה שהיגר לארצות הברית, אמיל ברלינר בשנת 1887. העיקרון היה פשוט וגאוני. דיסק שטוח המכיל חריץ בצורת ספירלה . ההקלטה נעשית על ידי מחט קשורה לממברנה ויוצרת עליות ומורדות בחריץ בהתאם לצלילים. לאחר הקשחת הדיסק נעשית פעולה הפוכה בפטיפון המשמיעה בדייקנות את מה שהוקלט על התקליט.

כך זה התחיל. המצאת הדיקטפון  מכשיר ההקלטה הראשון

ההמצאה הזו שלטה בכיפה שנים רבות. אך כמובן שהיתה רק בידי תעשיות התקליטים או גופים גדולים. "קול ישראל" הקליט בשיטה זו את טקס הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948.

התקליטים היו עשויים מחומר טבעי הדומה בתכונותיו לחומרים פלסטיים של היום (שלא היו קיימים אז). מגרעות התקליט הזה: רגישות לחום, שבירות, פרק זמן נגינה קצר ותוחלת חיים קצרה. נדרשו למעלה מ-60 שנה עד שנמצא חומר חדיש יותר, ויניל, התקליט החדש שהגיע לארץ באמצע שנות החמישים לערך היה איכותי בהרבה מקודמו. בלתי שביר והעיקר: ניתן להקליט עליו במהירות של 33 סיבובים לדקה (במקום 78 בתקליטים מן הסוג הישן). במהירות זו אפשר היה להקליט כ-25 עד 30 דקות מכל צד.

חלפו עוד 30 שנה ובאה מהפכה גדולה מקודמותיה: התקליטור. דיסק בקוטר קטן שההקלטה עליו דיגיטלית ואין בו אותן חריקות שהשמיעו התקליטים מן הדור הקודם (שיש חובבי מוסיקה המתגעגעים אליהם ומחפשים בנרות תקליטים ישנים).

                              התקליטור – מוסיקה באיכות של אולם קונצרטים

מהפטיפון למערכת הסטראופונית

במקביל לפיתוח התקליטים התפתחו גם המכשירים להשמעת מוסיקה. את מקום הפטיפון המכאני החליף הגרמופון החשמלי. במקום מנוע קפיץ מנוע חשמלי. המחט העוברת על חריצי התקליט אינה עשויה ברזל מחליד אלא יהלום. הראש מכיל מיקרופון קל הנוחת על התקליט נחיתה רכה.

הטכנולוגיה של המוסיקה התפתחה בצעדי ענק בשנות ה-70 וה-80. הטייפרקורדר הביתי פתח לראשונה אפשרות להקלטת מוסיקה לא תעשייתית. הטייפים הראשונים היו מסורבלים כבדים ויקרים להחריד. ההקלטה היתה על סרט מגנטי או חוט מתכת. בעלי מכשיר כזה לא יכלו להכניסו לאולם קונצרטים אך יכלו להקליט מתוך הרדיו או מתוך תקליטים של חברים. איש לא חשב אז על חיבור ישיר ממקור ההקלטה לטייפ. ההקלטה נעשתה על ידי קרוב המקרופון לרמקול של הרדיו או הפטפון שקלט באותה הזדמנות גם את כל החריקות.

כך נראה טייפ רקורדר ביתי שעלה הון עתק

והיה צורך בעמל רב לאתר יצירה שהקלטת בטייפ.. והגרוע מכל מחירם היה גבוה מאד. אני זוכר שכשנסגר עיתון הבוקר באמצע שנות ה-60 ניצל העורך הספרותי של העיתון חלק ניכר מן הפיצויים שקיבל לרכישת טייפ. וכמה שנים מאוחר יותר קניתי
טייפ לבר מצווה של בני והוא עלה לי כחצי משכורת.

אך המצעד הטכנולוגי הלך והתקדם. הופיעו הקסטות הקטנות ועמן הטייפים הביתיים הזולים יחסית. הכל יחסי. זכורני שכאשר נזקקה בתי לטייפ לצורך עבודתה כקומונרית בבני עקיבא חפשתי במודעות בעיתונים מישהו המוכר טייפ משומש. גם הקסטות לא היו זולות. מכל נסיעה שלנו ללונדון חזרנו עם מזוודה מלאה קסטות של מוסיקה קלאסית שניתן היה להשיג בסלפרידג'ס בחצי מחיר לעומת מחירן בארץ.

ואחרי הטייפים באו התקליטורים שבהם גם איכות המוסיקה המוקלטת כמעט התקרבה לאיכות השמיעה באולם קונצרטים..

בשלב זה אני אישית נעצרתי. השנים והגיל עושים את שלהם. ולרכוש תקליטור ב-160 ₪ (כפי שהיה בהתחלה) או במחצית הסכום כפי שהיה בהמשך זו הוצאה נסבלת. וכמו כל ישראלי מתברגן היה בביתנו ארון צר וארוך בו נשמרו תקליטורים בתוך קופסת פלסטיק לבל יינזקו חלילה כאילו היו אתרוגים בסוכות.
על המהפך שחל בתחום הזה בעקבות האינטרנט ונגן MP3 פסחתי. לא מצאתי צורך בחידושים נוספים אחרי שהוצאתי ממיטב כספי על סיפריה הגונה של דיסקים של יצירות האהובות עלי אותן יכולתי לשמוע בכל עת.

חילופי קבצים

ההערה הלגלגנית של בני [לאחר שרכשתי דיסקמן] הכניסה אותי באחת לעולם חילופי הקבצים [עשיתי זאת בתקופה שהדבר נחשב עדיין חוקי בארץ]. פתאום נתברר לי שספריית התקליטורים שלי – שחשבתי שהיא עשירה ומספקת – היא צל עלוב למה שיש בעולם. תחילה חיפשתי יצירות ישנות ואהובות (כמו אווה מריה של שוברט, טוקטה ופוגה של בך, הרקוויאם של מוצרט). לפתע גיליתי שיש עשרות ביצועים שאיני מכיר ושכל אחד מהם הוא בחזקת יצירה נפרדת. חיפשתי על פי מלחינים ועל פי מבצעים ועל פי נושאים והעליתי אוצרות שלא יסולאו בפז. לשמוע את גלן גולד מנגן על פסנתר בלבד את החמישית של בטהובן זו חוויה אדירה. ופתאום גיליתי גם מלחינים שלא הכרתי כלל כמו את קלאוד בולינג ואת ונסה מאה או שהכרתי בקושי: אלגר, ברבר, זלנקה ועוד ועוד.

מהפכת ההאזנה באינטרנט

היכולת לשמוע כל יצירה שתרצה באיכות נהדרת באמצעות גליל בגודל אצבע על בסיס פורמט MP3 היווה מהפרה תרבותית אדירה, שהיא חלק ממהפכת האינטרנט.

מהפכת האינטרנט בתחום הטקסטואלי היא שוות ערך למהפכת דפוס גוטנברג. גוטנברג הוציא את הידע ואת הכוח הטמון בו מידי הכוהנים והאצילים והעבירו להמונים. האינטרנט עשה אותו הדבר בתחום הטקסטואלי אך בהקף גדול פי מיליון ויותר.

בתחום המוסיקה המהפכה גדולה עוד יותר. מוסיקה [וגם ענפי אמנות אחרים] היא צורך אנושי בסיסי. התייחסות לאמנות נמנית עם אחת מארבעת התודעות האנושיות (לוגיקה, אתיקה, אסתטיקה, ודת). היכולת לספק את הצורך המוסיקלי הייתה נחלת מעטים עד להמצאת התקליט הראשון. המדיה המוקלטת הוציאה את המוסיקה מידי המעטים שיכלו להרשות לעצמם לשמוע מוסיקה בביצוע חי לידי המונים.

תעשיית המוסיקה שמכרה לקהל שוב ושוב אותן יצירות כשהיא רק מחליפה את החומר עליו מוקלטת היצירה הייתה מחסום שהגביל את הצריכה המוסיקלית לבעלי יכולת. חילופי הקבצים באמצעות האינטרנט המאפשרים לכל בעל מחשב לשמוע כל תקליט שנמצא בכל אוסף פרטי בכל מקום בעולם הביאה לחיסול המונופול רב השנים של המוסיקה, שאיפשר לה לעשוק את היוצרים, המבצעים והצרכנים גם יחד.

חיסול תעשיית העושק המוסיקאלי הייתה התמריץ למהפכת האייפון של סטיב ג'ובס. מכשיר המוחזק בכיס ומאפשר לך לרכוש בפרוטות יצירות חדשות כישנות וליהנות מכל מנעמי המוסיקה , לכל גווניה וסוגיה.

קישורים

מוסיקה, יהדות פוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

המנצח הקורא פרטיטורה כדף גמרא

http://www.zeevgalili.com/?cat=74&paged=2

יפנית חוקרת את שירת הבקשות של יהודי חלב

http://www.zeevgalili.com/?p=321

 הכליזמר כתת תרבות יהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=526

מקור המנגינה ל"ירושלים של זהב"

http://www.zeevgalili.com/?p=274

 הניגון של חסיזי מודזיץ' לתפילת "אלה אזכרה"

http://www.zeevgalili.com/?p=63830

 

י