בימים אלה מלאו 80 שנה לרצח חיים ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ומן המנהיגים הבולטים של תנועת העבודה ושל הישוב בארץ ישראל. יש תשובה לשאלה הזו אך חוקרים ואישי ציבור מתעלמים ממנה.

 

הרצח הזה פילג את הישוב הקטן של ארץ ישראל לשני מחנות יריבים ששררה ביניהם שנאה תהומית. הרצח גם היה גורם מרכזי לעלייתה של מפא"י לשלטון ולדחיקת רגלי תנועת ז'בוטינסקי, שהואשמה ברצח באחת העלילות הנפשעות ביותר בהיסטוריה של הישוב.
לכאורה כל העובדות הקשורות ברצח ידועות, אך מדי פעם עולות הרוחות הרעות מאוב ומחזירות אותנו אל אותם הימים האפלים. לפני כ-15 שנה פגשתי באקראי את מירב, נכדתו של ארלוזורוב שעבדה אז ב"ידיעות אחרונות" [כיום היא פרשנית בכירה ב"גלובס"] והופתעתי לשמוע כי היא עדיין מאמינה באשמת הרביזיוניסטים ובראשם אברהם סטבסקי ברצח.
בעקבות מאמר שפרסמתי אז ב"מקור ראשון" קיבלתי גל של מכתבי שיטנה בנוסח "אתם הרוצחים". ובשנים האחרונות התבטא שאול ארלוזורוב, בנו של הנרצח, לא פעם בנושא וחזר על העלילה.
בכל הויכוחים הציבוריים שהתקיימו מאז הרצח נעלם או הועלם גילוי חשוב של ההיסטוריון שמואל דותן ז"ל שחשף כי הרצח בוצע בידי ערבים שליחי הקומינטרן.
אך בטרם נספר את סיפור הגילוי כמה פרטים לאלה שעדיין סבוריםם כי ארלוזורוב הוא רק שם רחוב.

רצח על שפת הים

חיים ארלוזרוב ז"ל, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, אדם ברוך כשרונות שניבאו לו גדולות. בליל שבת, ה-16 ביוני 1933, נורה ארלוזרוב בעת שטייל על שפת ימה של תל-אביב עם אשתו סימה. כמה שעות לאחר מכן מת על שולחן הניתוחים בבית החולים 'הדסה'.
שלושה ימים לאחר הרצח עצרה המשטרה הבריטית את אברהם סטבסקי, את צבי רוזנבלט ואת אב"א אחימאיר. אב"א אחימאיר עמד בראש קבוצה שכונתה "ברית הבריונים" ושני העצורים האחרים נמנו עם חסידיו. בתקופה שקדמה לרצח מתח אב"א אחימאיר ביקורת חריפה מאוד על חיים ארלוזרוב בשל מגעים שקיים עם ממשלת גרמניה הנאצית, בניסיון להגיע להסכם להעברת יהודי גרמניה ורכושם לארץ-ישראל (הסכם ה'טרנספר').

החשד שנפל על אנשי ברית הבריונים היה כאילו טבעי – הם הסיתו נגד האיש והם ביצעו את הרצח. דוד בן-גוריון, שבעת הרצח נמצא בווילנא, הכריז, עוד בטרם הובא הנרצח למנוחות, הכרזה שממנה ניתן היה להבין כי האצבע המאשימה היא כלפי תנועת ז'בוטינסקי.
זמן מה לאחר פתיחת הדיון בבית המשפט לפשעים חמורים, שוחרר אחימאיר מן האשמה. צבי רוזנבלט שהואשם בביצוע הרצח, זוכה בתום הדיון. אברהם סטבסקי, שנאשם כי האיר את פניו של ארלוזרוב כדי לזהותו, הורשע על פי עדותה של אשת הנרצח, סימה ארלוזרוב, ונידון למוות. הוא זוכה בערעור הואיל ולפי החוק שהיה נהוג אז, אי אפשר היה להרשיע אדם במשפט רצח על פי עדות עד יחיד, בלי שיהיה לעדות זו חיזוק ע"י עדות נסיבתית.

בכך לא נסתיימה הפרשה. אווירת השיסוי של השמאל הציוני כנגד התנועה הרביזיוניסטית שהחלה מיד לאחר הרצח, ונמשכה בניסיון לבדות ראיות כדי להדק את החבל סביב צווארו של סטבסקי, לא נפסקה לאחר הזיכוי. השיסוי נמשך ושימש מנוף בידי מפא"י להשתלט על היישוב למשך שנות דור.

ספרו של שבתאי טבת

במרוצת השנים נדמה היה שעלילת הדם על אחימאיר וחבריו נמחקה מההיסטוריה. רוב גיבורי הפרשה הלכו לעולמם. מפא"י ההיסטורית לא קיימת עוד. המדינה השתנתה, העם היושב בארץ כבר אינו אותו עם שישב בה בשנת 1933.
אך הפרשה סירבה למות. בשנת 1982 פרסם העיתונאי שבתאי טבת את הספר 'רצח ארלוזרוב', בו שיחזר את הפרשה וטווה אותה מחדש ביד אמן של עיתונאי מחונן. שבתאי טבת הוא בראש ובראשונה עיתונאי מוכשר וגם היסטוריון רב פעלים, שבנה מפעל מונומנטלי בכתיבת הביוגרפיה של דוד בן-גוריון.

אך בספר 'רצח ארלוזרוב' גבר העיתונאי שבטבת על ההיסטוריון שבו. הספר כתוב כעלילה מרתקת, שסופה ידוע מראש. דומה שטבת קבע את המטרה, אברהם סטבסקי, וצייר סביבה את העיגולים. הוא הגיע למסקנה שסטבסקי הוא אכן הרוצח.
בעת הרצח נמצא סטבסקי במלון בירושלים. לפי התאוריה הוא עזב את המלון בלי שאיש ירגיש בכך הגיע לשפת הים וחזר עוד באותו לילה למלון.
טבת לא הצליח להסביר כיצד יכול היה סטבסקי להימצא בירושלים, לרדת לתל אביב ולבצע את הרצח ולחזור למלון בו שהה בירושלים. באותה תקופה לא היו הליקופטרים ומספר המוניות והמכוניות היה זעום. לא נמצאה כל עדות מסייעת מי הסיע אותו ובאיזה רכב.
ולא פחות חשוב: איך ידע סטבסקי היכן יימצא ארלוזרוב בעת הרצח? יציאתו של ארלוזרוב לשפת הים הייתה מקרית ובלתי מתוכננת. כדי לבצע את הרצח צריך היה להיות ארגון שיעקוב אחר המנהיג הנרצח, לדווח לסטבסקי בירושלים (כיצד? בפלאפון או בסלקום?) להביא אותו לזירת הרצח ולהחזירו לירושלים. זה היה מעבר לאמצעים שעמדו לרשות 'ברית הבריונים' ומעבר לאפשרויות של אותה תקופה.
שבתאי טבת לא הצליח להסביר גם את העובדה שעשרות השנים שחלפו מאז הרצח לא הביאו לחשיפת הארגון שעמד מאחורי הרצח. היום אנחנו יודעים בדיוק מי נתן את ההוראה ובדיוק מי לחץ על ההדק בהוצאה להורג של ברנדוט ב-1948 וכמעט כל פרשיה היסטורית נחשפה ברמה זו או אחרת.
בפרשת רצח ארלוזרוב – יוק.

בגין מקים ועדה

בעקבות פרסום ספרו של טבת יזם ראש הממשלה מנחם בגין, בשנת 1982, הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט בדימוס דוד בכור, כדי לחקור את הפרשה. הוועדה לא הצליחה לתת תשובה לשאלה מי רצח את ארלוזרוב, אך קבעה כי לסטבסקי ולרוזנבלט לא הייתה יד ברצח. פסק הדין של הוועדה לא שכנע את משפחת ארלוזורוב ואולי כמה אחרים שעדיין ממשיכים להתבוסס בדם העלילה.
לאלה אני ממליץ לקרוא את הספר 'אדומים בארץ ישראל', פרי עטו של שמואל דותן ז"ל. הספר הופיע לראשונה בשנת תשנ"א ומהדורה שניה בשנת תשנ"ה.

התגלית של שמואל דותן ז"ל

הספר 'אדומים בארץ ישראל' הוא ספרו השלישי של שמואל דותן שזכה לפרס יצחק בן צבי על מפעלו המחקרי. הספר אינו עוסק בפרשת ארלוזרוב, אלא בתולדות המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית על גלגוליה השונים. זהו ספר חובה, המאיר את מה שהייתי מכנה הפתולוגיה של הקומוניזם היהודי, פתולוגיה שהתפשטה לא פעם אל תוך המחנה הציוני.

כשקוראים את 'אדומים' אפשר להבין את חמת הזעם של אב"א אחימאיר ז"ל, שהיה היסטוריון בעל שיעור קומה המרחיק ראות, שתפס את עומק התהום אליו מוביל השמאל את העם היהודי. (אחימאיר היה, אגב, אחד ההוגים הבודדים שחזה את נפילתו ההכרחית של הקומוניזם). חקירת המשטרה הבריטית – אומר דותן – התמקדה ב"בריונים" ופסחה על המבצעים האמיתיים שהם חברי פק"פ (פאלעסיטינער קומוניסטישע פארטיי – שמה היידי של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שהוקמה ב- 1922). שום מידע לא דלף משום שהנוגעים בדבר הוברחו מהארץ ונשלחו לברית המועצות, שם חוסלו כעבור כמה שנים יחד עם מאות מיוצאי פק"פ.
דותן, שספרו מבוסס על מסמכים רבים שלא נבדקו ע"י חוקרים אחרים, ובעיקר על גביית עדויות מפי שרידי המפלגה הקומוניסטית, עלה על עקבות הרוצחים האמיתיים תודות לשיחה שקיים עם אחד מאנשי פק"פ, שסיפר לתומו כי גילה שמנהיגי מפלגתו ברחו מן הארץ. ביגיעה רבה ובאטיות מכאיבה הרחיב דותן את הפתח הצר שנפתח מאמירה זו. הוא בדק ואימת שבע פעמים את הנושא בדיקה שעכבה את פרסום הספר תקופה ארוכה.
התעלמו מהחשדות
מתברר שאחד מחוקרי פרשת הרצח, יצחק שטיינברג, חשד שהקומוניסטים הם הרוצחים. מתברר שבפני סימה ארלוזרוב הוצגו 600 צילומים של יהודים והיא הצביעה על שניים-שלושה צילומים של קומוניסטים שזיהתה כדיוקן המתנקשים. היא הכחישה זאת במשפט, וגם הכחישה כי בעדות הראשונה אמרה כי היורה הוא ערבי או מזרחי והכחישה גם שביקשה להניח לפניה תמונות של חשודים ערבים.
המשטרה הבריטית 'איבדה' את הדו"ח שרשם השוטר מפי סימה ארלוזרוב שעה קלה לאחר ההתנקשות. התביעה לא הביאה למשפט את השוטר שרשם את הדוח, וגם התעלמה מעדותו של אליעזר קפלן, ממנהיגי מפא"י, שסיפר כי שמע מפי ארלוזרוב עצמו כי הרוצחים אינם יהודים.
לכאורה הכל בסדר. לבסוף הועמדו לדין שני ערבים שהודו במעשה. אך היום אנו יודעים כי הללו שודלו ליטול על עצמם את האשמה תמורת תשלום, ואלה אכן חזרו בהם מן ההודאה.
היה מניע, היה מודיעין
ואלה עיקרי ממצאיו של דותן, המבוססים על ראיונות ומסמכים שאסף:
• ארלוזרוב הצטייר בעיני הקומוניסטים כמי שמארגן את ההכנות הצבאיות של הישוב למתקפה על ברית המועצות בתיאום עם בריטניה. ארלוזרוב נחשב לכוח העולה בהנהגת מפא"י, אחראי לקשר בין הישוב לשלטונות, ידידו של הנציב העליון שהסגיר את חברי פק"פ לבולשת. גם מעורבותו בהסכם עם גרמניה הייתה סיבה טובה לרצח בעיני הקומוניסטים.
• לקומוניסטים היה מודיעין טוב. חברות מסורות של המפלגה הושתלו כעוזרות בית אצל אישים מרכזיים בישוב ואפילו אצל קציני משטרה, ויכלו לספק מידע לשולחיהן. [עובדה זו אני יכול לאשר מידע אישי. קרובת משפחה, שכבר הלכה לעולמה, עבדה כעוזרת בית בביתו של אחד ממנהיגי הישוב. העבודה שבחרה לעסוק בה הייתה מוזרה לאור העובדה שהייתה בעלת השכלה רחבה וכישורים רבים. אך היא הייתה קומוניסטית שרופה ועל המניע שלה לעבודה זו אפשר רק לנחש].
• מועד הביצוע לא היה מקרי. ליל הרצח היה יום השנה השלישי להוצאתם להורג של שלושה ערבים שהורשעו ברצח עשרות יהודים במאורעות 1929, והשלושה תוארו כ"קדושים" בגילוי הדעת של המפלגה הקומוניסטית. ליל הרצח היה גם המועד בו קבעו השלטונות לפנות את אדמות עמק חפר מיושביהם הבדואים ופק"פ קראה לערבים: "התנגדו בכוח לכל ניסיון לנשל אתכם מחלקתכם האחרונה". שלושה חודשים לפני כן פרסמה פק"פ כרוז, שבו שלחה אצבע מאשימה לעבר "המנהיג הציוני האדון ארלוזרוב", האחראי יחד עם האימפריאליזם "לנישול הפלחים והבדווים העניים".
• המטרה: לחולל מהפכה בישוב. הקומוניסטים שכנעו עצמם שרצח ארלוזרוב יחולל את המהפכה שלה ציפו. הם התכוונו לקחת על עצמם את האחריות למעשה, אך כשראו את כיוון החקירה, העדיפו שלא לקחת אחריות כי ראו את השסע בישוב כראשית התפוררות הציונות.
• מסקנתו של דותן: המתנקשים היו יהודים שנצטוו להתחזות לערבים. יתכן שמספר המתנקשים היה ארבעה. לאחר הרצח הם הוברחו מן הארץ ומצאו את מותם בברית המועצות. "מעשה הרצח" – אומר דותן – "מלמד מה רבה הייתה שנאתם של המתכננים והמבצעים לציונות. הוא מעיד מה רבה הייתה התנוונותם המוסרית ומה עז היה יצר התעתועים בנפשם".

הצילומים באדיבות יוסי אחימאיר ארכיון בית אחימאיר ברמת גן

================================================================

תגובות

ערב הרצח קרא ארלוזורוב להשתלט בכוח על הארץ

בראשית דרכו המדינית נקט חיים ארלוזורוב בעמדה מתונה. בשנת 1921, על רקע ההתנקשויות האלימות בארץ, התנגד לאסטרטגיה של נקיטת יד קשה כנגד הערבים.

יחד עם זאת, הוא היה מהראשונים  שטען כי אנו עומדים כנגד תנועה לאומית ולא נגד  כנופיות פרחחים.

"התנועה הלאומית הערבית היא כוח שאסור לזלזל בו, אפילו שאינו תואם אמות מידה אירופאיות ביחס למה שצריכה  להיות תנועה לאומית".

 ובסיום דבריו  אמר: "רק מדיניות של שלום והשלמה היא הדרך".

אבל ב-1929, בעקבות המאורעות  עמדתו אינה  חד משמעית. הוא המשיך לצדד בדרך של הסכם מדיני עם  הערבים. עם זאת הצהיר כי בתנועה הלאומית הערבית שולטים כוחות ריאקציה חברתית ועריצות פוליטית. הוא מגלה פסימיות בנוגע לסיכויים להגיע להבנה עם ערביי א"י כי: "הערבים מאמינים שיוכלו לחסל באלימות את הציונות"

ומכאן מכתבו של ארלוזורוב לויצמן ב-1933, המעיד על מהפכה מוחלטת בגישתו ואימוץ עמדה אקטיביסטית הן ביחס לבריטים והן ביחס לערבים.

מבחר ציטטות מהמכתב:

"בנסיבות של  עכשיו אין להגשים את  הציונות ללא תקופת מעבר, שבה ישלוט מיעוט יהודי שלטון מהפכני מאורגן. כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או  אף לשווי משקל בין שתי האומות או לכל הסדר אחר שיש בו כדי  ליצור בסיס למרכז תרבותי בדרך של  עליה והתיישבות שיטתית,  ללא תקופת  ביניים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את  מנגנון המדינה כדי למנוע את  הסכנה של השתלטות הרוב הלא יהודי…

"במשך תקופה זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח,  עליה והתיישבות". 

 "אפשר",  ממשיך ארלוזורוב במכתבו,  "שתפיסה זו סותרת את  התנאים שבהם אנו נתונים  בתוקף המנדט  הבריטי. אבל דבר אחד אני מרגיש בכוח הרגשה עצום  כי לעולם לא  אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה ניסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו  הלאומיים וכנגד   קדושת הפקדון שהפקיד בידנו העם היהודי"

 

ב-1933 , זמן לא רב לפני הרצח, הקצין ארלוזורוב את עמדותיו ואומר: "הערבים שוב אינם די חזקים שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל  בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות.

"ואילו היהודים הם די חזקים לשמור על עמדותיהם הקיימות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי  להבטיח את גידולו של הישוב על ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ.."

 שמואל אייל  מעלה אדומים