– מאת בני גבירצמן –

בקיץ 1939, בעת שענני המלחמה התקדרו מעל אירופה, בדק זאב ז'בוטינסקי תכנית של אברהם (יאיר) שטרן [שהיה אז בין ראשי אצ"ל] להנחית בחופי הארץ צבא יהודי, שיתפוס את השלטון מידי הבריטים ויקים מדינה יהודית.
הבדיקה התבססה על כך ששלטונות פולין היו מוכנים לסייע למימושה ואצ"ל החל בהכנות מעשיות לביצועה. אלא שב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ובמקום עצמאות ניחתה על העם היהודי השואה.

המטרה: להיפטר מן היהודים

בשנות "המרד הערבי" 1936-1939 זכה אצ"ל לסיוע צבאי נדיב מאוד ממקור שלכאורה היה בלתי סביר לחלוטין: ממשלת פולין האנטישמית.

לא היה זה מ"אהבת מרדכי". המניע לסיוע הזה היה רצון להיפטר מן היהודים בפולין. אם תעזור פולין ליהודים להשתלט על ארץ-ישראל ולהקים בה מדינה עצמאית – יעלו אליה יהודי פולין בהמוניהם וישחררו את הפולנים מנוכחותם.
כדי לקבל החלטה זו נדרש מממשלת פולין אומץ רב. שכן, נוכח האיום הגובר מצד גרמניה הנאצית, נזקקה פולין לסיוע מבריטניה. אולם הרצון להיפטר מהיהודים גבר על כל השיקולים האחרים.

הגנרלים ששלטו אז בפולין העדיפו את הקשר עם אצ"ל [ארגון צבאי לאומי] ולא עם ה"הגנה", כי מנהיגי האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, ובאותה תקופה גם אברהם שטרן [יאיר], דיברו במונחים של כיבוש הארץ והעברה מיידית של מיליון יהודים מפולניה. לעומתם, מנהיגי ההסתדרות הציונית, כמו חיים וייצמן, דיברו על תכנית להשגת העצמאות לאחר תקופה ממושכת. הפולנים הבינו כי לאחר הקמת המדינה, מתכוונים ראשי הציונות לקלוט רק עד 30 אלף יהודים פולניים בשנה. הפולנים הסתייגו גם מן האופי הסוציאליסטי של רוב מנהיגי ההסתדרות הציונית, ובראשם דוד בן גוריון. לעומת זאת היו "ההוד וההדר" של הרוויזיוניסטים קרובים לליבם של הגנרלים ששלטו בפולין.

"הקסם של ז'בוטינסקי"

יוסף שופמן, לימים ח"כ מטעם תנועת החרות, תיאר בזמנו כך את הקסם שהילך ז'בוטינסקי על שליטי פולין:
"הציונות הפוליטית בסגנונו של ז'בוטינסקי, עם הדרישות לעצמאות יהודית בארץ ישראל ועלייה גדולה, עוררה את התעניינותם של חוגי השלטון בפולין, אשר גדלה והלכה ואף הפכה לאהדה ממש, עם ראשית פעולות התגובה של הארגון הצבאי הלאומי נגד הערבים בשנות המאורעות.
"הפולנים… הם עם רומנטי… בעל הבנה ואהדה למרד נגד כובש זר. וכאשר נתקלו לראשונה בגישה דומה אצל ז'בוטינסקי ותלמידיו, משכה תנועה זו את לבם והלהיבה את דמיונם. אל ז'בוטינסקי עצמו התייחסו באהבה ובהערצה. בייחוד התיידד עם ז'בוטינסקי הרוזן לוביינסקי, מנכ"ל משרד החוץ הפולני. הוא ממש התאהב בז'בוטינסקי. הוא סיפר לי, כי את השעות המעניינות ביותר בחייו בילה בשיחות עם ז'בוטינסקי…"
הרוזן לוביינסקי הביע את אהדתו גם במעשים וארגן פגישות רבות חשיבות בין ז'בוטינסקי לבין ראשי השלטון הפולני.

תכנית האבאקואציה

בפגישת ז'בוטינסקי עם שר החוץ הפולני יוזף בק הוא הציג בפניו תכנית שאפתנית ל"אבאקואציה" (פינוי) מאירופה לארץ ישראל של מיליון וחצי יהודים, 750,000 מהם מפולין, תוך עשר שנים. בק אהב את התכנית והפגיש את ז'בוטינסקי עם עמיתיו בצמרת הפולנית.
הפגישה הבאה של ז'בוטינסקי הייתה עם ראש ממשלת פולין דאז, גנרל פליציאן סלאבוי-סקלאדקובסקי . בפגישה זו ביקש ז'בוטינסקי שממשלת פולין תלחץ על חבר הלאומים להשפיע על הבריטים לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה המונית של יהודי פולין. בקשתו נענתה ולפי דרישתה של פולין נערך במועצת חבר הלאומים דיון בדבר ההגירה היהודית לארץ-ישראל. אך הבריטים מנעו אז קבלת החלטה.

שיא המפגשים של ז'בוטינסקי בוורשה היה עם גנרל רידז-שמיגלי
השליט האמיתי של פולין באותם ימים. גם מפגש זה הסתיים ברוח טובה.

סיוע בנשק, הדרכה ועליה

הפגישות של ז'בוטינסקי עם ראשי השלטון הפולני הניבו סיוע מעשי של הפולנים בשורה של נושאים:

• עליית "אף על פי ". זו היתה יוזמת ההעפלה החלוצית שארגנה תנועת ז'בוטינסקי [הצ"ח – הציונות החדשה], כמה שנים לפני העפלת "עליה ב", שארגנה ה"הגנה".
• אספקת נשק שהוברח על-ידי האצ"ל לארץ.
• הדרכה צבאית בפולין לחברי בית"ר וללוחמי אצ"ל שבאו מהארץ.

הפולנים הודיעו לז'בוטינסקי שהם מוכנים לספק לאצ"ל כמויות נכבדות של נשק, במימון של 212,000 זלוטי (40 אלף דולר באותם ימים). המימון עמד להינתן כהלוואה תמורת "התחייבות של כבוד" להחזירם לאחר שתוקם המדינה היהודית.
לאחר זמן העניקו הפולנים לאצ"ל עוד 100,000 זלוטי. בסופו של דבר היו הפולנים נדיבים כל כך בתחום זה, שכמות הנשק שסופקה על ידם לאצ"ל גלשה הרבה מעבר לתקציב שבו דובר.
אצ"ל זכה גם למענק של כ-125,000 זלוטי, שבאו מכיסו של מארקוביצ'י קלאֶז' – מיליונר יהודי רומני, שהיה אוהד של ז'בוטינסקי. בשנת 1938 הוא תרם לאצ"ל סכום שכיסה את כל תקציב הארגון למשך שישה חודשים.

יוזמתו של אברהם שטרן [יאיר]

בעוד ז'בוטינסקי מנהל שיחות בדרג גבוה בוורשה, נפתח בירושלים ערוץ תקשורת נוסף בין האצ"ל לפולנים. יוזם ערוץ זה היה אברהם ("יאיר") שטרן, מבכירי הארגון בארץ [ולעתיד מפקד לח"י לאחר שהתפלג מן האצ"ל].
שטרן, שדיבר פולנית על בוריה, יצר קשר הדוק מאוד עם הקונסול הפולני בירושלים, ויטולד הולאניצקי. הקשר נוצר על ידי ידיד משותף, הפסל משה צ'סלר, שהיה חבר באצ"ל, והשניים הפכו לידידי-נפש.

בפגישותיו עם הקונסול העלה יאיר את זהות האינטרסים בין הארגון לבין ממשלת פולין. בזכות יאיר נעשה הולאניצקי תומך נלהב בציונות ובאצ"ל. השניים אף ניסחו טיוטת זיכרון-דברים בין ממשלת פולין והאצ"ל. לפי מסמך זה התחייב האצ"ל לארגן מחנות אימונים לצעירים יהודיים שיגייס בפולין ואחר כך יביא אותם ארצה. ממשלת פולין תספק לאצ"ל נשק ומחנות אימונים. בהסכם נאמר גם שממשלת פולין תשתדל ללחוץ על ממשלת בריטניה להתיר את כניסת יהודי פולין לארץ-ישראל. בסוף יולי 1938 יצא יאיר לוורשה כדי לארגן את מחנות האימונים. הולאניצקי העביר את בקשת האצ"ל אל משרד החוץ הפולני בוורשה. הבקשה נענתה בחיוב ובאביב 1939 נפתח בפולין קורס צבאי מיוחד למפקדי האצ"ל. במקביל הוחל באספקת נשק פולני לארגון.

נשק לחימוש דיוויזיה

נאמנים להסכמים עם ז'בוטינסקי, החלו הפולנים לספק לאצ"ל כמויות גדולות של נשק. באותה תקופה היו בשימוש הצבא הפולני 24 סוגים שונים של רובים ישנים. הם החליטו להוציאם מן התקן ולהחליפם בהעתק פולני של ה"מאוזר 98" הגרמני. בעיקבות זאת היו מחסני הצבא הפולני מלאים באלפי רובים צרפתיים מהדגמים "לבל" ו"ברתייה", מאות מכונות יריה צרפתיות מדגם "הוצ'קיס" וכן מיליוני כדורים וכמות גדולה של חומרי חבלה. כל אלה ניתן היה לספק מייד לאצ"ל.

הצבא הפולני התחייב לספק לאצ"ל 20 אלף רובים, אבל עד פרוץ המלחמה הספיק למסור רק 8000 רובים. רק חלק מהם הגיעו לארץ.

הנשק אוחסן במבנה בפרבר מרוחק של ורשה. יעקב מרידור, מבכירי האצ"ל, שטיפל אז בהברחת הנשק ארצה, סיפר כי תכולת המחסן הספיקה לחימוש דיוויזיית חי"ר פולנית מלאה.
מרידור מספר: "כאשר נכנסתי למחסן לראשונה, כמעט התעלפתי. בבניין הצר הזה אוחסנו מאות ארגזים של נשק קל ותחמושת – והייתי מוכן לנשק כל אחד מהם."

איך הוברח הנשק לארץ

לאחר קבלת הנשק מהפולנים, היה מרידור צריך לדאוג להברחתו ארצה. אחת הדרכים לכך הייתה להטמין אותו במכונות כבדות שונות, כגון בדודי מכונות כביסה תעשייתיות לניקוי יבש. המכונות הועברו בדרך היבשה לנמל קונסטנצה שברומניה או לנמל וארנה בבולגריה והוטענו שם על אוניות שהפליגו לחיפה. פקידי המכס ברומניה שוחדו כדי שלא יבדקו את המטענים הללו. בבולגריה, לעומת זאת, לא היה לאף אחד עניין במשלוחים. הבריטים לא גילו אף מטען נשק מוברח אחד, שנשלח בדרך זו.

ההברחה האחרונה הייתה של ארגז שבו הוסתרו שתי מכונות ירייה "הוצ'קיס", 130 רובים צרפתיים משומשים וכמה מאות אקדחים מתוצרת פולין. הארגז נשלח לכתובתו הפרטית של מרידור ברמת-גן שלושה שבועות לפני הפלישה הנאצית והוא הגיע ליעדו לאחר פרוץ המלחמה. מרידור החביא את הארגז הזה בחצר ביתו.

הדרכה צבאית למפקדים

במקביל לאספקת הנשק, החלו קציני צבא פולניים לאמן חברי בית"ר בירי ובהכנת מטעני חבלה. המתאמנים היו חברי תאים סודיים של אצ"ל, שצצו בתוך שורות בית"ר בפולין בעידודו של יאיר.

בקיץ 1939 נערך קורס צבאי מתקדם ל- 25 מבכירי המפקדים באצ"ל, שהגיעו במיוחד מהארץ. הקורס, שהתקיים בהרי באסקיד, בלב הקרפטים בדרום פולין, אורגן על ידי "הדיוויזיה השנייה" (המודיעין הצבאי הפולני), בשיתוף שני אנשי משרד החוץ הפולני – אפולוניוס זאריכטה וויקטור דרימר. תוכנית הקורס כללה אימון הפרט, הכיתה והמחלקה, הרצאות על הפעלת גופים גדולים יותר, טקטיקה צבאית וטופוגרפיה, הכרת אמצעי חבלה, שיטות לוחמה פרטיזנית ובניית תאים מחתרתיים.

אחד ממשתתפי הקורס, אליהו לנקין [לימים מפקד "אלטלינה"] סיפר: "יום יום היינו יוצאים ליערות לאימונים. הסביבה רעמה מקולות נפץ אדירים, טרטור נשק אוטומטי ויריות רובים. התכנית הייתה רחבה מאוד והזמן מצומצם, לכן היו האימונים אינטנסיביים ביותר. היינו יוצאים למסעות ארוכים בבוקר השכם וחוזרים בלילה לבסיס – עייפים, קפואים, מזוהמים אך מלאי סיפוק. רוחנו הייתה מרוממת והקצינים הפולנים היו מלאי התפעלות מכושר עמידתנו ורצוננו העז ללמוד."

הקורס הסתיים באוגוסט 1939. למבחני הסיום הגיעו גנרל קאזימייז' פאבריצי מהמטכ"ל הפולני ושני קולונלים מ"הדיוויזיה השנייה" – יוזף סמולנסקי ותדיאוש פלצ'ינסקי.

לנקין מספר, כי לפני הבחינות נערך מסדר חגיגי. "הגנרל ואברהם שטרן, שהגיע לאירוע, עברו בין השורות. הגנרל שוחח עם כל חניך וחניך ולהפתעתו גילה, כי הם נקבצו מכל קצווי העולם, החל מסין וכלה בדרום-אמריקה. (אליהו לנקין עצמו היה נציב בית"ר בסין לפני שעלה ארצה ב-1933).

"… שטרן נאם תחילה בפולנית, אמר דברי תודה והשווה את המלחמה שלנו למלחמת השחרור הפולנית. אחר כך עבר לעברית וסיפר על התכנית לכיבוש הארץ על ידי צבא של נוער עברי חמוש מהארץ ומהגולה".

רוב משתתפי הקורס חזרו לארץ מייד עם סיומו. כמה מהם ובראשם יעקב מרידור, נותרו בפולין כדי לסייע בהברחת הנשק הפולני ארצה. אלא שתוך זמן קצר פרצה המלחמה וכולם נאלצו להימלט מפולין.

ההיסטוריון פרופ' יהודה לפידות קובע, כי "קורס הקצינים בפולין חולל מפנה יסודי בהדרכה ובאימונים של הארגון, ותוצאותיו ניכרו במערכותיו גם בשלבים מאוחרים".

תכנית ארבעים האלף

הנשק הפולני הרב והאימונים הצבאיים שניתנו לחברי בית"ר בפולין, איפשרו ליאיר להתוות את "תוכנית 40 האלף". לפי תוכנית זו, היה האצ"ל עתיד להקים בפולין צבא של 40 אלף לוחמים יהודיים מאומנים, שיפליגו באוניות לחופי הארץ, ישתלטו עליה בכוח, יסלקו את השלטון הבריטי ויקימו מדינה יהודית. לדעת יאיר, אפשר היה לבצע את התוכנית תוך שנתיים לאחר אישורה.
ז'בוטינסקי נרתע בתחילה מן התוכנית השאפתנית, כי חשש שאינה מעשית. אבל נוכח פרסום "הספר הלבן" במאי 1939 ורוחות המלחמה המתגברות באירופה, החליט בכל זאת לבדוק את ההיתכנות של פעולה כזו.

לפי תוכניתו של ז'בוטינסקי, נועד הכוח היהודי החמוש להפליג, עם ז'בוטינסקי בראשו, באוניית מעפילים אחת לחוף תל-אביב וכאשר ינחת, יכריזו חברי האצ"ל בארץ על התקוממות חמושה, יתפסו את בנייני הממשלה בירושלים ליממה אחת לפחות ויניפו עליהם את הדגל הלאומי. באותו זמן יוכרז על הקמת ממשלה עברית זמנית. אם הבריטים יגברו על המתקוממים, תפעל הממשלה הזאת בגולה. ז'בוטינסקי הטיל על יוחנן בדר (לימים ח"כ מטעם "חרות") לבדוק אם התוכנית ניתנת לביצוע. מסקנת בדר הייתה שהתוכנית אכן מעשית וכי אפשר יהיה לבצעה בקיץ 1940.

ההכנות הרבות לביצוע התוכנית הגיעו אפילו לשלב שבו התקיימו דיונים בין נציגי אצ"ל לחברת הספנות הפולנית "גדיניה-אמריקה", על רכישת אוניית נוסעים גדולה של החברה, כדי להעביר בה את הכוח היהודי ארצה. פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939, שמה קץ לכל התוכנית.

אצ"י במרד גטו ורשה

האימונים הצבאיים שעברו חברי בית"ר בפולין באו לביטוי במרד גטו ורשה ובמרידות בגטאות אחרים.

חלקו של ארגון צבאי יהודי [אצ"י], שהוקם על ידי אנשי בית"ר בגטו ורשה טושטש לאחר השואה. כתר נס המרד נישא
באורח בלבדי, על ידי אנשי תנועות השמא שנטלו את המונופול על הזיכרון הלאומי
רק בשנים האחרונות, בעקבות שורה של מחקרים, נשפך אור חדש על חלקו של אצ"י במרד.

לפי יומנו של הגנרל הנאצי יורגן שטרופ, שפיקד על חיסול המרד בגטו ורשה, התמקדה הלחימה בכיכר מורנובסקי. בכיכר זו התבסס "האירגון הצבאי היהודי" (אצ"י), שחלק מחבריו היו בוגרי הקורסים הצבאיים של בית"ר.

בפרוץ המרד, בליל הסדר תש"ג, הניפו מפקדי הארגון, פאבל פרנקל וסגנו ליאון רודל, על גג בית מס' 7 בכיכר מורנובסקי, שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, והדגל היהודי הכחול-לבן. (על פי גירסה אחרת, הונפו הדגלים על ידי נער ונערה מחברי אצ"י – יאצק אייזנר וחברתו האלינה).

הדגלים נראו בכל רחבי ורשה וראש הגסטאפו הימלר הורה לגנרל סטרופ "להסיר את הדגלים מייד ובכל מחיר". רק לאחר ארבעה ימי לחימה, כאשר חוסל המקלע שהוצב סמוך לדגלים, עלה בידי הגרמנים להורידם.

בפסח תשע"ג, במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה, הוציא דואר ישראל בול, בו מופיע ציור של מפקד אצ"י, פאבל פרנקל, על רקע הבניין הבוער בגטו, כששני הדגלים מתנוססים מעליו.

סיוע במאבק נגד הבריטים

תהפוכות המלחמה הפגישו ב-1942 שוב את יעקב מרידור עם הגנרל הפולני פאבריצי. מרידור היה אז מפקד האצ"ל וגנרל פאבריצי הגיע ארצה עם "צבא אנדרס".
הגנרל הפולני תרם תרומה חשובה לשיטות הלחימה של אצ"ל. לפי עצתו הוקמה יחידה שמנתה 200 לוחמים שעברו קורסים שהכשירו אותם לפעולות מיוחדות.

בינתיים הגיע מנחם בגין לארץ והועמד בראש האצ"ל. בתחילת 1944 הוא הכריז על ה"מרד" נגד הבריטים ותוך זמן קצר נתנו ההדרכה והייעוץ הפולניים את אותותיהם בתוצאות המרשימות של ההתקפות ומעשי החבלה על מרכזי השלטון הבריטי.

למה נרצח הקונסול הפולני

אחד משושביני ההסכמים בין אצ"ל לפולנים היה, כזכור, הקונסול הפולני בירושלים, ויטולד הולאניצקי.
הולאניצקי, שהיה מתומכי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, הודח מתפקידו על ידי השלטונות הקומוניסטיים בוורשה. הוא המשיך לגור בירושלים ומילא שורה של תפקידים בממשלת המנדט. הוא שמר על קשר טוב עם המנהיגות היהודית בארץ ועם ארגוני המחתרת. הוא אפילו סייע לקרן הקיימת לקבל רכוש של יהודים שנספו בגרמניה.

כשפרצה מלחמת העצמאות, החליט הולאניצקי לעבור ללונדון עם אשתו ושלוש בנותיו. יום לפני נסיעתם, ב-26.2.1948, בלכתו ברחוב בנימין מטודלה בירושלים, ניגשו אליו שני אנשים, אמרו לו שהם מה"הגנה" וביקשו שיצטרף אליהם.

למחרת נמצאה גופתו, כפותת ידיים ונקובת כדורים, ליד הכפר הערבי שייך באדר (כיום גבעת רם). אלמוני הודיע בטלפון למערכות העיתונים, כי הולאניצקי הוצא להורג על ידי הלח"י, בגלל סיועו לערבים.

ההודעה הייתה תמוהה מאוד, נוכח אהדתו של הולאניצקי לציונות והקשרים הידידותיים האמיצים שהיו לו עם מייסד הלח"י, יאיר.
נתן ילין-מור, שהיה אז מפקד לח"י, נשאל כעבור שנים לסיבת הרצח. תשובתו המתחמקת הייתה, שהדבר נעשה בגלל שמועה שהולאניצקי מסייע לערבים. אולם באחד מספריו כתב ילין-מור, כי הרצח בוצע בטעות וכי הוא מצטער על כך.

ב-2011 הועלתה גרסה חדשה על נסיבות הרצח. ההיסטוריונים איזבלה גינור וגדעון רמז ממכון טרומן באוניברסיטה העברית חוקרים את חתרנותה של בריה"מ בישראל. במחקרם הגיעו למסקנה כי נתן ילין-מור שיקר, כי אנשי הלח"י ידעו בדיוק את מי הם רוצחים וכי עשו זאת כשירות לבריה"מ.

ב-2011, בעיקבות חשיפת הסיבה האמיתית לרצח הולאניצקי, הוזמנה ארצה אחת משלוש בנותיו, ברברה, מעצבת אופנה ידועה בלונדון, ונערכה לה "פגישת פיוס" עם בנו של יאיר.

מה היה קורה אילו

למרות המימרה הידועה ש"אין 'אילו' בהיסטוריה", קשה שלא להרהר בעצב, כמה שונים יכלו להיות פני המדינה, אילו בפרוץ מלחמת העצמאות היו בידי כוחות המגן הישראליים 20 אלף הרובים, מאות מכונות הירייה ומיליוני הכדורים, שהעניקה פולין לאצ"ל – אך נמוגו כעשן בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

עם פירוק האצ"ל אחרי פרשת "אלטלנה", הגיע למחסני צה"ל כל הנשק של הארגון, כולל הרובים והמקלעים שסופקו על ידי פולין. ייתכן כי השרידים האחרונים של נשק זה הם הרובים ומכונות הירייה הצרפתיים, המוזכרים בדו"ח מצבת הנשק של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות.

מקורות עיקריים:
A marriage of convenience: the New Zionist Organization and the Polish Government, 1936-1939.
By Dr. Laurence Weinbaum.
פרק "האצ"ל בפולין", מתוך "לידתה של מחתרת", מאת פרופ' יהודה לפידות, באתר האינטרנט "דעת", ללימודי יהדות ורוח, של מכללת הרצוג בגוש עציון.

מחבר המאמר

בני גבירצמן, היה משך כ-35 שנים עורך חדשות ועורך מדור התחבורה ב"ידיעות אחרונות",  עד שפרש לגימלאות.  גבירצמן הוא בעל תואר ראשון של אוניברסיטת בר-אילן בגיאוגרפיה ובלימודי ארץ ישראל. כיום הוא מתמקד, כתחביב, בהכנת מצגות בנושאים הקשורים בידיעת הארץ ובהיסטוריה יהודית. המצגת המלאה שמאמר  זה הוא תמציתה  ניתנת לצפייה בקישור הבא. 

http://www.scribd.com/doc/141814135/1940

 

 

 

      קישורים

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק

http://www.zeevgalili.com/2007/09/461

 וראה גם קישורים בסוף המאמר

 שיר אסירי עכו של ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/2010/08/9924

                                                                                               

                                                                                                 

========================================================================

תגובות

אילו יאיר לא פרש

הכותב מעלה את שאלת – "מה היה קורה אילו?" מכל התסריטים של האילו, יש רק אחד ריאלי כיוון שכל התסריטים האחרים הם דמיוניים בגלל פרוץ מלחמת העולם השניה. אבל מהמאמר עולה דמותו של אברהם שטרן כמנהיג בעל יכולת מרשימה, אסטרטג, איש ארגון. כשרואים את יכולתו אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אלמלא עשה את הטעות של פרישה מאצ"ל והקמת לח"י. מנהיג כמוהו לא היה צריך לתקוע את עצמו לסימטה אפילה כמנהיג של ארגון מחתרתי קטן. עם ישראל היה זקוק לו כמנהיג מרכזי בארגון מרכזי. איפה הוא ואיפה יעקב מרידור. לאור תפקודו באצ"ל שלפני הפילוג אי אפשר שלא לראות את הקמת לח"י כטעות היסטורית טרגית. בכך מזכיר שטרן מנהיג אחר שעלה לגדולה אחריו: משה סנה. אלמלא פילג סנה את מפ"ם ופרש למק"י, מעבר לבנקט השמאלי של הציונות, הוא יכול היה להיות מנהיג מרכזי בישראל של שנות ה-50 ועד שנות ה-70. אפשר רק לדמיין את הגלריה הפוליטית אם בנוסף לבגין היו בסביבה גם אברהם שטרן ומשה סנה, שני כוכבי שביט שכיבו את עצמם. אחד בדרך טרגית, השני בדרך טרגי-קומית.
אמנון לורד