מיהו ספי רכלבסקי שאנשי השמאל הרדיקאלי קראו להכניסו לכנסת, כדי להילחם "בהקצנה שהביאה לרצח רבין" * הוא חיבר את הספר "חמורו של משיח" שבו המציא ספר שלא כתב הרמב"ם, הוסיף בת לילדיו של נוח וייחס לרב קוק דברים שלא אמר * הוא גם השווה את חוקי ישראל לחוקי נירנברג של הנאצים

ביום שבו נערכו הבחירות המקדימות למפלגת העבודה פורסמה מודעת ענק ב"הארץ" שכותרתה: "כי לחמורים נמאס". מעל לכותרת הזו הופיעה הכותרת "ספי רכלבסקי לכנסת".

על המודעה חתמו שורה של אישים ידועים מעצומות אחרות של השמאל הרדיקאלי: גילה אלמגור, יאיר גרבוז, דוד טרטקובר, נילי מירסקי, אחינועם ניני, ועוד.

במודעה נאמר כי נוכחותו של רכלבסקי בכנסת חיונית נוכח ההקצנה הדתית. "יש צורך ביודע תיאולוגיה מול ההקצנה שהביאה לרצח רבין". וכבסיס לחיוניותו של המועמד הטרי לכנסת ציינו את העובדה שהוא מחבר הספר "חמורו של משיח".

אינני יודע כמה מן החותמים על המודעה קראו את הספר העלוב הזה ואת הביקורת המדעית שנמתחה עליו. אם היו עושים זאת ספק אם היו נתלים ב"ידע התיאולוגי" של גיבורם.

מי אתה ספי רכלבסקי

ספי רכלבסקי, 46, החל להתפרסם בראשית שנות השמונים כעורך ומגיש בגלי צה"ל. הוא קנה לעצמו מוניטין של "מומחה ליהדות". מי שמכיר את רמת הידע ביהדות של העיתונאי הממוצע יכול להבין שלא היה לו קשה להשתבח במומחיות שקנה לעצמו, לדבריו על יד כך שקרא "כמה מאות ספרים ביהדות".

בראיון לירון לונדון באותה תקופה העיד על עצמו רכלבסקי כי הוא גאון. גמר בגרות בגיל 15 ועשה תואר במתמטיקה עוד לפני שהתגייס לצבא. בערך עליו בויקיפדיה נאמר כי למד מתמטיקה, סוצילוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובטכניון, אך לא עשה תואר באף אחד ממקצועות אלה.

השערוריה של "סתימת פיות"

רכלבסקי נחשף לפרסום נרחב בשנת 1998, עם פרסום ספרו "חמורו של משיח". הספר זכה לפרסום לא בשל איכותו העיונית או הספרותית, אלא בעקבות השערורייה שהתעוררה סביב הוצאתו לאור.

הוא הגיש את הספר להוצאת "ידיעות אחרונות". בהוצאה זו לא נמצא אדם מתאים יותר לבדוק את איכות הספר מאשר ד"ר יהודה מלצר, כיום בעל הוצאת "עליית הגג". מלצר, בנו של המשורר שמשון מלצר ["אשירה לרש"י"] הוא בעל השקפות שמאל. אך בניגוד לרבים מאנשי שמאל הוא תלמיד חכם, לא רק בפילוסופיה כללית אלא גם במורשת היהדות. במהלך חייו אף שימש שנים רבות מורה לתלמוד. הוא גם המו"ל שגילה וחשף ראשון את הסופר חיים סבתו.

מלצר פסל את "חמורו של משיח" על הסף. רכלבסקי, שכבר היה מומחה לשערוריות ציבוריות, הקים צעקה: "סותמים פיות". [לימים השווה את חוקי ישראל לחוקי נירנברג של הנאצים].

באותם ימים היה רצח רבין וההסתה נגד הימין והדתיים בעיצומה.
הספר של רכלבסקי עורר רעש הואיל והוא העלה שלוש תזות מרכזיות:

* על יהדות זמננו שלטת תפיסה קבלית.

* תפיסה זו עומדת ביסוד הפעילות הפוליטית של זרמים מרכזיים במחנה הדתי בישראל מזה שנים.

• תפיסה זו עומדת ביסודו של רצח רבין.

והפנינה המרכזית בספרו של רכלבסקי היא ניתוח משנתו של הרב יצחק הכהן קוק. לפי רכלבסקי הועיד הרב קוק לציבור החילוני את תפקיד החמור שעליו ירכבו הדתיים לקראת ימות המשיח.

ד"ר יהודה מלצר הסביר אז במאמר ב"ידיעות אחרונות" כי פסל את הספר לא בגלל השקפות מחברו, אלא בגלל איכות הספר שקביעותיו ומסקנותיו לא גובו באף ציון מקור.

לימים סיפר לי מלצר שפסל את הספר מכל וכל והביע את הדעה שמקומו בסל הניירות.

ביקורת קטלנית של אסא כשר

אולי דווקא הרעש התקשורתי גרם לכך שהספר הופיע בכל זאת ובלי שמחברו טרח להוסיף מקורות לטיעונים ולציטוטים שהביא.

פרופסור אסא כשר, שאין לחשוד בו שהוא רחוק מהשקפותיו המדיניות של רכלבסקי, כתב ביקורת קטלנית על הספר.
אסא כשר, הוא לא רק פרופסור לפילוסופיה אלא גם תלמיד חכם בתחום היהדות. [הוא נכדו של הרב מנחם כשר ז"ל בעל המפעל המונומנטלי "תורה שלמה" ובנו של המשורר ואיש ההלכה שמעון כשר ז"ל, בעל החיבור "פשוטו של מקרא"].

כשבא לבחון למשל אחד ממבול הטעויות שהספר רצוף בהם הוא מספר כי חיפש בספרי אביו וסבו את עקבות בתו של נוח. רכלבסקי התייחס ל"בתו של נוח" כהוכחה לכך שלגוי אסור לבוא על אשת איש אלא אם כן היא בתו. וראיה לכך נוח שלדעת המלומד רכלבסקי בא על בתו, שלא היתה ולא נבראה אלא במוחו הקודח של רכלבסקי.

ביד אמן מקלף אסא כשר את כל הקליפות של התזות הללו, ובעיקר את ההוכחות המדומות שמביא המחבר וחושף אותו עירום ועריה.

לא רק את בתו של נוח המציא רכלבסקי, אלא גם ספר הלכות של הרמב"ם בשם "איסורי רואה". הוא גם ממציא הלכה הקובעת ש"מי שילך אחר בית שמאי דינו מוות". רכלבסקי איננו טורח לציין מקורות לקביעותיו ובמקום שהוא כבר מביא ציטוטים מגלה אסא כשר כי גם כשיש גרשיים כפולים אין המחבר מביא דברים במדויק מן המקורות.

עוד אומר אסא כשר: נניח שהמחבר יוציא מהדורה מחודשת של ספרו ובה יתקן את כל הליקויים בהבאת המקורות ומראי המקומות. הבה נשאל האם המתודה בה הוא נוקט היא נכונה. אם גם זו לא תצא נקייה אולי בכל זאת התיזה נכונה – אחרי שהמחבר יוציא מהדורה שלישית ומתוקנת.

המסקנה אליה מגיע אסא כשר עגומה מאד לגבי האדון רכלבסקי: "דומה שאין מנוס מהערכה שלילית של הספר… הקליפה העובדתית שלו לקויה, הקליפה המתודית שלו רעועה, התיזה המרכזית שלו לא נכונה וגם התיזה המשנית(בדבר מעמדו של היהודי החילוני התפיסה הקבלית המשיחית – ז.ג.) נגועה באי הבנה". [קביעות אלה לא הפריעו לפרופסור כשר להמליץ על מתן מלגה לרכלבסקי על מנת שירחיב את השכלתו].

פרסומים ללא רעש

במהלך השנים הופיעו כמה ספרים חשובים מאד, שעסקו במישרין ובעקיפין במשנתו של הרב קוק ובנושאים שאליהם מתייחס רכלבסקי. אמנה רק כמה מהם:
• ספרו המצוין של פרופסור אביעזר רביצקי "הקץ המגולה ומדינת היהודים"; ׳
• תולדות ההגות היהודית במאה ה-20׳ של אליעזר שביד;
• ׳הרב קוק – בין רציונליזם למיסטיקה׳ של בנימין איש שלום;
• ׳מורים לזמן נבוך׳ של יעקב כהן;
• ׳החיפוש אחר הזהות הלאומית׳ של יוסף גורני;
• ׳מקבילים נפגשים׳ של אהוד לוז ועוד ועוד,
• הופיעו גם מאות מאמרים של חוקרים והוגים חשובים, שהבולטים והחשובים בהם הם גרשום שלום, אליעזר גולדמן, נתן רוטנשטרייך ועוד.

אף אהד מן הספרים הללו לא עורר תשומת לב, שלא לדבר על רעש תקשורתי ופרסום בולט בעמודים הראשונים. הספרים זכו בעיקר למאמרי ביקורת מלומדים בעמודים הספרותיים. איש מהחוקרים הללו גם לא גילו את התגליות המופלאות של רכלבסקי.

"מעמד החמור ביהדות"

ונפתח בהצהרה שולית לכאורה של רכלבסקי, בעניין מעמד החמור ביהדות.

כותב דכלבסקי: ״לחמור ביהדות יש תפקיד, הוא החיה הטמאה, נציגת עמלק והשטן״.

האמנם? \

כשמישהו אומר ״לפי היהדות" בשרי נעשה חידודין. מי ומה קבע את תפקידו של החמור ביהדות?

בתיקוני זוהר נאמר אמנם כי החמוד הוא אבי אבות הטומאה, ובזוהר נאמר כי הוא מן הסיטרא אחרא. אך במקום אחד בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור – שאין בו גסות דוח כשאר הבהמות, שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, שאינו מקפיד לשכב במקום מתוקן, שהוא איננו מצער את רוכבו.

בתנ״ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם וישעיהו מביא את החמור כדוגמה לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של ר׳ פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ור׳ יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות.

חמורים כתלמידי חכמים

בילקוט ראובני נאמר כי החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק היא האתון שנבראה בין השמשות, הוא החמור שרכב עליו משה, הוא החמור שעתיד משיח בן דוד לרכוב עליו.

הרמ׳׳א אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים.

יש גם ראשי תיבות למילה חמור, שהיא ספק הלצה ספק רצינותי- חכם מופלג ורב רבנן.

יש לקוות שחותמי המודעה ב"הארץ" תחת הכותרת "כי לחמורים נמאס" שהם התייחסו לעצמם כחמורים תלמידי חכמים ולא כבהמות טמאות

יחס הרב קוק לחילוניות

לפי הרב קוק – קובע רכלבסקי בפסקנות – החילוניים הם בבחינת חמורו של משיח. חמור מלשון חומר, עליו רכוב המשיח הדתי־רוחני.

אחרי שהחילוניים יבנו את המדינה החומרית, כך רכלבסקי, יגיע תורם של הדתיים לשלוט וליצור את המדינה הרוחנית המשיחית… על פי הרב קוק, הציונות היא בבחינת אתחלתא דגאולה – ראשית הגאולה, ראשית שבה נועד תפקיד לחמור החילוני החוטא, יוצר המדינה, חמור פושע ובונה שאמור להיות מוכנע לחלוטין. – עד כאן דברי רכלבסקי.

איש מחוקרי משנתו של הרב קוק לא הגיע לפרשנות הזו של רכלבסקי, ומדובר בחוקרים מן השורה הראשונה שאינם חשודים באהדה אידיאולוגית לעמדותיו של הרב קוק.

יחס גרשום שלום לרב קוק

וכך כותב גרשום שלום, גדול חוקרי הקבלה בדודנו:"… הרב קוק ביקש להבין את תופעות החולין של הדור כתופעה של גילוי חיובי של הניסיון המיסטי הגדול, המתבטא ביצירת האומה ובגילויי שר האומה. הייתה זו אותה דחיפה חדשה ומקורית, שהביאה את הרב קוק לבקש להבין מצדו את מעשה החלוצים שעברו על הלאווים שבתורה, או שמוכנים היו לעבור עליהם, שלא קיימו כלום מהמצוות המעשיות שבתורה, ובכל זאת ביקש להצדיק אותם… הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים… עובדה יסודית היא שהיסוד היוצר, היונק מהכרה שורשית בדוד זה, הושקע בצורות בניין של חולין… (הרב קוק) לא היה מוכן לקבל מתוך הראיה המסורתית, דעה זו, שבנייה זו היא חולין״.״(דברים בגו, 88-71).

פרופסור אליעזר שביד, חוקר פורה ומעמיק של המחשבה היהודית בעת החדשה, כותב: ״לדידו של הראי׳׳ה קוק יש בהזדהות הלאומית החילונית אמת של דרך, או אמת של תהליך גילוי ויש לדון אותה לא על פי מה שיש בה אלא על פי תכליתה. שעל כן מעשיו של היהודי הלאומי מגלים את זהותו יותר ממחשבותיו ויותר מדיבוריו. יש עודף של משמעות במעשה, מסר של דגש עמוק ומסר של מסירות הנפש, הנובעים מן העומק האמיתי של ההזדהות היהודית. היה, איפוא, לראי״ה קוק חזון כולל של תרבות יהודית־אוניברסלית שלמה ואחדותית. אבל בפועל היה עליו להשלים עם חלוקת תפקידים בין תרומת הציבור החילוני, שיניח את היסודות של הציביליזציה, המדעים, האומנויות והאמנויות, לבין הציבור הדתי, שירחיב ויפתח את חוכמת התורה הן במימד הרעיוני והן במימד ההלכתי. הפתיחות וההתקרבות בין שני הציבורים הללו אולי היא תביא לבסוף את האחדות העליונה במציאות משיחית־אידאלית בעתיד״ [תולדות ההגות היהודית במאה ה־20 131, 159].

אינני יודע אם חותמי הכרוז "כי לחמורים נמאס" קראו פרשנים אלה של הרב קוק. או שהסתפקו בפרשנותו השטחית והבדויה של רכלבסקי.

אבל לנו, המכונים על ידכם רוכבי החמור החילוני, כבר נמאס לשמוע אתכם.

תגובות