קפצתי לשעה קלה ל"כיכר תחריר" הישראלית בשדרות רוטשילד בתל-אביב, בו החלה תנועת המחאה נגד מצוקת הדיור.

כאב לארבעה ילדים בוגרים – שלא הצלחתי לספק להם קורת גג משלהם לאחר שפרחו מן הקן – אני מכיר את הבעיה מקרוב. באתי למקום מתוך רצון להכיר את הצעירים שיצאו מן האדישות הישראלית הרגילה ועשו מעשה.

 

מה השיגו תנועות המחאה

 ראיתי בימי חלדי הרבה תנועות מחאה. החל בתנועה שיזם מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים וכלה בתנועת המחאה של המילואימניקים להדחת האחראים למחדלי מלחמת לבנון השנייה. לפני ואחרי היו תנועות של הפנתרים השחורים, כיכר הלחם, ואדי סאליב, האוהלים, מכתב השמיניסטים, מכתב הטייסים, מכתב הקצינים, שלום עכשיו, גוש שלום.

התנועה הראשונה הצליחה לכאורה בכך שגרמה להתפטרות קברניטי מלחמת יום הכיפורים, דיין וגולדה. אך בפועל היא רק גרמה להבשלת תהליכים חברתיים שהביאו לסילוק שלטון מפא"י.

תנועת המחאה שלאחר מלחמת לבנון השנייה נכשלה כישלון חרוץ. פרט לרמטכ"ל חלוץ שהתפטר מרצונו [ומתכוון להיכנס לפוליטיקה] יתר האחראים למלחמה – אהוד אולמרט, עמיר פרץ וציפי לבני – המשיכו וממשיכים. באחרונה הם אף מספרים לנו כמה מוצלחת הייתה המלחמה הכושלת ההיא.

אם לסכם: אף תנועת מחאה בארץ לא שינתה את המציאות. לכאורה הביאו תנועות כמו ואדי סאליב והפנתרים לשינוי מדיניות הרווחה של ממשלות ישראל לדורותיהן. בפועל גם הישגים אלה נבעו מהבשלת תהליכים כלכליים וחברתיים ולא היו תוצאה ישירה של המחאה.

עובדה היא שרק המציאות היא ששינתה את המציאות.

על אופיין של תנועות מחאהתנועת המחאה הנוכחית דומה לתנועות המחאה שהיו כאן בכמה מרכיבים:
• אוסף של אנשים המוחים נגד משהו ורוצים משהו אך אינם מצליחים להגדיר את המטרה ובעיקר את הדרך להשגתה.

• אי יכולת להגיע לאחדות דעים בין המשתתפים הרבים של התנועה.
• העדר מנהיגות שקולה, שיכולה להוביל מהלך פוליטי שישנה מציאות.
• תחושת הכוח של ה"יחד" (שאחריה צפויה ירידת מתח, אכזבה ולפעמים ייאוש).
• הצטרפות תמהונים למיניהם הנמשכים לאירועים כאלה ותורמים לקריסתם.
• מעורבות של גורמים פוליטיים המבקשים לעשות הון פוליטי מן התנועה.

 

גורמים כאלה כבר בוחשים בהפגנה שראשיתה בספונטניות ומניעיה מצוקה אמיתית. כשראיתי את האוהלים האחידים המסודרים בשורה כמו אוהלי סיירים בקורס מ"כים חשבתי לעצמי כי התנועה הזו נפלה בפח עוד בטרם קמה.  נתברר כי את האוהלים סיפק כנראה "השמאל הציוני". והאיש שמאחורי האוהלים ושקי השינה (שחולקו לח"כים) הוא אלדד יניב. שועל פוליטי ותיק.

 

 

 

יש לי עצה טובה ואוהבת לאנשי התנועה. לא חשוב מה השקפתכם בכל תחום. התרחקו מן השמאל הפוליטי בין אם הוא פרלמנטרי ובין אם הוא חוץ פרלמנטרי. השמאל  הזה שנוא על העם ובלי אהדת העם לא תשיגו דבר.

ועצה שניה: כשתתרכזו בעצמכם ותנסחו את רצונותיכם אל תבקשו הכל כי בדר זו לא תשיגו כלום.

האיש רוצה הכל חינם

 בשהייתי הקצרה במאהל רוטשילד תפס מישהו את המגפון וקרא להוזיל את הכל: את החשמל, והמים, והקוטג', והתחבורה הציבורית, ושכר הלימוד, ומחירי הדלק ורצוי שהכל יהיה חינם.
מאזיניו האינטליגנטים מחאו כף בריפיון והיו מספיק נימוסיים כדי לא לשאול אותו מי ישלם עבור ארוחות החינם שהוא מציע ודורש.

שמעתי שם גם כמה דיבורים נבונים על מה הממשלה צריכה ויכולה לעשות

 הבעיה איננה רק מצוקת הדיור אלא סדרי  העדיפות בחברה. בעיית התחבורה והמערכת הכלכלית בכללותה. כולם רוצים עוד ועוד וכולם מקופחים – הרופאים הבכירים והמתמחים, עובדי בנק ישראל, מנהלי הבנקים, מנהלי העמותות הציבוריות,  הפרופסורים והאסיסטנטים, מבוטחי הביטוח הלאומי, ניצולי השואה, דיירי משכנות העוני, ישובי הפריפריה  – והרשימה ארוכה יותר ממספר האפסים שבספר התקציב.

האוצר, הנחשב לאדם הרע בסיפור, עומד בפרץ ומונע פיזור כספים שיביא עלינו אינפלציה של שלושה אפסים לחודש כפי שהיתה בשנות השמונים העליזות. אך אין כוח פוליטי עד כה המסוגל לבלום את שדידת הקופה הציבורית  מכל צד וקביעת סידרי עדיפות לאומיים רציונאליים.

אלה מביאים לשחיקת המעמד הבינוני ולתקרת זכוכית שאינה מאפשרת לצעירים אינטליגנטים להרים את ראשם מעל המים ולהגיע להשכלה גבוהה ולקיום הוגן.

 

 

הבחורה עם הכלב

 קנתה את לבי צעירה נאה שהתווכחה עם אנשים שבאו לבקר את הצעירים על רצונם לגור בתל אביב דווקא. וכך אמרה (אני מצטט מן הזיכרון):
אין לי ברירה אלא לגור בתל אביב. אני קמה ב-6 בבוקר והולכת לעבודה, משם לאוניברסיטה ושוב לעבודה, וחוזרת מאוחר בלילה ומוציאה את הכלב ונשארו לי כמה שעות לישון. אם אגור מחוץ אבזבז עוד שעתיים על נסיעות ומתי אשן?

 

מישהו אמר לה שיש עובדים במסעדות בתל אביב הבאים כל יום מבאר שבע לעבודה.
היא השיבה: אני לא רוצה להיות כמו אבא שלי שגם הוא מן הפריפריה וכל חייו היה עובד כפיים ולא הגיע לכלום.

נתברר כי היא מאיזה ישוב בצפון. היא לא רוצה להישאר שם וללמוד במכללת תל חי, כי זו נסיעה של שעות מן הישוב של הוריה. היא רוצה להיות במרכז ולהתקדם בחיים.

ומה ביחס לגבולות 67

פרסמתי סטטוס ב"פייסבוק" תחת כותרת זו ולפי התגובות הרבות הבנתי שקלעתי למטרה.

אכן, חזרה לגבולות 67 ופינוי מאות אלפי מתיישבים תביא עלינו – בנוסף לאסון מדיני ובטחוני – קטסטרופה חברתית. היכן ישכנו בגבולות 67 את כל המפונים, איזה נתיבי תחבורה ותשתיות יידרשו לכך?

אבל רוב המגיבים לא עמדו על כוונתי. קל מאד לייחס לתנועת שדרות רוטשילד תוויות של שמאלנים, עוכרי ישראל, מפונקים וכו'. ההתרשמות שלי היא שברוטשילד יש חתך של כל הדעות הפוליטיות הרווחות בחברה הישראלית. אמנם זה לא חתך של החברה הישראלית כולה זה חתך של תל אביב, אך גם תל אביב היא ישראל.

והעובדה שהמחאה מתרחבת גם לבאר שבע וערי פריפריה אחרות מלמדת שלא מדובר בצעירים מפונקים המתעקשים לגור בדירה הסמוכה לבית קפה, לבאר ולאוניברסיטה.

העליתי את דגל גבולות 67 כדי להצביע על המורכבות של הבעיה. פעם חרטה התנועה הקיבוצית את הדגל של סוציאליזם, אחוות עמים וציונות. כשהתיישבו על אדמות ערבים ויתרו על אחוות עמים, כשהתברגנו ויתרו על סוציאליזם ולבסוף ויתרו גם על ציונות.

אפשר לצפות מן הצעירים האינטליגנטים הישנים באוהלים לחשוב גם על מכלול הבעיות של המדינה: העוני, הפערים החברתיים, ומעל לכל הבעיה הקיומית של אויבים הקמים עלינו לחסל אותנו בכל רגע.

אי אפשר להיות גם נדיב כלפי עובדים זרים ומסתננים, גם להצדיק את המלחמה שמנהלים נגדנו הפלסטינים מבית ומחוץ וגם לרקוע ברגליים כילדים ולבקש אני רוצה ארלוזורוב פינת דיזנגוף.

למובחרים שבין אנשי המחאה אני אומר: אתם רוצים שינוי? אדרבה. הפשילו שרוולים ועשו שינוי במוקדי הכוח. תראו כמה הצליחה שלי יחימוביץ בהעברת חוקים סוציאליים. תראו כמה הצליח השר כחלון לרסן את תאבון היתר של הטייקונים. ואם נעים לכם או לא לשמוע זאת – תראו כמה הצליח נתניהו בהצלת הכלכלה אחרי החורבן שהותיר אחריו בייגה שוחט.

אתם רוצים לשנות? לא תשיגו כלום בשדרות רושילד.

את המציאות צריך לשנות בכוח המציאות.

מוטי אשכנזי על ריבונות העם

 את הדברים הבאים אמר מוטי אשכנזי בהפגנה שהתקיימה בירושלים של תנועת המחאה של המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון השניה.
אשכנזי, גיבור תנועת המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הצטרף גם לתנועה של מלחמת לבנון השניה 33 שנים אחרי המלחה ההיא.
ואלה הדברים שאמר אז (שהוקלטו על ידי) שכוחם יפה גם היום:

 

"…אנשים לא מאמינים. מה אנחנו יכולים לעשות מה כוחנו. ואמרתי ראו נא אתם בעצם הריבון של מדינת ישראל. כל אחד מכם הוא הריבון ואין לכם הכרת ערך עצמכם. מה זאת אומרת אין לכם כוח? הכוח הוא שלכם. אם מדברים על כישלונה של מערכת החינוך במדינת ישראל זה הדבר הראשון שהייתי זוקף לחובתה. שהיא לא חינכה אזרח עם תודעה של ריבון. זו הזכות הבסיסית ביותר של כל אזרח ואזרח לקבוע את נורמות ההתנהגות ואת איכות החיים במדינה שלו. אם הוא מוסר את השררה לאחר הוא זכאי וחייב לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו. ואם הוא לא עומד בנורמות ההתנהגות ואיכות החיים הראויה לנו שילך הביתה. אתם יודעים שהתקשורת הישראלית היא רייטינגית היא עכשוויסטית. איך אמר המשורר הלאומי אם יש צדק יופע נא מייד. כל מי שחי במדינה דמוקרטית יודע שצדק לא תמיד מופיע מייד. לפעמים צריך לעבוד קשה מאד ואפילו יש טענה שטחנות הצדק טוחנות לט ובתנאי שאינן טוחנות את הקרבנות. ולכן אם אנחנו הריבון אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה אם הממשלה הזו ראויה לנו ואם התשובה היא לא היא חייבת ללכת."

 

 

ראה וידויו של אלדד יניב בהארץ

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1688031