8 תגובות בנושא “איך הפכו פעילי זכויות האדם לשוללי הציונות ותרומת אהרון ברק לתהליך”

1. גד שליו 2 ביוני 2011 בשעה 18:21

   המונח "שלילת הציונות" מטעה מאוד. הוא יוצר אשליה, כן כן גם אצל ה"ציוניים המושבעים", כאילו לבעיה יש מין זיקה פתלתלה לאותה תנועה מהפכנית יהודית שלטעמי כבר מזמן הלכה לעולמה בשיבה טובה ואותה ירשה מדינת ישראל שהנה ברייה פוליטית, חברתית וכלכלית ממשית ביותר. (בוודאי יותר ממשית מאשר אוספי ההמונים ההיסטריים המונהגים בידי קולונל/מולה/מלך תורן, והמכונים בשיח העולמי "מדינות ערב") . זו אשליה מסוכנת משום שהיא מבקשת למצוא "הסבר הגיוני" למה שהסבים והסבתות שלנו ידעו בלי שום תואר: הסבר לתופעת האנטישמיות, שכרגע מצאה תיעול נוח אל כוןן הגל של "אנטי ציונות". שהרי "אנטי ישראליות" הנה שלילת קיום על בסיס ג'נוסידיאלי במובהק, בעוד ששלילת הציונות כביטוי מקבלת צליל מעט מתון יותר. לכן מרגיע יותר. ומניין באה אותה דבקות עיקשת של הישראלי בפרשנויות נפתלות (כמו זו של ד"ר טאוב ההולך מאוד רחוק לנבכי הגרמניות במסעו לאתר את שורשי האנטישנמיות). אולי שישאל את הורסט מאהלר שהיה רדיקל שמאלני והיום הוא נאצי, אבל שונא יהודים- אופס סליחה "שונא ציוניים"- הוא היה לאורך כל הדרך. זו השאלה האמיתית בעיני: מדוע הישראלי מתענה בדרכו להגדיר את האנטישמיות? ההסבר שלי: אלו שרידי הארומה האולטרא סוציאליסטית של הציונות דאז: אמונת ההבל (שאולי נראתה הגיונית לפני כחצי מאה) כי שורשי האנטישמיות נעוצים בשטעטל, בשטריימל ובקרעפלך… כאילו שאם כולנו נהיה פלאחים לוחמים, שרים אינטרנציונל ועובדים בתעשיית הפלדה ובערב קוראים פושקין – עם בלורית ועיני תכלת ושרירים: אז, ללא ספק, האנטישמים יוכו בסנוורים. בחלקה גישה זו הניבה פירות, אולם סביר יותר כי האנטישניות פשוט יצאה מן האופנה. דור מת, עוד דור הזדקן ופתאוום דור של ישראלים זקופי גב, דוברי אנגלית ובטוח יותר חרוצים מאשר חצי. מהאיחוד האירופי, מתעוררים אל תוך חלום הבלהות של תקופת ילדותו של. הסבא… פתאום שנאת יהודים היא בון טון- ממש אירוע בעל מופע סטטיסטי, ולא אקראי. הבהלה עצומה, כפי שאני מרגיש מסביב. יש כאלה שבהיסטריה הופכים לסוג של אוטו אנטישמיים כסוג של פלסטר על נקב מקליע: שונאים חרדים, שונאים את ביבי… שונאים את כולם ואת עצמם. אחרים מנסים למצוא עוגן של כאילו הגיון בבסיס העובדות המסולפות שהוא הוא -בטוח!!!- הגורם לכך שהגרמני המגדיר עצמו ליבראל (והוא גם מאוד רהוט ואסתטי… הגרמני הזה) מגלה סממנים אנטישמיים.
   חברים: האמת מאוד פשוטה ואנו לא רואים אותה בעיקר משום שגדלנו לתוך עידן זהב מבחינת ה"להיות יהודי". האנטישמיות מרימה ראש משום שיותר מדי מן הנשאים של הנגיף הזה ישבו בשקט. היא מתודלקת בכספי הנפט הערבי אשר השחיתו חלק נכבד מהאקדמיה והעיתונות המערבית, וכמובן שתמיד קיים חומר הבערה היציב של הקתוליות האירופית. זו אמת פשוטה, גם אם כואבת. האנטישמיות נותרה מחלה חשוכת מרפא. פשוט לאחר כמה עשורים של דגירה מתחת לפני השטח, היא מתפרצת בעוז. אני לא "קונה" את ההסברים השופכים אור על המניעים של איזה גרמני. בטוח לא מתרשם מהיותו איש אקדמיה (יודעים לשקר באותה המידה כמו כלל בני האדם). גרמני בן גילי סיפר לי פעם שכאשר סבו היה חוזר לביקור בעיירה בה גדל (הוא עבר לעיר גדולה) אז בבאר המקומי הוא היה פוגש את חברי נעוריו ופתאום כולם חזרו להיות נאצים. הוא ציין זאת כעובדה שלדעתו מוכרת ליותר מדי גרמנים אולם בקושי למי שאינו.

   להגיב ↓
   1. דפנה 9 ביולי 2011 בשעה 12:03

      תודה, גד, על הניתוח שלך. נראה לי שקלעת בול למטרה.
      האם השיח הזה, שמנסה להבין את הקשר בין השמאל לאנטישמיות החדשה, מתקיים גם מחוץ לישראל?

      להגיב ↓
      1. גד שליו 19 ביולי 2011 בשעה 12:52

         דפנה
          
         קודם כל תודה. כמובן שאני לא מכיר את כל או אפילו רוב היודופובים/ישראלופובים/אנטישמים וכו'… יש לי רקע לא רע בכלל בהכרת והבנת החלק הנוצרי (ובמיוחד קתולי) ברקע החברתי של אירופים ולכן קל לי יחסית לזהות את העכבות של האנטישמיות הדתית: גם היכן שמקובל להניח שלא ייתכן שהייתה לה השפעה (בין השאר משום שישראלים בטוחים שבגלל שהם קיבלו חינוך חילוני נטול מסורת או דת, זה אומר שגם הנוצרים החילוניים כאלה). יש לי חוש לא רע לסאב טכסט פוליטי כזה – יותר מכך: אני לא מתרגש מיודופובים או אפילו אנטישמים "לייט": לא מפחד מהם, לא מקבל התכווצות בבטן כשאני מגלה שמישהו כזה. הרי לא כל אידיוט במקום העבודה הוא "מחוק" רק בגלל שהוא שונא משהו. אתה פשוט חי לצידו. מנסיוני: אלה לא מעטים, אבל הם גם לא הרוב – קבוצה "מכובדת" של אנשים הרואים ביהודים, ובתוכם הישראלים, אנשים שאינם רגילים. מי שחושב שיהודי, מעצם הולדתו כזה, נושא בתוכו "פוטנציאל" של תכונות (ואני לא מדבר על דתיים) יכול להיות סתם מישהו שחושב שאם אתה יהודי/ישראלי אז אתה בטוח מישהו ששווה לשמוע אותו. הבעיה היא שהנגזרת של אמונות כאלה היא גם שאתה מסוגל לקונספירציות ומניפולציות ולכן קל להעליל עליך סיפורי בדים בלי שהמעליל יעשה צחוק מעצמו. כאן חוגים של השמאל העולמי מרגישים ממש בבית, וכמובן שחיים בשלווה עם ישראלים בודדים ועם הלאומנים הערבים והאיסלאמיים. התובנה כי ישראל היא יישות בסגנון "ספקטרה" של סרטי בונד חילחלה בכלל לא רע: לדעתי זו בעיה, גם אם הרבה ישראלים משום מה גאים בתדמית זו.
          
         וישנם מן הצד השני הרבה אנשים מהוגנים מאוד: לא "אוהבי ישראל" שרופים אלא אנשים רגילים, אוהבי מדינתם, שמבינים שישראל מקבלת יחס מפלה ו Hard time. אלה אנשים שמזהים את אותם תהליכים המחסלים את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, או מערכות ההגנה החברתית של הלאום שלהם, עם התהליכים השקופים בהרבה שמנסים אותם אקטיביסטים לכפות על ישראל. זו אחת הסיבות שחוגים שמרניים/קפיטליסטים/ימניים (AKA – "ימין קיצוני" בלשון התקשורת הישראלית) הם-הם המצע העיקרי עליו יכול כיום ישראלי לשטוח טיעונים בעד ישראל. זה לא בגלל שהם איסלאמופוביים, או שונאי שמאלנים או חושבים "האוייב של האוייב שלי הוא החבר שלי" אלא פשוט משום שהם מזהים בראיה חילונית את העובדה שישראל היא בעצם מין קורבן של מניפולציה בין גורמים מאוד מאוד "לא נחמדים". לדעתי רובם חושבים כך פשוט משום שחוש ההגינות הבסיסי בתוכם דוחף אותם לכך. חירט ווילדרס הוא דוגמא אחת (של אוהב ישראל מובהק) אבל ישנם גם פוליטיקאים בריטים סופר מחוננים כמו דניאל האנן (Daniel Hannan) שמדברים בעד ישראל ברמה מורכבת ומנומקת פשוט משום שברור להם שהיא קורבן של אידאולוגיה לא רציונאלית ושל חבירת כוחות החושך של האיסלאם הפוליטי עם האקטיביזם שלוח הרסן של השמאל האירופי. אלו אנשים שממש קמים ומדגישים את הבעיה הזאת של החיבורים האלה. חלקם מחברים אותה לאנטישמיות דתית וחלקם דווקא טוענים כי האנטישמיים "ההם" די נפרדים מהשמאל שונא ישראל.
          
         ומי שהעלתה על הכתב בצורה הטובה ביותר את כל סיפור המארג הזה של אנטישמיות, קתוליות אירופית, אקטיביזם אולטרא שמאלני,אנטי אמריקאיות והכל על רקע רצף זמן של ארבעה עשורים, היא ג'יזל ליטמן הבריטית המוכרת בשם העת שלה "בת יאור". בספרה "אירוערביה" היא נותנת סקירה סופר חריפה (ולכן כזאת שלא יכולה להותיר את הקורא אדיש,גם אם הוא לחלוטין לא מסכים עמה) אודות התופעה. אם לתמצת: לטענתה לאורך כארבעה עשורים נוצרה מין אבולוציה הדרגתית במסגרתה הכנסיה הקתולית, השמאל האירופי היותר ופחות מתון, הפוליטיקה הלאומנית ערבית וחוג המעריצים של כל אחד מהנ"ל "למדו" לחיות יחד על בסיס אידאולוגיה משותפת של דמוניזציה של ישראל. ה"פלסטיניות" היא לדבריה בעצם סוג של כיתה דתית נוצרית אשר פיתחה אמונה בדבר ההמשכיות בין סבל ישו מידי היהודים ובין הסבל של הפלסטינים (ואני מדבר כבר על שנות השישים). למעשה השנאה הלא הגיונית לישראל היא דבק המאחד כמה וכמה זרמים אידאולוגיים שיכולים לחיות בצוותא רק ככה!

         להגיב ↓
2. סוציולוג 3 ביוני 2011 בשעה 10:28

   יש לי סימפטיה רבה לטיעונים שמעלה טאוב נגד שיח זכויות האדם כשיח ליברלי בעל מאפיינים אנטי-דמוקרטיים. אבל בכל הנוגע לישראל טאוב מפספס את הבעיה. הבעיה של מבנה המשטר הישראל אינה נעוצה בהגדרת הדמוקרטיה (כליברליזם או כשלטון הרוב) אלא בהגדרת מיהו יהודי. למעשה, ישראל איננה דמוקרטיה אלא אתנו-רפובליקה ללא חוקה. בניגוד ללאומיות פוליטית-מודרנית (למשל נורווגית או צרפתית) הלאומיות שלה היא לאומיות דתית-אתנית בעלת מאפיינים תיאוקרטיים מכיוון שהיא נתונה לשליטתו בלעדית של הממסד האורתודוקסי למרות היעדר הסכמה פנימית בשאלה מיהו יהודי. זוהי שאלה פוליטית שמדינת ישראל הפכה אותה לשאלה דתית (משרד הפנים) ולשאלה ביולוגית-אתנית (חוק השבות, משרד הקליטה). כל עוד כרטיס הכניסה למועדון היהודי איננו מבוסס על כללים אוניברסליים של האזרחות המודרנית, מוצדק לראות בצמד "יהודית ודמוקרטית" אוקסימורון. האתגר הוא להפוך את ישראל מאתנו-רפובליקה לרפובליקה דוגמת המודל הצרפתי: צורת שלטון מכילה ולא מדירה. הצעד הראשון הוא לאמץ גישה ליברלית יותר בהגדרת מיהו יהודי: להסיר את המונופול האורתודוקסי על קביעת מיהו יהודי ולהכיר בגיורים של הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי. ובכלל הגדרת מיהו יהודי צריכה להתברר בבתי משפט אזרחיים ולא בבתי דין רבניים. את העיקרון הליברלי יש לאמץ אפוא לא בהגדרת מהות הדמוקרטיה (במושא זה, עדיף שישראל תאמץ עקרונות רפובליקנים ולא דמוקרטים של משטר) אלא בהגדרת מיהו יהודי.

   להגיב ↓
   1. גדי טאוב 4 ביוני 2011 בשעה 11:54

      סוציולוג יקר,
      האם הפיכת ישראל לרפובליקה בנוסח צרפת תקדם את השיוויון? ספק רב. צרפת אכן יש לה לאומיות אינקלוסיבית, וכל מי שיש לו דרכון צרפתי נחשב צרפתי בלאומיותו. לא רק נחשב, הופך לצרפתי בלאומיותו. מפני שצרפת אינה מכירה במיעוטים לאומיים. אם הצטרפת למדינה הצרפתית הרי שהצטרפת גם ללאום הצרפתי. אימוץ המודל הזה בישראל פירושו למעשה כפיית לאומיות הרוב על המיעוט. למשל ביטול בתי הספר דוברי הערבית וכפיית השפה העברית על המגזר הערבי.
      לא בכדי צרפת סירבה לחתום בתחילה על אמנת המסגרת האירופית להגנת מיעוטים לאומיים.
      השאלה כלל אינה איך לאפשר למיעוט הערבי להצרטרף ללאומיות, אלא להיפך, כיצד לאפשר לו לשמור על לאומיותו הנפרדת מבלי לפגוע בזכויותיו. ישראל עומדת בתנאיה של האמנה האירופית ולפיכך יחסה של המדינה למיעוט הערבי עומד בקריטריוניים הדמוקרטיים לפי האיחוד האירופי. קיומו של מיעוט שאינו שייך ללאום אינו הופך את ישראל ללא דמוקרטית יותר משקיומו של מיעוט דובר גרמנית ולא איטלקי לא הופך את איטלקית ודמוקרטית לאוקסימורון. אפילו בשאלת הדת והמדינה ישראל אינה כה יוצאת דופן. ביוון הנצרות המזרחית האורתודוקסית היא דת המדינה וחלק מהגדרת הלאום. איחוד אירופה אישר את כשרות הדמוקרטיה היוונית ודרש רק שימחק מן החוקה האיסור להטיף לדתות אחרות. למעשה, צרפת היא יוצאת הדופן, לא ישראל.

      להגיב ↓
      1. איל 20 ביולי 2011 בשעה 9:24

         גם באירופה כבר הבינו שה"רב תרבותיות" אינה ישימה (אם כי מעט מאוחר מדי כנראה).
         מעניין שמושג היהדות כלאום הוא מובנה בכל התרבויות בעולם, ובגינו גם קיימת האנטישמיות (לאנטישמי אין בעייה לזהות מיהו יהודי ולפעול נגדו, בלי קשר לדת).
         אבל ברגע שהיהודי מעוניין להגדיר את עצמו כעם, מייד אותם אנטישמים קופצים על רגליהם האחוריות.
         אני טוען שאת ההגדרה הלאומית שלנו קיבלנו (בין שרצינו ובין שלא) מעמי העולם שטרחו והזכירו לנו בכל רגע בהיסטוריה, עד לשיא בשנות ה 30 וה 40 של המאה ה20, מי אנחנו ומה אנחנו.
         אין לנו על מה להתנצל.

         להגיב ↓
3. ליה 29 ביוני 2011 בשעה 20:29

   דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב אלא שלטון העם, והכרעת הרוב היא רק אחד העקרונות המאפיינים אותה – לא העיקרון היחיד. המהות של הדמוקרטיה היא הגנה על זכויות אדם בכלל, גם זכויות הפרט, וגם זכויות חברתיות, וגם זכויות של מיעוט מפני עריצותו של הרוב (עריצות הרוב היהודי במקרה של מדינת ישראל). בלי הגנה על זכויות המיעוטים, זכויות הפרט, זכויות חברתיות, זכויות אזרח אין דמוקרטיה! הכרעת הרוב בבחירות ובהצבעות הוא כלל פורמלי בעיקרו לבחירת השלטון, להחלטות השלטון ולחקיקת חוקים אבל לא מהותה של הדמוקרטיה המודרנית.

   להגיב ↓

4. פינגבאק: גדי טאוב « ארכיון » אנטשמיות בלשון זכויות האדם