האם הפסיכולוגיה והקבלה  מאשרות, מנקודות מוצא שונות,  תיזה  אודות טבע האדם * שהנפש נתונה באיום מתמיד של פירוד והתפוררות * האם זו הסיבה שבגללה אנשים בודים מליבם תיאוריות אופטימיות * שקבוצות בנוסח "העידן החדש" תולות את אמונתן בקבלה ללא כל יסוד?  * ומה ניתן ללמוד מסיפור החלומות של עגנון
 

           -מאת ד"ר מיכה אנקורי –

רבים מתקשים לענות על השאלה מהי קבלה ובמה היא עוסקת, אולם בשני דברים היא בודאי עוסקת: באלוהים ובאדם.

מקובל לומר על המקובלים שעניינם הוא בגילוי הסודות האלוהיים, והנה, אחד הדברים הבולטים והמרשימים שבכתבי המקובלים הוא שהסודות האלוהיים מתגלים בסמלים אנושיים. האלוהות מתגלה בדמות "אדם קדמון לכל קדומים", תורת הקבלה היא "תורת הפרצופים", ומערכת הסמלים הקבלית היא "קומת אדם".

 

 

נפש האדם כניצוץ אלוהי

 אולם מכאן ואילך עולות שאלות גדולות ועצומות: מה משמעות הדבר שהאלוהות מתגלה בדמות אדם?

 שאלה זו מוליכה בהכרח לסיפור בראשית, שם נאמר לנו שהאדם נברא בצלם אלוהים. והצלם הוא סמל חשוב ביותר במסורת הקבלה. אבל אין להעלות על הדעת שנוכל בקלות לומר מהו הצלם בעולמו של המקובל.

לכל החידות הללו התייחסה החסידות, ושם ניתנו  לשאלה שלנו תשובות נועזות ביותר: נפש האדם היא ניצוץ אלוהי. הגד זה טעון חומר נפץ. שכן, אם באדם ישנם יסודות אלוהיים עולה חשש לעבודה זרה. בחב"ד הרחיקו לכת ודרשו על הפסוק "חלק אלוה ממעל" את התוספת המסוכנת "חלק אלוה ממעל ממש".

בחסידות התייחסו לכך ברצינות, וגם כאן נתייחס לסוגיה זו בכל הרצינות ונשאל האם אכן קיימים יסודות טרנסצנדנטיים בנפש האדם, ואם כן, מה  המשמעות הפסיכולוגית של הנחה זו.

האדם: עץ ששורשיו בשמיים

קביעה מסוג זה, שחב"ד עמדו מאחוריה, מעלה שאלות תיאולוגיות ופסיכולוגיות עמוקות. השאלה התיאולוגית היא האם ניתן לומר שכל האמונות וכל החזיונות וכל ההתגלויות האלוהיות, בעצם אינן אלא פסיכולוגיה? כלומר: לא אלוהים התגלה להם אלא הנקודה האלוהית שבתוכם. אולי כל המאמינים וכל הנביאים לא ראו אלא מהרהורי לבם? ואולי בהרהורי לבם את עצמם ראו?

השאלות הפסיכולוגיות העולות מסוגיה זו אף הן חשובות ביותר. מסורת הפסיכולוגיה של מאה השנים האחרונות ניסתה בכל כוחה להעמיד את הבנת האדם על יסודות מוצקים של ביולוגיה וביוגרפיה. האדם הפסיכולוגי הוא עץ ששורשיו נטועים בקרקע המדע, הביולוגיה, הסוציולוגיה.

והנה, אם צדקו הוגי החסידות, הרי שהאדם משול לעץ ששורשיו נטועים בשמים (כך אמנם ציירה הקבלה את אילן הספירות). אם כך נתבונן בנפש, ייתכן שכל התשתית הפסיכולוגית המקובלת  איננה אלא כלי, שנועד להכיל את האור האלוהי שהוא הוא "הנפש".
כדי לעסוק בשאלה זו ברצינות עלינו לדון באלוהים, בפסיכולוגיה, ובקבלה. כיוון שלא נוכל לעשות זאת בסקירה קצרה  הבה נקרא קצת עגנון, שזה תמיד טוב לנפש, ויצירתו  כוללת קבלה, אלוהים ומנה גדושה של פסיכולוגיה.

משמעות "התזמורת" של עגנון

אביא קטעים מסיפור קצר של עגנון (כולו שישה עמודים). הסיפור נקרא "התזמורת" והוא נכלל בקובץ סיפורים קצרים שנקרא "ספר המעשים". על קובץ סיפורים זה שברו את שיניהם מיטב החוקרים והמבקרים ולא יכלו לו. לפני כמה וכמה שנים הגעתי לקרוא בסיפורי "ספר המעשים" ועלה בדעתי שהכלים הנכונים לניתוח סיפורים אלה הם הכלים שבהם אנו משתמשים לניתוח חלומות. על יסוד הנחה זו הבה נפנה אל סיפור התזמורת.

הסיפור נפתח בתיאור בנאלי לכאורה של אדם שעייף ממלאכת הכתיבה:

"כל השנה כולה עסוק הייתי. בכל יום מקיצת הבוקר עד לחצות לילה יושב הייתי לפני שולחני וכותב. עתים מתוך הרגל, עתים מתוך השפעת הקולמוס, שבעזות לבנו אנו קוראים לזה רוח הקודש. גלל כן הסחתי דעתי משאר ענייני, ואם נזכרתי בהם לא נזכרתי אלא לדחותם…"

תיאור דומה לזה חוזר בכמה וכמה מסיפורי הקובץ ולעתים לא ברור כלל מהי העבודה שבה הוא עסוק ומהו שמפריע אותו מעבודתו. גם ב"עבודה" נראה סמל, ולכך נצרף את הידיעה שמדובר ב"ספר המעשים" והקורא בו מתרשם מיד ששום דבר כאן לא נעשה וכל מעשה מופרע לפני הגיעו לתכליתו. כנראה מדובר כאן בעבודה משמעותית מאד.

מהי "עבודה" בקבלה

 במסורות המיסטיקה "עבודה" היא הסמל הגדול של התהליך – תהליך גאולתה של הנפש, תהליך שנמשך כל החיים ולעולם אינו מגיע אל תכליתו. זוהי הנחה מרחיקת לכת על יסוד הפסקה היחידה המונחת לפנינו, ונצטרך לבסס אותה בהמשך. כלומר, נצטרך לאשש את ההנחה שהסיפור מתאר תהליכים נפשיים משמעותיים ושזהו עיקר עניינו.

בהמשך הסיפור מעלעל המחבר (כל סיפורי "ספר המעשים" כתובים בגוף ראשון) במכתבים שעל שולחנו ומוצא בהם "מכתב" מוזר שמתגלה לו ככרטיס כניסה לקונצרט. להלן סובבת עלילת הסיפור סביב הכרטיס והקונצרט:

"… וכך הייתי מהלך והולך, עד שהגעתי למקום אחד ושמעתי קול שיר. וידעתי שהגעתי אצל אולם הקונצרטים. נטלתי את כתב הכניסה ונכנסתי.

"האולם היה מלא. כנרים וכנרות, מתופפים ומתופפות, מחצצרים ושאר בעלי כלי זמר, כולם עמדו לבושים שחורים וניגנו בלא הפסק. המנצח הגדול לא נראה בבית, אבל המנגנים ניגנו כאילו אחד עומד על גבם ועושה בשרביטו. וכל  מנגנים והמנגנות מכירי ומיודעי היו, שאני מכיר אותם מכל המקומות שגרתי בהם… כיצד אירע שכל מכירי ומכרותי נזדמנו למקום אחד למקהלה אחת?

"תפסתי לי מקום וישבתי והתבוננתי. כל מנגן ומנגנת כל אחד מנגן לעצמו. ברם כל המנגינות כולן מצטרפות והולכות לשירה אחת….

"ברם דבר זה ברי, אף על פי שעיניהם של המנגנים על כליהם אין  העינים רואות מה הידיים עושות, משום שכולם כאחד סומים…"
 

התזמורת כחוויה של התפוררות

אם נמשיך וננתח את הסיפור בכלי הניתוח של  החלום, נוכל בלא קושי לזהות את המנגנים והמנגנות. אלה הם מכריו ומיודעיו של המחבר "שאני מכיר אותם מכל המקומות שגרתי בהם…", או בלשונם של הפסיכולוגים – זוהי הביוגרפיה שלו. ומה שנאמר כאן על מקורותיו הביוגרפיים, המתגלמים בדמויות מעברו, הוא היגד משמעותי ביותר: בעצם אין הם אמורים להצטרף לשלמות כלשהי. "כל מנגן ומנגנת כל אחד מנגן לעצמו". אם זה טבעם של חלקי המקור של האישיות, שהם זרים זה לזה, הרי שטבעה של הנפש הוא הפילוג והפירוד, ואולי רק בדרך נס יכולים כל חלקי הנפש לדור בכפיפה אחת. גם מהמשך הקריאה בסיפור מתגלה שאכן זוהי חווית המספר: בעצם הכל יכול להתפורר כל רגע. אגב, זו הייתה גם חווייתו הקיומית של גרשום שלום, כפי שהוא העיד על עצמו בהתייחסו לסיפור של קפקא.
אפשר להקשות בנקודה זו ולשאול: האם הפסיכולוגיה מצד אחד והקבלה מצד שני מאשרות תיזה זו אודות טבע האדם? אני חושב שהתשובה היא כן. שאכן הנפש נתונה באיום מתמיד של פירוד והתפוררות, ושזה טבעה.
עולם של התפוררות ושברי כלים

אני חושב שזו הסיבה שבגללה אנשים בודים מליבם תיאוריות אופטימיות שסובבות סביב חווית האחדות והשלמות. ועולמנו מלא בדברי הבלים מסוג זה. אחד החזיונות העצובים שמתרחשים עתה, הן קבוצות בנוסח "העידן החדש" שתולות את אמונתן בקבלה ללא כל יסוד וללא כל הכרות מעמיקה עם תורתה. הם מרבים לדבר על אחדות, על קישריות בין תופעות, שיסודה בכך ש"הכל אחד". והם תולים זאת בקבלה. ספר הזוהר כולו ספוג בחוויה שהכל יכול להתפורר בכל רגע. האהבה הניסית היא שמקיימת באורח פלא את האחדות הרופפת של העולם.

אחד מפסוקי התורה החביבים על כותבי הזוהר אומר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן…". בפסוק זה (בראשית פרק ב') תולים המקובלים את תפיסתם אודות בריאה מתמדת. בריאה שהיא זרימת השפע אל "הגן", אשר ניזון וצומח ונברא, ובכך מתחדש בכל יום מעשה בראשית.

 אולם המקובלים לא שכחו את הסייפא של פסוק זה: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים". לפי הזוהר, עולמנו הוא עולם הפירוד. ולפי קבלת האר"י [ האלוקי ר' יצחק לוריא] עולמנו הוא  עולם של שברי כלים.

כשעגנון כותב: "כל מנגן ומנגנת כל אחד מנגן לעצמו" הוא נותן תיאור נאמן של עולמנו ושל עולמו הפנימי של כל יחיד. חוויה זו מלמדת שאין לשאול מדוע מישהו השתגע אלא יש להקשות הכיצד זה שאנחנו בכל זאת מצויים באורח פלא במצבי שפיות (זמניים!).
 

סיפורי עגנון כחלומות

סיפורו של עגנון בוודאי לא ישמש הוכחה בעולמה של הפסיכולוגיה המדעית, המבקשת להעמיד מודלים של הנפש על יסודות קבועים ומוצקים. אולם בהצטרפו למסורת הקבלה הוא מחזק בנו את התחושה שיש בסיפורנו דברי אמת.

ולכך יש להוסיף את העובדה הבאה: סיפורי "ספר המעשים" כלל אינם סיפורים. אלו הם חלומות. בראיון שהעניק גרשום שלום לטלוויזיה בערוב ימיו הוא אמר כך: "ובקשר ל"ספר המעשים", אלו הם חלומות של עגנון שהוא העלה אותם על הכתב כמות שהם. וזה אני יודע כי הוא חלם אותם בתקופה שהוא גר בביתי".

ועתה עלינו לפנות אל שאלת השאלות: מיהו שהופך את הנפרדים לשלם, מיהו ש"עומד על גבם ועושה בשרביטו"?

בעת שנפל הכרטיס  לידיו של המספר [עגנון], נרמז גם מיהו שינצח על התזמורת.
"מכתב זה לא היה מכתב, אלא כרטיס כניסה לקונצרט אחד, שמלך המוזיקאים עתיד לנצח בו. שמעתי שכל ששומע אותו דעתו מתחדשת. ומעשה באחד שהיה רגיל בכל  הקונצרטים ולא טעם בהם כלום, היה סבור על עצמו שאינו מבין במוזיקא. פעם אחת נזדמן לקונצרט של אותו המנצח. אמר, עכשיו יודע אני שאני מבין במוזיקא…"

מיהו המנצח-המלך

המנצח הוא המלך. ומיהו המלך? זו שאלה שהתשובה עליה ברורה מאליה בעולמה של הקבלה. זהו מלך מלכי המלכים, אשר ברא את עולמו ויודע את סדריו.
הופעתו בחלומו של עגנון מעלה את כל השאלה הפסיכולוגית. אם כל דמויות החלום הם חלקים בנפשו של החולם, עלינו לומר שגם המלך כן. אלא שגם בחלום עצמו מתגלם המנצח כנסתר ונשגב. בשונה מיתר הדמויות הוא סמלו של המאחד הסמוי שתודות לו הנפרדים הופכים לשלמות הרמונית. הוא היסוד הטרנסצנדנטי שבאדם.

אינסטנציה שמעל חלקי הנפש

ועתה עלינו לשאול מה יש לה לפסיכולוגיה לעשות עם אמונות מסוג זה. על כך אני יכול לומר שאינני יכול להבין לא חלום ולא שבריר של חלום מבלי להניח קיומה של אינסטנציה נפשית שאיננה כלולה בחשבון חלקי הנפש, אלא מצויה היא מעליהם. למרות שאיננה חלק מחלקי הנפש פועלת היא בהם ומצויה בתוכם.

לעיתים חלומות מתארים בדיוק רב את מצבה של הנפש החולה. לעיתים החולי לא רק מתואר לפרטיו בחלום אלא גם סיכויי ריפוי ודרכי ריפוי מרומזים בחלום.

כיצד ניתן להבין חלומות כאלה בלא להניח קיומו של צופה שרואה את הדברים ומדווח עליהם? אני חייב לומר שגם ספקנים שבקרב הפסיכולוגים משתמשים תדיר בצירוף המילים "בואו נראה מה החלום אומר". באמירה זו הם מייחסים לחלום ידיעה ותבונה ואף יכולת ביטוי.

 לעיתים מופיעה בחלום ציפור שמנחה את החולם בדרכו. לעיתים נתקל החולם בדמויות (חיה, ילד, איש זקן) שמעבירים לחולם הנבוך מסר סמוי שנוגע באופן כלשהו לסוגיה שהוא עסוק בה בחלומו. כל אלה הם דימויי "עצמי", כפי שיונג כינה אותם, והם סמליה של הנקודה הטרנסצנדנטית שבנפש. בלעדיה הנפש היא כסומא בארובה. עניין זה כתוב בקטע שקראנו ("אין  העינים רואות מה הידיים עושות, משום שכולם כאחד סומים…") ולא הרגשתי שאני מבין תיאור זה שבסיפור עד להרצאה ששמעתי  מפי מלילה הלנר ובה הביאה לנו מספר הזוהר קטעים נפלאים על מוטיב זה. הנה אחד מהם:

התעוררו נמים, ישנים ששינה בחוריהם

ולא יודעים ולא מסתכלים ולא רואים

אטומי אוזניים כבדי הלב, נמים ולא יודעים…

                          זוהר, מתניתין, ח"א קסא, ע"ב
 

אל שבלעדיו אין להבין את העולם
 

כשאנו מדברים על הנשגב מכל, על אלוהים, אנחנו צריכים לומר מהי בעצם אמונתנו באלוהים. אנו יודעים  שאלוהים יש אחד אבל אמונה באלוהים יש הרבה. היהדות לא הגדירה את האמונה באל ולא ציוותה שום מצווה שעניינה הגדרת האל. מבין הברירות הידועות הייתי בוחר באל שבלעדיו אינני מבין את העולם. אולי זו איננה אמונה גבוהה באלוהים כאמונתו של הרמב"ם, שהכיר בו רק מצד אלוהותו ולא ייחס לו שום פונקציה, שהרי הפונקציות מקורן אנושי. ובכל זאת, ידיעת האל כהכרה בקוצר השגתנו, היא אמונה של ממש. בלשונה של המיסטיקה היהודית נוכל לומר שזו אחת מן ההתגלויות של האל, ההתגלות של קוצר יכולתנו להבין. ואולי הכרה זו היא שמרחפת מעל סיפור הבריאה התנ"כי, המלמד אותנו שאלוהים איננו בעולם. זה סיפור שמלמד אותנו שהעולם אינו מובן מתוך עצמו, והקבלה עוד מרחיקה את ההיעלם הגדול של סיבת העולם והוא "רזא דרזין בסוד אינסוף". ומכאן לקוטב האחר של דיוננו: לשאלה האם האדם מובן מתוך עצמו. אמונתי בנקודה הטרנסצנדנטית שבאדם אכן מיוסדת על החוויה שהאדם אינו מובן מתוך עצמו. הפסיכולוגיה מצליחה לפענח מנגנונים רבים של הנפש אבל אין בידה לומר דבר על הנפש כמכלול, כתופעה.
 

חלומות שמקורם בעל-תודעה

אני זוכר חלום שחלמתי לאחר שהוזמנתי להנחות סדנת חלומות בכנס השנתי של הפסיכולוגים. גלגלתי בראשי את הסדנא הזאת ובדמיוני ראיתי כיצד המשתתפים מביאים חלומות, מתלבטים בפתרונם, עד אשר אני מצביע על הסמל המרכזי, סמל שמפענח את החלום כולו. מאד רציתי להראות למשתתפי הסדנא כיצד התפיסה הסימבולית פועלת ומיטיבה לפענח חלומות יותר מכל השיטות הידועות להם. ואז הופיע חלום. חלמתי שאני יושב בין ענפי עץ הנטוע במדרכת רחוב. קבוצה של צעירים יושבים על המדרכה למרגלות העץ כשרגליהם על הכביש והם משוחחים ביניהם. אני יודע שאלה הם משתתפי הסדנא, והם אינם מקשיבים לי ונראה שאינם מבינים את דברי.

כשהתעוררתי מהחלום הבנתי מיד שאם לא ארד מהעץ – אין סיכוי שיקשיבו לי…

כיצד ידע החלום שאני התנשאתי מעל משתתפי הסדנא, ועוד לפני שהקשבתי להם ולחלומותיהם כבר נקטתי עמדה תודעתית שתכשיל את הסדנא? הרי בחלום זה יש ידע ותובנה שעולות בהרבה על הבנתי שלי ועל ידיעתי שלי. מי ששלח את החלום צפה בי ובמחשבותי ודאג להזהיר אותי בפני הכישלון המזומן לי. האם אפשר להבין את התופעה הזו כפרי של מערכת שבנויה על עקרונות מכניים סיבתיים?

הרב קוק, בתגובה לתיאוריות הפסיכולוגיות שעוסקות בתת-תודעה, דיבר על על-תודעה, בהכירו בכוחו היוצר והתכליתני של הלא מודע. אכן, החלומות מקורם בעל-תודעה.

 

 

 

בחסידות קראו לנקודה האלוהית שבנפש "הנקודה הפנימית", ולסיום אני רוצה להביא כמה שורות מה"שפת אמת" [שמחברו ר' יהודה אריה ליב אלתר  (1847-1905) הרבי של חסידות גור]:

"כי הקב"ה אין סוף. ובכל נברא, מכל שכן באדם, נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול, אך ע"י עבודת האדם יכול להרחיבה בעזרת השם יתברך. לכן נקודה הפנימית גבול, שהיא סוף המדרגות באדם".

מאמר זה מבוסס על הרצאה במכון ון-ליר בכנס על מיסטיקה ויהדות (16.6.00) ומובא כאן באדיבותו של המחבר.

 ============================================

ד"ר מיכה אנקורי

למד פיזיקה ומתמטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל-אביב. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. 
עבודת דוקטורט על הנושא: השפעה מעכבת של למידה בבית-ספר על התפתחות התפיסה המתמטית של ילדים.
עוסק בחקר המיסטיקה היהודית ובגילוי הבטים פסיכולוגיים בארון הספרים היהודי.
בשנת 2000 הקים עם חבריו את החברה היונגיאנית הישראלית החדשה.
==================================================

 

קישורים

 

 

 

 

האתר של ד"ר מיכה אנקורי

http://www.israjung.co.il/ankori.htm

ראיון עם גרשום שלום

http://www.zeevgalili.com/?p=837
מי כתב את הזוהר

http://www.zeevgalili.com/?p=6551

תופעת מדונה והקבלה

http://www.zeevgalili.com/?p=288
מלכת אסתר ומלכת הקבלה

http://www.zeevgalili.com/?p=3841

יחיאל בר לב מתרגם הזוהר

http://www.zeevgalili.com/?p=11365
 

יחיאל בר לב מתרגם הזוהר

http://www.zeevgalili.com/2004/02/11365

 

מוסיקה יהדות ופוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 

גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858