ב-5 במארס 1945 התקיימה פגישה היסטורית  של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, עם מלך סעודיה,  אבן סעוד.

 הפגישה התקיימה  על סיפון אוניית המלחמה  האמריקנית "קווינסי" שעגנה באגם המר הגדול שבתעלת סואץ. רוזוולט היה אז בדרכו מוועידת יאלטה שבה סיכם, פחות או יותר, עם סטאלין על חלוקת העולם בין המעצמות לאחר המלחמה. זאת, תוך הפקרה והתעלמות מבעלת בריתו, בריטניה.

  זמן קצר קודם לכן קיבל רוזוולט דו"ח של מומחי נפט, שבו נאמר כי משאבי הנפט של ארצות הברית מידלדלים. היה ידוע אז שסעודיה יושבת על  עתודות הנפט הגדולות בעולם.

 המלך הסעודי הגיע למקום המפגש במשחתת האמריקנית "מרפי". יחד עמו באה פמליה של חמישים איש, ביניהם שניים מבניו, ראש ממשלתו, אצטגנין ושומרי ראש רבים.

 

 

במהלך הפגישה, שנמשכה כחמש שעות,  עלתה על הפרק גם "השאלה הציונית".  אבן סעוד הביע  דעה שלילית ביותר על הציונות והנשיא רוזוולט  העיר בתום הפגישה: "למדתי על הבעיה היהודית-ערבית בחמש דקות שיחה עם אבן-סעוד יותר מתריסר חילופי מכתבים" (שהיו לו עם מנהיגים ציונים). כשיצא המלך הסעודי לדרכו הצדיע לו רוזוולט.

 כחודשיים לאחר הפגישה, הלך רוזוולט לעולמו,  לפני מותו עוד הספיק לשלוח מכתב לבן הברית הסעודי שלו, בו נאמר כי הממשלה שבראשותו לא תתמוך בשום פעולה באזור שלא תהיה מקובלת על הערבים והיהודים יחדיו.

 למרבית המזל של מדינת היהודים הנשיא טרומן שבא במקומו חשב אחרת.

רוזוולט בתקופת השואה
בתקופת נשיאותו של רוזוולט רווחה אנטישמיות חזקה בקרב האליטות האמריקניות. רוזוולט  לא נחשב לאנטישמי והקיף עצמו ביועצים יהודיים רבים. הוא גם מינה יהודים לעמדות מפתח  שלא ניתנו בעבר ליהודים  – שופט בית משפט עליון, שר אוצר ועוד. יריביו האשימו אותן כי הוא "מעמיס" עצמו ביהודים. את תכנית ה"ניו דיל" כינו יריביו "הדיל היהודי".

 אך לאחר עליית הנאצים לשלטון זיגזג רוזוולט בין עמדות מוסריות המאפיינות את המדיניות האמריקנית לדורותיה, לבין פרגמטיזם ציני קר שגם הוא ממאפייני מדיניות זו.. עם עליית היטלר לשלטון הוא הסתייג מן המשטר הנאצי אך הבהיר שארצות הברית לא תתערב בענייניה של אירופה.

 הוא גינה את רדיפת היהודים בגרמניה אך נעל את שערי ארצות הברית בפני פליטים יהודיים.

 פרשת סנט לואיס
 

המקרה המפורסם ביותר הוא פרשת האוניה סנט לואיס שבעקבות "ליל הבדולח" יצאה ב-13 במאי 1939 ועל סיפונה 936 פליטים יהודיים. הפליטים הגיעו לקובה ולא הורשו לרדת ורוזוולט מנע ירידתם בארצות הברית. הם חזרו לאירופה.  היטלר השתמש במסע  הספינה כדי להוכיח את טענתו, שהעולם כולו למעשה מסכים עמו שהיהודים אינם רצויים, וכך התבטא מספר פעמים. בתוך ארצות הברית גרמה הפרשה לכך שהקהילה היהודית הנמיכה את רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני בכלל ומהנשיא האמריקני‏‏ בפרט להתערב למען היהודים.

 בעיני רוזוולט היה חשוב יותר שלא ייחשד ולא יואשם כי הוא מנהל את המלחמה של היהודים. לאחר המלחמה נתגלה כי מטוסים אמריקניים חלפו מעל אושוויץ צילמו את גיא ההריגה הזה אך לא הטילו אף פצצה אחת על המשרפות.

  

האם ארצות הברית אנטישמית?
 

ארצות הברית של היום היא גם עשרות מיליוני נוצרים אוהבי ישראל וגם לא מעט אנטישמים בעיקר בקרב השכבה השלטת ה"וואספים".

 דוגמא אחת מרבות:  אלי זעירא, שהיה נספח צבאי בארה"ב בשנת 1972,  רצה לשכור בית באחד מפרברי וושינגטון. סוכן נדל"ן. הודיע לו בגאווה: מצאתי עבורך בית בבתסדה, פרבר וושינגטוני יפהפה, שהוא מחוץ לתחום ליהודים. אבל כשהסביר הסוכן שמדובר בגנרל ישראלי גיבור, בעל-הבית התרצה והסכים להשכיר את הבית. זעירא ויתר על הכבוד ושכר בית ברוקוויל, פרבר קצת יותר מרוחק ופחות יוקרתי.

 הסיפור הזה – אומר לי ידיד שהיה כתב ישראלי בארצות הברית – אופייני לדרך ה"אלגנטית"  של האנטישמיות באמריקה, בעיקר בקרב המעמדות העליונים. הפרקטיקה הייתה לפי הסרט המפורסם של איליה קאזאן, "הסכם ג'נטלמני". לא אומרים ליהודי שהוא לא רצוי, אבל הוא בדרך-כלל יודע, ואם הוא לא יודע, יימצא מי שירמוז לו, ורצוי שזה יהיה יהודי אחר.

במועדונים חברתיים, בעיקר מועדוני גולף, אבל לא רק בהם, הדברים היו ברורים ביותר.  זו אנטישמיות לא אלימה ולא רצחנית. זו פשוט הדעה שעליה הם גדלים ומתחנכים, שיהודים הם "pushy" כלומר דוחפים את עצמם לכל מקום, ערמומיים ולא כל-כך ישרים.

 האפליה התבטאה גם בכלכלה – בענפים מסוימים לא הייתה ליהודים דריסת-רגל, כאשר הענף הבולט ביותר הוא הנפט. רק ארמאנד האמר הצליח לשבור את החרם על היהודים בענף זה, פשוט משום שהיה חכם מכל מתחריו.

 השינוי הגדול החל בשנת 1964, בעקבות סדרת החוקים שהצליח הנשיא ג'ונסון להעביר. הם כוונו בעיקר נגד האפליה הגזעית נגד כושים, אבל בדרך הטבע סייעו לכל המיעוטים, ובית-המשפט העליון של ארה"ב, שהיה אז הרבה יותר ליברלי מאשר היום, דאג לכך שהחוקים הללו לא יישארו על הנייר.

 

אז מה היא ארצות הברית
פרופסור יחזקאל דרור, בספרו "מדינות מטורפות", טבע מונח חשוב במדעי המדינה: "רב פעיל". רוצה לומר: אי אפשר להתייחס למדינה כאל ישות אחת חושבת שיש לה רצונות מחשבות ומדיניות מוגדרת. מדינה היא תוצאה – לא תמיד  משוקללת ולא תמיד רציונאלית – של כוחות רבים הפועלים עליה מבפנים ומבחוץ.

 לפיכך  אנו מוצאים בארצות הברית ובמדיניות שלה בעולם כולו תערובת של ניגודים. מחד נאיביות ושאיפה לקיים ערכים מוסריים  כלל אנושיים ומאידך פרגמטיזם ציני. ארצות הברית פעלה בהיסטוריה הלא ארוכה שלה פעמים רבות ממניעים אידיאליסטיים, אך פעלה גם באלימות ובאכזריות.

 הסתירות הפנימיות של ארצות הברית מתבטאות גם בטיב מנהיגיה הנבחרים. הארץ הזו, שהיא עדיין היצרנית והיצירתית הגדולה בעולם, הוציאה מתוכה נשיאים בעלי שעור קומה היסטורי אך גם נשיאים טיפשים, תמהונים ומרושעים שהובילו אותה במצעד איוולת עולמי.

 אין דרך אחרת להסביר את ארצות הברית שהצילה את אירופה מצפרני הנאצים אך גם שיעבדה וגם תמכה במדינות ובמשטרים אפלים בדרום אמריקה, בדרום מזרח אסיה וביתר חלקי העולם..

  רוזוולט גילה נדיבות בסיוע לבריטניה במצוקתה אך פעל מאחורי גבו של צ'רצ'יל בקשרים עם סטאלין (כפי שגילה ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו).  רוזוולט היה המדינאי האמריקני היחיד שהבין את החשיבות האסטרטגית בחיסול היטלר, אך הוא נפל בפח שטמן לו סטאלין בחלוקת אזורי ההשפעה באירופה. הוא לא שמע בקולו של האריה הבריטי הזקן, צ'רצ'יל, וגרם לכך שכל מזרח אירופה הפכה למדינת עבדים סובייטית משך שנות דור.

ההיסטוריון איאן קרשו טוען בספרו "הכרעות גורליות" כי  המניע העיקרי של היטלר בפתיחת מבצע ברברוסה  במועד שבו פתח היתה ההנחה שארצות הברית  אינה מוכנה עדיין למלחמה. ואם יצליח לחסל את רוסיה לפני שתהיה מוכנה למלחמה, תשלים ארצות הברית עם אירופה נאצית. זו הנחה מאד מתקבלת על הדעת.

 מצעד האיוולת האמריקני ארוך. קרטר האנטישמי סייע להדחת השאח הפרסי באמונה שהוא מביא קידמה לאיראן וקיבל במקומו את משטר האיאטולות  הנשיא בוש רצה להביא דמוקרטיה לעיראק ואט אט היא הופכת לשלוחת האיטולות מטהרן.  אותו נשיא  כפה על ישראל דמוקרטיה פלסטינית והביא עלינו מדינה חמאסית בעזה.

היחס להקמת המדינה
ארצות הברית הצילה את שארית הפליטה אחרי המלחמה אך גייסה מדענים נאציים לשורותיה והסתירה מישראל את מקום מחבואו של אדולף אייכמן. ארצות הברית לחצה על בריטניה  לפתור את "בעיית פלסטיין" ולקלוט עקורים יהודים, אך לאחר החלטת או"ם  על הקמת המדינה ניסתה למנוע את הקמתה.  כשהוקמה המדינה הכירה בה ארצות הברית ונתנה לה סיוע כלכלי אך בהפוגה הראשונה  שמרה בקפדנות על האמברגו. אף כדור אחד לא הגיע מארצות הברית (אלא בהברחות). לולא הנשק הצ'כי ייתכן שהמדינה לא הייתה קמה.

 ארצות הברית הכירה בישראל ותמכה בה תמיכה כלכלית אדירה אך עד מלחמת ששת הימים כמעט לא קיבלנו ממנה נשק.  במלחמת יום הכיפורים שלחה לנו נשק ברכבת אווירית אך אילצה אותנו להציל את הארמיה השלישית הנצורה.

מה שווה הבטחה אמריקנית
זו שאלה  גורלית לישראל ואחרי ההפקרה האלימה שהפקיר אובמה את הנשיא מובארק  אנו צריכים לדעת מה מצפה לנו.

 יש לנו כבר ניסיון בנושא בפרשת ההתחייבות האמריקנית למנוע את סגירת מצרי טיראן, ערב מלחמת ששת הימים.

 העובדות ידועות. ב-1967 נכנס צבא מצרי לסיני, גרש את כוח או"ם שנמצא שם מאז מבצע קדש והנשיא המצרי גמאל עבדול נאצר הכריז על סגירת מצרי טיראן לשייט ישראלי.

 אז נזכרו בישראל כי לאחר הנסיגה  של צה"ל מסיני בעקבות מבצע קדש ב-1956 נתן הנשיא אייזנהואר מכתב ובו הבטחה לבוא לעזרת ישראל במקרה שמצרים תחסום את מיצרי טיראן, או שתמנע ממנה  זכות מעבר בתעלת סואץ.

 בנאום ארוך  בכנסת, ב-5 במארס 1957, שבו תיאר את הסיבות למבצע קדש ואת ההשתלשלות המדינית לאחר מכן, הציג בן גוריון  את המכתב כהישג מדיני גדול. הוא אמר כי "הצהרה זו [של אייזנהאואר] מילאה תפקיד לא מבוטל בהחלטה על העמדה הישראלית בעניין זה".

אך מי שקורא את המכתב של אייזנהואר יכול לראות מייד שההנחה הישראלית של התחייבות אמריקנית היא תרמית עצמית.

במכתב נאמר:

 We should not assume that if Israel withdraws, Egypt will prevent Israeli shipping from using the Suez Canal or the Gulf of Aqaba".

 ובתרגום לעברית:

 "אל לנו להניח כי אם ישראל תיסוג, מצרים תמנע מן הספנות הישראלית את השימוש בתעלת סואץ או במפרץ אילת".

 נראה שבן גוריון עצמו לא התייחס אל המכתב כאל התחייבות. כאשר נאצר חסם את תעלת סואץ לא ניסה כלל לממש את מה שטען כהתחייבות. מצרי טיראן נראו לו חשובים יותר. במילים אחרות: ההבטחה בעצם לא הייתה הבטחה.

פרשת המסמך שאבד
בהתייעצויות בישראל שקדמו להחלטה על פתיחה במלחמה ב-1967  הביא שר החוץ אבא אבן מסמך אחר. שלמה נקדימון מביא את הדברים בספרו המצוין "לקראת שעת האפס".

 אבא אבן הביא לדיונים תזכיר של שר החוץ האמריקני בתקופת מבצע קדש, פוסטר דאלס, שבו נאמר:

 "ארצות הברית רואה במפרץ אילת נתיב מים בינלאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע בכוח ובתום לב מעבר חופשי במפרץ ובמיצרים. אנו מתכוונים לא רק לשימוש מסחרי אלא גם למשלחות דתיות ועולי רגל שיש לכבד אותם במלואם".

 גם נוסח זה הוא די "פארווה”. ואין בו התחייבות של ממש. אבא אבן טען כי בשיחות אמר דאלס  כי "ארצו תתנגד להסגר ימי על ישראל ועל כל פנים תכיר בזכות ישראל להתגונן נגד הסגר כזה" (ציטוט מספרו של נקדימון).

 אבן הביא כהוכחה  הערות בשולי הפרטיכלים בכתב ידם  של דאלס ושל אבן. אבן הראה את הפרטיכלים לאמריקנים אך הם לא מצאו העתק של הפרטיכלים המקוריים.

 לאחר חיפושים רבים נמצאו המסמכים המקוריים עם הערות השוליים בספרייתו של הנשיא אייזהאואר בגטיסבורג.

 יש להניח שבארכיוני ישראל ומדינות רבות אחרות מצויים התחיבויות-לא התחיבויות כאלה של ארצות הברית.  אצלנו מצוי  מסמך  שאריאל שרון ודובי וייסגלאס טענו שיש בו הבטחה של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש  לבניה בהתנחלויות.

 האם מישהו חושב שיש ערך להתחייבות הזו?
תשאלו את מובארק שהופקר על ידי אובמה.

 

ראה גם:

מה ההפתעה במה שקורה במצרים
http://www.zeevgalili.com/?p=13496

ברק אובמה משבח את האסלם
http://www.zeevgalili.com/?p=8980

מצעד האיוולת של ברק אובמה
http://www.zeevgalili.com/?p=4725

פרשת חירם בינגהם ועמדת רוזוולט כלפי השואה
http://www.zeevgalili.com/?p=1501

אנטישמיות באקדמיה האמריקנית
http://www.zeevgalili.com/?p=569

ידידתנו ובת בריתנו האנטישמית
http://www.zeevgalili.com/?p=233

אמריקה מתפוצצת מצחוק על בוש
http://www.zeevgalili.com/?p=233

שגריר ארה"ב היה יותר פטריוט ישראלי מבגין
http://www.zeevgalili.com/?p=7759

אפשר להגיד לא לארצות הברית בנושא הגרעיני
http://www.zeevgalili.com/?p=10542

 נספח

דיון דיון בהנהלת הסוכנות על ההצעה להפציץ את מחנות המוות בפולין1 ביוני, 1944 – ההצעה נדחתה פה אחד __________________________________________________________

גרינבוים:  שלח לחברי ההנהלה רשימה על שיחתו עם הקונסול האמריקני הכללי בענייני הצלה. בין יתר הדברים הציע לבנות-הברית להפציץ את דרכי התחבורה בין הונגריה ופולין. הגרמנים מגרשים כיום 12,000 מיהודי הונגריה לפולין., אם יחריבו את קו הרכבת לא יוכלו במשך זמן ידוע להוציא לפועל את זממם. מר פינקרטון הבטיח להעביר את הצעתו למועצה לענייני פליטי מלחמה.
מר גרינבוים הציע לו כמו כן שאוירוני הברית יפציצו את מחנות המוות בפולין, כמו אושויינצים, טרבלינקה וכו'. מר פינקרטון טען שאם יוציאו את הדבר לפועל יאשימו את בנות-הברית ברציחת יהודים וביקש להמציא לו את ההצעה בכתב.  הוא, מר גרינבוים, הבטיח לו להיוועץ בעניין זה עם חבריו .
לפי הידיעות שבידינו נרצחים יום-יום במחנות המוות אלפי יהודים. נשארים בחיים לזמן מה רק ה"אורדנס-דינסט" (אנשי השירותים). אין מלינים את הקורבנות. אם גם נניח שיפציצו את המחנות האלה בעת שיהיו בהם יהודים וחלק מהם ייהרג, הרי החלק השני יכול להתפזר ולהינצל. על ידי הריסת הבניינים לא יוכלו במשך חודשים לרצוח בטכניקה שלהם. קיבלנו היום ידיעה שבמשך סו ימים גורשו מהונגריה 120,000 יהודים .

בן גוריון:  אין אנו יודעים את המצב בפולין לאמתו. ונראה לו שאנו לא נוכל להציע דבר בעניין זה.

פישמן:  מצטרף לדעתו של ב"ג.

שמורק: הנה מוסרים שבאושויינצים קיים מחנה עבודה גדול. אסור לנו לקבל אחריות להפצצה העלולה לגרום למותו של אף יהודי אחד.

דב יוסף:  מתנגד גם הוא להצעה לבקש את האמריקנים שהם יפציצו את המחנות וירצחו על ידי כך יהודים. מר גרינבוים אינו מדבר כאיש פרטי, אלא כבא-כוח של מוסד. נראה לו שגם המוסד הקשור אתנו אסור לו להציע כדבר הזה.

סנטור:  מצטרף לדעתו של דב יוסף. יש להצטער על שמר גרינבוים בכלל דיבר על כך עם הקונסול האמריקני.

בן גוריון:  מסכם: דעת ההנהלה היא שאין להציע לבנות-הברית הפצצת מקומות בהם נמצאים יהודים.
[בהמשך הישיבה – דיון ארוך על חגיגות יום הרצל]
פרוטוקולים של ישיבות הנהלת הסוכנות, כרך 39/2
ארכיון ציוני מרכזי בירושלים

(ותודה לקורא אריק ברהום ששלח לי את המסמך)