השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425