– מאת אליהו הכהן –

שירי זמר אינם רק שורות של מילים שהולבשו עליהן צלילים. שירי זמר הם מתעדי תקופה. לא פעם אפשר ללמוד על פיהם פרקים בהיסטוריה.

עובדה זו מעניקה להם לעיתים חשיבות מעבר לאיכותם הסגולית. במאמר זה אני מבקש לתהות על קנקנו של 'שיר אסירי עכו' (הידוע יותר בשמו 'מני דן עד באר שבע'), ולחשוף את פרטי האירוע שהוא טומן בין שורותיו.

פרשת תל חי שבה ניספו טרומפלדור וחבריו, התרחשה ביום י"א באדר תר"ף (1.3.1920). שמונת הנופלים הקבורים בתל חי זכו להנצחה ולתיעוד מקיף. שמותיהם חרוטים על מצבת האריה השואג והם זכו לכך שהעיר קריית שמונה תיקרא על שמם.

מאסר ז'בוטינסקי וחבריו

כחודש ימים לאחר האסון בתל חי, ביום הראשון של חול המועד פסח תר"ף (4.4.1920), פרצו מאורעות דמים בירושלים. גם בהם ניספו שמונה (ולמעלה מ-200 נפצעו). על שם שמונת הנספים בירושלים לא הוקם יישוב אף לא שכונה ושמותיהם נותרו עלומים בתודעת הציבור.

בחודשים הראשונים שלאחר אירועים מסעירים אלה, רעשה-געשה הארץ. לא היה זה בעקבות המאורע בתל חי, שתהודתו התפשטה מאוחר יותר והתעצמה משנה לשנה, ורק ברבות השנים היה לסמל ולמיתוס. גם לא היה זה בגין הפרעות שנערכו ביהודי ירושלים בעצם ימי הפסח, שכמותן לא התרחשו ביישוב לפני כן. הפרשה שהיכתה גלים בארץ ומחוצה לה היתה מאסרם של זאב ז'בוטינסקי, מפקד ההגנה בירושלים, ועימו 19 צעירים שנחלצו להגן על יהודי ירושלים מפני המון ערבים שהוסתו בחגיגות נבי מוסה והחלו פורעים במשכנות היהודים בירושלים.

 

במשך שלושה חודשים תמימים העסיקה פרשה זו את הציבור בארץ, את מנהיגי היישוב, את הממשל הבריטי בארץ, את הפרלמנט האנגלי ואת וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי. מדי יום ביומו התפרסמו כתבות וגילויי דעת ותגובות עליה בעיתוני הארץ והעולם.

יום ה-26 באפריל הוכרז כיום שבתון, אבל וצום. מברקים נשלחו לרשויות השלטון בארץ ובאנגליה ע"י אנשי ציבור מכל קצות הקשת הפוליטית. אך בעוד שפרשת תל חי הונצחה בעשרות שירי זמר, ובמיוחד הגיבור המרכזי שלה יוסף טרומפלדור, רק שיר זמר אחד הבליע בשמו את זכר פרשת הפרעות ומאסרם של 20 אנשי ההגנה בירושלים. זה היה "שיר אסירי עכו".

 

ביום שפרצו מאורעות ירושלים ונאסרו 19 הצעירים שביקשו להגן על המותקפים, התייצב ז'בוטינסקי במשטרת ירושלים והודיע כי הוא המפקד האחראי עליהם. לטענתו, מאחר שהגנרל סטורס, מושל העיר, לא עמד בהבטחתו לפנחס רוטנברג ולו עצמו, כי לא יאונה כל רע ליהודי העיר, התחייבה פעילות הגנתית של כוחות יהודיים.

עוד באותו ערב נאסר ונחבש ז'בוטינסקי ב"קישלה", בית המעצר שבמגדל דוד, יחד עם כל חבורת צעירי ההגנה. הם הובאו למשפט בפני בית דין צבאי ונידונו – ז'בוטינסקי ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, והצעירים לשלוש שנות מאסר, גם הם עם עבודת פרך. ראשי המסיתים, המופתי חאג' אמין אל חוסייני ועארף אל עארף – נידונו שלא בפניהם לעשר שנות מאסר. לפני מתן פסק הדין הועברה החבורה כולה מן ה"קישלה" אל ה"מוסקובייה" – בית הסוהר שבמגרש הרוסים בירושלים.

בכך לא תם טלטולם של האסירים. מן ה"מוסקובייה" הם הועברו ברכבת הרחק עד לבית הכלא בקנטרה שליד תעלת סואץ. עוד לא הספיקו להתמקם שם וכבר העתיקו מושבם בשלישית והועברו מקנטרה צפונה דרך לוד עד לבית הכלא בחיפה. כאן שוכנו לזמן קצר עד העברתם ליעד הסופי – בית הכלא בעכו. בכל תחנת דרך ציפה להם קהל רב שעודד אותם בהתלהבות. בחיפה הריעו להם כאלף איש בשירת "התקווה" ו"תחזקנה". באל עריש הגישו להם פועלים עבריים סלים עם תפוחי זהב, ובקנטרה קיבלה את פניהם משלחת של ראשי התנועה הציונית במצרים.

בשבתו בכלא עכו הנציח ז'בוטינסקי את מסע הנדודים ההזוי הזה שלו ושל חבריו בחרוזי שיר:

מִקַנְטָרָה עַד נַקוּרָה

מִן הַיָּם עַד הַר נְבוֹ

אֵין בֵּית כֶּלֶא בְּאַרְצֵנוּ

אֲשֶׁר לֹא הָיִינוּ בּוֹ.

שיר שנכתב בעבודת צוות

אלה היו השורות שבהשראתן נכתב מאוחר יותר "שיר אסירי עכו", הפעם לא על-ידי ז'בוטינסקי בלבד אלא בעבודת צוות שלו עם כמה מחבריו לכלא.

על אף שלא הכירו זה את זה טרם מאסרם, ניהלו ז'בוטינסקי וחבריו בינות לכותלי הכלא חיי תרבות עשירים ויצירתיים. הם שמחו לגלות כי מצויים ביניהם אנשים רחבי מחשבה, אנשי רוח ומדע שתרמו כל אחד בתחומו להווי המשותף. בעיני חבריו נחשב ז'בוטינסקי כבכיר ובחיר החבורה והם ראו בו דמות מופת ברוח ובמעשה. על פי עדותם הוא ריתק אותם בשיעורי ספרות על צ'כוב וגורקי ובשיחות על הרצל ואחד העם, חידש מונחים עבריים לתרגילי ההתעמלות שערכו בחצר הכלא, לימד אנגלית, החל לתרגם את "מרובעים" של עומר כיאם ואת הקומדיה האלוהית של דנטה, ויחד עם חבריו תירגם בתקופת שהותו בכלא שבעה סיפורי בלשים של קונן דויל. להרצאותיו של ז'בוטינסקי נהרו גם אורחים מן החוץ, "שומעים חופשיים", שדרשו וקיבלו רישיון מיוחד להאזין לו. – "כל יום הרצאה שלו היה לשומעיו יום חג" – העיד מאוחר יותר אסיר עכו אריה אלקלעי, מורה, סופר ומתרגם.

תזמורת צלחות ומזלגות

בין חברי הקבוצה התבלטו הבוטנאי אפרים רובינוביץ (לימים פרופ' אפרים הראובני) שנשא בפני חבריו הרצאות על עצים ופרחים, על "השקפת ישעיהו הנביא על דרכי הגנת הארץ" וכן ערך להם היכרות עם צמחי חבל עכו שליקט תוך כדי שיטוטיו מסביב לבית הכלא. דוד מרכוס ואריה אלקלעי ניהלו יומן אישי על תקופת מאסרם, המורים שבתאי שכנאי וישראל דרצ'ינסקי חיברו שירים. בין לבין נהגו כולם לשיר משירי הארץ – "בשוב ה'", "שאו ציונה נס ודגל", והלהיט הטרי "הבה נגילה" – בלוית "תזמורת" של צלחות, כפות ומזלגות.

בעקבות לחץ הציבור והיות ז'בוטינסקי מיוזמי הגדודים העבריים שלחמו יחד עם הצבא הבריטי בכיבוש הארץ, המתיק המפקד הצבאי העליון הפילדמרשל אלנבי את גזר דינם של 20 אסירי עכו והעמידו על 3 שנים לז'בוטינסקי ו-6 חודשים לחבריו, ואף ביטל את עבודת הפרך. בפועל ישבו האסירים בכלא שלושה חודשים בלבד. זמן קצר לאחר שהתמנה הלורד הרברט סמואל למשרת הנציב העליון (הנציב הראשון ליהודה) הוא העניק חנינה לאסירים וציווה על שיחרורם. לימים צייד הממשל הבריטי כל אחד מהאסירים בכתב זיכוי מוחלט מן ההאשמות.

דם עברי – רוו או רווי

בין כתלי הכלא ביקש ז'בוטינסקי לחבר שיר מספד להנצחת זיכרם של הרוגי תל חי. או אז הוא פנה לכמה מחבריו לכלא, שכבר התנסו בכתיבת שירים, וביקש כי יתרמו איש את חרוזו לשיר בעוד הוא יהיה המסגנן הסופי של היצירה המשותפת. כך נולד השיר שכונה "שירת האסירים". אחר כך נקבע שמו כ"שיר אסירי עכו".

יש לשער כי רבים מאלה השרים אותו אינם מבינים אל נכון את פשר שמו ותוהים כיצד שיר על טרומפלדור וחבריו בתל חי קשור באסירים ובעכו. לאורך כל השנים שבהן נפוץ השיר הזה ברחבי הארץ, איפיינו אותו שיבושי מילים ולחן.

 בערבי שירה בציבור מושר השיר בווריאציות אין ספור, הכול לפי עורך השקופיות. כך, למשל, נוהגים לשיר את המשפט השני של השיר: "דם עברי רווי לשובע". (וראו כך גם ברשימתו של אורי הייטנר "לנו לנו לנו – ז'בוטינסקי", חדשות בן עזר 530). זוהי טעות נפוצה. מאימתי דם יכול להיות רווי? מחברי השיר התכוונו לומר שהאדמה כולה ("ניר והר וגיא") רוויה בדם, ובעצם כתבו: "דם עברי רָווּ לשובע". לימים, כשהתפשט השיר בכתב יד, ניקד מאן דהוא את האות ו"ו במילה רָווּ בשורוק, שהתפרש כאות יו"ד בסוף המילה, ומאז שרים בכל הארץ על "דם עברי רווי".

שלא כמו רוב שירי תל חי, המספרים על טרומפלדור ומעשה גבורתו ("בגליל בתל חי", "עלי גבעה"), "שיר אסירי עכו" רומז תחילה לגיבורי תל חי בכללם – "חורשי תל חי", ורק אחר כך, בבית השני, הוא מתייחס ספציפית לטרומפלדור, אם-כי לא מזכירו ישירות בשמו אלא כ"שומר גבול ארצנו / גיבור גידם." המשפט המתאר את מקום קבורתו: "נסתר בקבר שומם" שונה במרוצת השנים ל"עומד קבר שומם," שכן כאשר נכתב השיר מקום קברו לא בלט בשטח.

"שיר אסירי עכו" הופיע לראשונה בדפוס בכתבה על "הלילה האחרון במבצר עכו" שהתפרסמה בעיתון "דואר היום" (שנה ב' גיליון רל"ב, כ"ז בתמוז תר"ף) בחתימת "אסיר עכו". כעבור חודש שב ונדפס בשם "שירת האסירים" בגלוית דואר מיוחדת שהפיץ בארץ המו"ל הפרטי י"ש סגל מראשון לציון.

מי חיבר את "בגליל בתל חי"

יחד עם "שיר אסירי עכו" התפרסם גם השיר "בגליל בתל חי", שיוחס במשך עשרות שנים לזאב ז'בוטינסקי, עד שבתוכנית הרדיו "מי יודע" (1965) נחשפה לראשונה זהות מחברו, איש השומר הצעיר בעיירה טורקה בגליציה – אבא שנלר, שבארץ שינה את שם משפחתו לחושי ולימים כיהן כראש עיריית חיפה.המצבה המפורסמת של האריה השואג הוצבה בתל חי רק כעבור ארבע עשרה שנים. פיסל אותה אברהם מלניקוב, יליד סרביה ואיש הגדוד העברי, שנענה להצעתו של הלורד מלצ'ט להקים אנדרטה על קברו של טרומפלדור. "שיר אסירי עכו" דיבר אל ליבו של מלניקוב, אשר נטל חלק בהגנת ירושלים במאורעות תר"ף. את מחאתו על מאסרם של ז'בוטינסקי וחבריו הביע בכך שניתץ את הפסל של הגנרל בולס, ראש מינהל הכיבוש הבריטי בארץ, שעמד לפני השלמתו.

הפסל נשרט מאריה

לקראת המשימה עבר מלניקוב לגור במטולה ובמחצבת השיש שלה בחר,יחד עם יצחק שדה, אבן אפורה לפסל. שמונה שנים תמימות עבד על חציבת האבן שמשקלה הגיע לשני טון, כשהמטרה מקדשת עבורו את כל האמצעים, ובמרוצת עבודתו אף נסע במיוחד למצרים כדי לעקוב אחר אריות בגן החיות של קהיר (ונשרט עמוק בחזהו מציפורניו של אחד האריות שביקש לבחון מקרוב).

לבסוף, באחד הימים הגשומים של פברואר 1934, הוסר הלוט מעל פסל הארי השואג מזרחה בטקס שנכחו בו בין היתר ביאליק, יצחק בן צבי, וחברי "השומר". היה זה מעמד מרגש כאשר לטקס, לזכרו של מי שנחשב אז הגיבור הלאומי, הגיע המשורר הלאומי ואיש לא העלה על דעתו כי עמד אז בחדשי חייו האחרונים.

את "שיר אסירי עכו" הלחין יוסף מילט (1889-1947), שאפשר כי ראוי הוא לתואר "הנשכח" בין חלוצי הזמר העברי בארץ. הוא הגיע לארץ בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה כחייל יהודי בצבא האוסטרי, ועם נסיגת הצבא נטש אותו ונשאר בארץ. הוא כיהן כמורה לזמרה בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב וכן לימד בקונסרבטוריון "שולמית". כשהוזמן הנציב הרברט סמואל לבקר במושבה פתח תקווה בשנת תרפ"ב, מיד לאחר אישור המנדט הבריטי ע"י חבר הלאומים, קיבלה את פניו מקהלת "הזמיר" בניצוחו של מילט בשני שירים: "אלגיה" ("על מלוא רוחב ים התכלת") למילות טשרניחובסקי והמזמור "בצאת ישראל ממצרים" – שניהם בלחנו של מילט. דווקא "שיר אסירי עכו" לא הושמע בפני מי שחנן בזמנו את ז'בוטינסקי וחבריו.

להלן הנוסח הראשון של השיר בכתיב המקורי:

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

מני דן עד באר שבע,
מגלעד לים,
אין אף שעל אדמתנו
לא כופר בדם.

דם עברי רוו לשובע
ניר והר וגיא;
אך מדור ודור
לא נשפך טהור
מדם חורשי תל חי.
מדם חורשי תל חי.

בין איילת ומטולה,
נסתר בקבר שומם,
דום שומר גבול ארצנו
גיבור גידם.

אנו שבי, אך לבנו
אלי תל-חי בצפון;
לנו, לנו, תהיה לנו
כתר החרמון, כתר החרמון.

אומץ על ידי כל תנועות הנוער

שירי תל חי לא נחשבו לנחלתו של פלג זה או אחר ביישוב. שרו אותם אנשי כל התנועות והזרמים מקצה עד קצה, הן בארץ והן בקהילות היהודיות בתפוצות והם נדפסו בחוברות שהוקדשו ל"יום תל חי". מי שמצא לנכון לאמץ את יום י"א באדר כיום תל חי היה יהודה שרתוק (שרת), איש עין חרוד ואחר כך יגור. הוא גם הלחין את שיר תל חי – "כחזון תוחלת", שחיבר דוד שמעוני.

 

 

 

 

 

 

 שירי תל חי הופיעו בשירוני כל תנועות הנוער. על מחברי השירים ומלחיניהם נמנו אנשי ימין, שמאל ומרכז, חילוניים ודתיים. רק האיות של השם טרומפלדור השתנה בהתאם לעמדה הפוליטית: בתנועות "השומר הצעיר", "הנוער העובד" ו"המחנות העולים", שרו על טרומפלדור, ואילו ב"בית"ר" אייתו תרומפלדור, על פי ראשי התיבות של שם התנועה – "ברית יוסף תרומפלדור".

 

"השומר הצעיר" עד אל עריש

ייאמר מיד כי "מני דן ועד באר שבע" לא היה שיר הזמר הראשון ששיקף את מִנְעַד ההתיישבות בארץ. קדמו לו ציוני גבול גיאוגרפיים ברוח זו ששילב קדיש י. סילמן בשני פזמוניו: "מקוסטינה עד ראש פינה" ו"מרוחמה עד מטולה" (בשיר "פז כולה, רז כולה"). אחריו חיבר הסופר והמחזאי מרדכי ברנשטיין את השיר "מדן ועד אל עריש נסול לנו כביש," שהיה, למרבית הפלא, אחד משירי תנועת "השומר הצעיר" עוד לפני קום המדינה. אין לדעת אם ביקש המחבר להרחיב את תחום היישוב עד אל עריש על פי הסכם גבולות הארץ משנת 1906, או שמא נלכד בשבי החרוז.

כעבור זמן תחם אלתרמן את גבולות החריש בארץ "ממורדות הלבנון עד ים המלח" (בשיר "בהרים כבר השמש מלהטת"), ואורלנד הריץ את הטנדר של הנוטרים "מגדות ים המלח עד עין המפרץ" ואילו את אהבתו פרש "מעזה עד חניתה". בשיר "ערן" קבע משה אביגל (בלחנו של נרדי) כי "מבאר שבע ועד דן אין בחור כמו ערן" וברוידס פסק: "מדן ועד באר שבע ירחבו גבולים" ללחן של מרק לברי. אלה היו המתונים שבחבורה.

לגלעד, לחורן, לבשן ולים סוף

הסופר עבר הדני, שנהג לשיר במוצאי שבת על "אליהו הנביא… אליהו הגלעדי" היפנה את הזרקור מזרחה ובישר לבני הנוער "הגלעדה נעלה" בשיר שחיבר לצלילי עמנואל עמירן. גם אהרון אשמן חצה את הירדן אל תחום שבט גד, ראובן וחצי שבט המנשה, ושר בלחן של מרדכי זעירא: "ככה כך ולא אחרת / ים תיכון וים כנרת / גם בשן וגם גלעד / מני אז ועדי עד." הפלמ"ח צעד לצלילי המנונו "ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר", ולא נחה דעתו עד שהציג בתש"ט את המנעד העדכני של גבולות הארץ: "מני דן ועד ים סוף" – בשירו של חיים חפר "הי דרומה לאילת".

מי שחנך "שירת גבולות" זו היה השיר "יה ליל", שיר זמר ערבי מקומי, שתחילה הותאמו לו המילים הבאות:

יָה לֵיל, יָה לֵיל,

יָה לֵיל, יָה לֵילִי,

יָפֶה הַלֵּיל.

יָה לֵיל, יָה לֵילִי.

יָה לֵיל, יָה לֵילִי,

יָה לֵיל, יָה לֵיל,

יָה לֵיל, יָה לֵילִי,

יָפֶה הַלֵּיל.

אֶרֶץ כְּנַעַן

מוֹלַדְתִּי,

וּשְׂדוֹת חוֹרָן

מְגַמָּתִי.

כעבור זמן התפשט השיר בארץ בסדר מילים שונה ולימים השלימה לו המשוררת המלחינה שרה לוי תנאי שני בתים נוספים המציבים גבולות חדשים-ישנים לזמרת הארץ – מנוף החרמון עד גאון סיני. לחנו שימש כאות שידור ב"קול ישראל".

זה לשון השיר המלא:

מוֹלַדְתִּי אֶרֶץ כְּנַעַן

מְגַמָּתִי שְׂדוֹת חוֹרָן,

יָא לֵיל, יָא לֵילִי,

יָא לֵיל, יָא לֵיל.

לִצְפוֹן הָרִים אֶשָּׂא עֵינַי

וּגְבוּל מִדְבָּר לְמוּל פָּנַי.

יָא לֵיל……

מִנּוֹף חֶרְמוֹן קוֹלְטוֹת אָזְנַי

הֵד תּוֹרָתִי מִגְּאוֹן סִינַי.

יָא לֵיל…

מאמר זה פורסם גם ב"האומה" ובכתב העת של  אהוד בן עזר ומתפרסם כאן באדיבותו של אליהו הכהן

ראה

מפעל חייו של אליהו הכהן