ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

 

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.

 

מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
– במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
– פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
– ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
– בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

– אז איך נפצעת ?
– מריקושט.
– ריקושט? מה זאת אומרת?
– ריקושט מהקיר.
– קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
– כנראה
– ———
– אז למה בקיר?
– אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
– מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
– אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
– מי זה היה?
– מישהו מהכפר.
– מי. אתה לא זוכר?
– איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
– אבל הוא היה גבר או אשה?
– אני לא זוכר?
– אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
– זו היתה כנראה אשה
– זקנה או צעירה?
– איך אני יכול לדעת?
– אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
– לא.
– אתה זוכר מה היא לבשה?
– נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
– ——–
– עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

 

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

 

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

 

 

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

 

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

 

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן