גירסה מעודכנת אוקטובר 2015 [המאמר המקורי פורסם ב-2009]

עלילת הדם שניסה אבו מאזן להעליל על ישראל איננה דבר חדש לא אצל הפלסטינים ולא אצל האנטישמים לאורך כל ההיסטוריה היהודית. אבו מאזן הכריז כידוע כי הילדון החביב והמסכן  אחמד מנאסרה בן ה-13 "הוצא להורג" על ידי כוחות הבטחון של ישראל.

טוב עשה נתניהו שהורה לצלם את הילד הרוצח אוכל לתאבון בבית החולים בו הוא מקבל טיפול מסור.

 עלילת הדם האחרונה היא המשך לשורה ארוכה של עלילות דם שהחל בהם חתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת. בין העלילות: הרעלת בארות וילדים, שימוש באורניום בפצצות, שימוש באברי ערבים להשתלה ביהודים ועוד.

עלילת הדם השבדית

בשנת 2008 פורסמה בעיתון השמאלני השוודי הנפוץ "אפטונבלדט" עלילת דם נבזית.

בידיעה שפרסם העיתון נאמר כי "חיילי צה"ל הורגים פלסטינים, כדי לסחור באיבריהם". העיתון מצטט פלסטינים הטוענים כי צה"ל עוצר צעירים בגדה ומחזיר את גופותיהם לאחר שנקצרו אבריהם.

 

הכתב השוודי דונלד בוסטרום, הזכיר כמובן בכתבתו את פרשת הסחר באברים שנחשפה בניו ג'רזי. בפרשה זו נתגלה כי מעורבים בה גם כמה רבנים. קלאסי.

קיצור תולדות עלילות הדם

עלילות הדם החלו סמוך מאד לעליית העם היהודי על בימת ההיסטוריה.

כבר ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו – פלאביוס מספר בספרו "נגד אפיון" על עלילת דם שנפוצה בעולם ההלניסטי. סיפרו כי היהודים מביאים יווני לבית המקדש, מפטמים אותו משך שנה ואז מקריבים אותו לאלוהיהם ואוכלים את בשרו.

 

עלילת הדם הנפוצה ביותר בימי הביניים העלילה על היהודים כי הם רוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. העלילה הזו החלה במאה ה-12 בבריטניה ונמשכה בגירסות שונות במהלך כל ימי הביניים בכל ארצות אירופה הנוצרית. (בעולם הערבי התופעה חדשה יחסית והיאקשורה בעיקר בעליית הציונות והקמת מדינת ישראל. אך הערבים למדו מהר מאד את מלאכת עללילות הדם ואימצו את הפרוטוקולים של זקני ציון).

בעת החדשה נמשכו העלילות שהמפורסמות בהן עלילות דמשק, עלילת קורפו, עלילת ביליס, (ראה קישור) ועוד רבות.

עלילה דומה לעלילת גניבת האברים של פלסטינים, אך בהקף גדול בהרבה, הועלתה בשנת 2003 בטלוויזיה הצרפתית. חקרתי בשעתו את הנושא ביסודיות, בעזרת ידידתי, אשת הטלוויזיה נילי טל, והרי הדברים שכתבתי אז בשלמותם.

ישראל גונבת כליות מילדים במולדביה

פעם האשימו אותנו שאנחנו שוחטים ילדים נוצרים כדי לאפות מדמם מצות לפסח. עכשיו מאשימים אותנו בגניבת כליות מיתומים מולדבים, על מנת להשתילם בגופם של ילדים ישראלים.

העלילה המרושעת הזו שודרה בטלוויזיה הצרפתית, בתכנית שהנושא שלה סחר באיברים להשתלה. המפיקות נעזרו בפרופסור ננסי שפאר-יוז, אנתרופולגית מאוניברסיטת ברקלי בארצותהברית.

כך נראית ונשמעת עלילת דם נוסח המאה העשרים ואחת:

הסצינה מצולמת בתוך בית יתומים במולדביה. פרופסור ננסי יושבת ליד אחת המיטות ומלטפת ילד חמוד.

קריינית:

"שוק האברים לא פוסח על אף אחד, אפילו לא על ילדים. כבר שנים שהשמועות אומרות שהילדים הם שמזינים את השוק הזה. ננסי, העומדת בראש הארגון שלה, מנסה לברר מה האמת ומה השקר. אבל לפענח את האמת זה מאד קשה.

פרופסור ננסי:

"ילדים הוא הנושא הכי סודי, טבו, בתחום הסחר באברים. זה מאד קשה ומאד סודי. מה שאני יכולה עכשיו להגיד שאני גיליתי לפחות שלושים מקרים של ילדים בישראל בקליניקה המתמחה בנפרולוגיה של ילדים. ילדים בגילאי שנה ושנה וחצי שחזרו לארץ עם אברים שנקנו בחו"ל. כך סיפרו לי ההורים והרופאים. לא יכולתי לבדוק את המקור של הכליות הטריות. האם הם נלקחו מילדים קטנים או מאנשים קטנים. שכך אמרו לי הרופאים אבל מה שברור שאף אחד לא מדבר על זה".

 

על העלילה הזו נודע לי מפי הבמאית והמפיקה נילי טל, שלידיה הגיעה קלטת של התכנית Envoye Special, ששודרה בערוץ הצבורי של צרפת ANTENNE 2. התכנית היא משהו בנוסח "מבט שני" וזוכה לרייטינג גבוה. נילי הזדעזעה ממראה עיניה במיוחד משום שהיא סייעה בתום לב לפרופסורית האמריקנית ולמפיקות הצרפתיות, בעת שבאו לצלם בישראל.

"זה טריק קולנועי"

מי שהזדעזע יותר לאחר שצפה בקלטת היה פרופסור מיכאל פרידלנדר, ראש מרפאת מושתלי כליות במחלקה הנפרולוגית של בית החולים הדסה עין כרם. פרופסור פרידלנדר, שהתראיין לתכנית, גילה כי הוליכו אותו שולל. לא סיפרו לו בכלל שבאו לכאן אחרי שצילמו יתומים מולדבים והדביקו את העלילה לראיון עמו. כלומר: קודם סימנו את המטרה ואחר כך ציירו את העיגולים סביבה. "נורא כעסתי" אמר לי.

על מנת להיות בטוח שהבין נכון את הסרט הוא פנה לזוג ידידים הגרים בשכנותו, קלוד ואמה רוזנקוביץ. שניהם ילידי צרפת, פעילי "שלום עכשיו", שהיו בין חטופי מטוס "איר פראנס" שחולצו מאנטבה. הוא ביקש מהם לצפות בקלטת. כשעל המרקע נראתה הסצינה של בית היתומים במולדביה פרצה האשה בבכי.

"שאלתי את האשה למה את בוכה" – סיפר לי פרופסור פרידלנדר – "והיא ענתה לי: 'לא ידעתי שאתם גונבים כליות מילדים במולדביה'. אמרתי לה אבל היא לא אמרה את זה בסרט. והאשה השיבה לי, 'כן זה טריק קולנועי'. ובכתה".

המסקנה שהסרט מוביל אליה נעשית אכן באמצעות טריק קולנועי. אין בסרט אף לא צילום אחד של ילד מולדבי כרות כליה. אין אף עדות של רשות כלשהי על הימצאותם של ילדים כאלה במקום כלשהו בעולם. אין עדות של אף רופא או צוות חדר ניתוח, שהיה שותף אי פעם לניתוח השתלה של העברת כליות בין ילדים בגיל זה. אין בסרט אמירה מפורשת המאשימה את ישראל. מה עושים? מצטטים פרופסורית האומרת שיש ילדים בישראל שבגופם כליות ממקור לא ידוע. לאחר מכן מצלמים בתצלום תקריב תינוק מולדבי בבית יתומים, ואחר כך יתום מולדבי המתגולל נטוש ברחוב מושלג.

"יש בסרט האשמה נגד ישראל באמצעות אסוציאציות עם טריקים של צילום", אמר לי פרופסור פרידלנדר. זה כמו שיצלמו את אמא שלך ויגידו שהיא עובדת קשה ואחר כך יצלמו בית בושת.

"כליות של מבוגרים"

שאלתי את פרופסור פרידלנדר אם יש בסיס עובדתי בכלל לאפשרות שישתילו כליות בתינוקות בני שנה וחצי שנלקחו מתינוקות אחרים.

פרופסור פרידנלדר: "בהשתלה אצל ילדים קטנים התוצאות לא טובות. מחכים עד שהגוף יותר גדול. כשהילד בן ארבע ואפילו כשהוא בן שש אפשר להשתיל לו כליה של מבוגר. לפעמים באגן אין מספיק מקום אז שמים את הכליה קצת בתוך הבטן. כשהכליה מושתלת היא מצטמצמת ומתאימה עצמה לגודל של הילד".
שאלתי אם ידוע לו על תינוקות שנלקחו מהם אברים להשתלה בתינוקות אחרים.
פרידלנדר: "זה נשמע איום ונורא. הכל אוויר. איך אפשר להגיד דבר כזה."

גם ד"ר יעקב פרישברג, מומחה להשתלות בילדים, מבית החולים "שערי צדק" אמר לי: "לי לא ידוע על שום מקרה כזה של גניבת כליות. אני לא מכיר מקרה שילד היה תורם כליה".

"שקר מכל זווית"

את ההפרכה הסופית והמלאה לעלילה הצרפתית שמעתי מפי תמר אשכנזי, מתאמת השתלות במרכז הלאומי להשתלות.

 

"מה שפרופסור ננסי אומרת זה שקר מכל זוית" – אומרת אשכנזי. "קודם כל אין לנו מספר כזה של ילדים הממתינים להשתלה. בשנים 2000-2002, לפי הרישומים שלנו, היו שני ילדים בני שלוש. ועוד אחד קטן. כולם הושתלו בארץ. הראשון המתין שלושה חודשים, השני המתין ארבעה חודשים יש אחת שחיכתה 16 חודש כי לא היה בתקופה הזו סוג דם 0. בשנים 2000-1999 אין אף ילד בן שלוש. כיום יש לנו ילדה אחת בישראל בין שנה וחצי לשנתיים. היא עברה השתלה מאמא שלה. זה לא הצליח והיא עושה דיאליזה".

"נניח שהיו בני שנה וחצי.שהבריחו לטורקיה ושם עשו את המעשה. אבל אתה צריך אז להוכיח שיש יציאה של ילדים לטורקיה בגיל הזה ולהוכיח שהם היו בדיאליזה קודם. וזה אני אוכל להוכיח לך שלא היה ולא נברא. בכלל לא שולחים ילדים להשתלה בחוץ לארץ אלא רק במקרים יוצאי דופן של השתלת כבד ורק למרכז אחד בבלגיה."

"כיום הילד הכי קטן בישראל שרשום להשתלה נולד ב-,1998 יש שניים כאלה. היותר קטנים כבר הושתלו. מבין אלה שהושתלו אפשר לחפש בפינצטה כאלה שמתאימים לגילים שהיא מדברת עליהם".

תגובת הפרופסור ננסי

פניתי בדואר אלקטרוני לפרופסור ננסי שפאר-יוז. אמרתי במכתב, בנימוס רב, כי הגיעה לידי קלטת ובה התכנית של הטלוויזיה הצרפתית. ציינתי שכל מי שראה את הקלטת כאן רואה בתכנית עלילת דם וביקשתי את תגובתה.

היא השיבה במהירות הבזק. היא הודתה לי על שבקשתי תגובתה וביקשה שאעכב את פרסום המאמר הואיל והיא עומדת לבוא לישראל. היא הציעה שנפגש ונעבור יחד על הסרט. לדעתי יש כאן אי הבנה, אמרה. לגופו של ענין אמרה שהיא אינה אחראית לעריכת הסרט וכי לא היתה מאושרת מן העריכה של הראיון עמה בבית היתומים. בהמשך המכתב הארוך סטתה לנושאים אחרים שלא נוגעים כלל לשאלה שהצגתי לה.
כתבתי לה מכתב שני ובו הבאתי את הציטטה המוקלטת שאמרה בבית היתומים. ציינתי כי בדקתי את הדברים שאמרה ומצאתי שהם חסרי שחר. ביקשתי שתמציא לי הוכחות לאמיתות דבריה או שתודיע כי היא חוזרת בה מן הדברים. נילי טל היא מומחית לקולנוע וקבעה שאין כל עריכה בקטע הזה.

בתשובה קיבלתי מכתב עוד יותר ארוך בו שוב איננה משיבה על שאלותיי. פתאום העלתה סיפור חדש: מחקר שערך ד"ר יעקב פרישברג מ"שערי צדק" ובו הוא מספר על "שמונה עשר ילדים בני שנה עד 18" שבשנים 1995-1998 יצאו לעיראק של סאדאם חוסיין ובוצעו בהם השתלות. בשובם היו בטיפולו של ד"ר פרישברג. במאמרו מנה פרישברג שורה של נזקים שגרמו אותן השתלות.

ומה ענין השתלות בגדד שנעשו בפלסטינים מן השטחים למה שאמרה בבית היתומים במולדביה? ואז היא מוסיפה משפט מאשים : "הורים יהודים מישראל לקחו גם כן את ילדיהם לחוץ לארץ לצורך השתלה מסחרית".

היא הוסיפה שאם ראיתי את הגירסה הצרפתית של הסרט ייתכן שהיו בעיות תרגום בהבנת דבריה. זה לא הוגן להאשים אותי בעלילת דם כשכל מה שאני עושה הוא למנוע את נזקי "תיירות האיברים" – כתבה הפרופסור.

עוד בטרם הספקתי להשיב על מכתב זה קיבלתי ממנה מכתב שלישי בו היא אומרת בין היתר כי היא מוכנה להביע צער בפומבי אם דבריה הובנו כעלילת דם. לדעתה הרושם שהתקבל הוא בגלל תרגום לקוי ומפני שהדברים הוצאו מהקשרם. היא הוסיפה כי היא רגישה במיוחד לנושא של עלילת דם הואיל והיא עצמה גדלה "בגטו החסידי" של ויליאמסבורג ו"מבחינה תרבותית ואנתרופולוגית" היא רואה עצמה באורח חלקי כיהודיה. "לקשר אותי עם עלילת דם עושה אותי חולה" – כתבה.

הפעם עניתי לה במכתב פחות אדיב. שאלתי אותה אם שלחה מכתב מחאה לטלוויזיה הצרפתית ומכתב התנצלות לקהילה היהודית בצרפת. אם כן אבקש לשלוח לי את העתקי המכתבים הללו. כן בקשתי ממנה לשלוח לי את ספר הדיאולגוים של הסרט בגירסה הבינלאומית שלו, כדי שנוכל לשמוע מה אמרה בדיוק באנגלית.

על מכתב זה לא קבלתי תשובה עד להורדת רשימה זו לדפוס ביום ראשון ה-19 באוקטובר 2003.

(הערה הנכתבת בספטמבר 2009: לא קיבלתי ממנה אף מכתב מאז)

כך נולדה העלילה

ואלה תולדות עלילת הדם.
פרופ' ננסי שפאר-יוז, אנתרופולוגית מסן פרנציסקו, קיבלה מענק מחקר מקרן "סורוס"(סורוס איננו כידוע חובב גדולשל ישראל) לחקר סחר בכליות להשתלה.
היא הגיעה לישראל לפני כחמש שנים. בהמלצת גורמים רפואיים פנתה לנילי טל, על מנת שתקשר אותה עם רופאים משתילים וחולים הממתינים לכליה או שהושתלו כליות בגופם. היא עשתה זאת במסגרת מסע עולמי שהיא עורכת, בעבודתה האקדמית ובתקשורת העולמית, נגד הסחר באברים.

 

נילי טל, עיתונאית במאית ומפיקה ותיקה ("רצח ללא מניע", "כלות מאוקראינה", "גשר כחול לבן", "עזה כמוות" ועוד עשרות סרטים דוקומנטריים) התמחתה בנושא ההשתלות. היא החלה לעסוק בנושא לפני עשרים שנה, כשהפיקה לטלוויזיה הישראלית סרט על מצוקתם של חולי כליות. במשך השנים עשתה כתבות רבות בנושא. כאדם שאיכפת לו עקבה אחר מרואייניה משך השנים והתעניינה בגורלם.

מצב בלתי נסבל

סיפרה לי נילי:
"מתוך עיסוקי בנושא הגעתי למסקנה שיש הצדקה מוסרית למכירת כליות. המצב בארץ בלתי נסבל. אין חוק פלילי האוסר מכירת כליה אך יש תקנה של משרד הבריאות האוסרת על רופאים לתת יד לכך. בכל מקום בעולם ובארץ מעודדים בני משפחה לתרום כליות לקרוביהם ואסור לקבל תרומת כליה מאדם זר, אלא אם נעשתה חינם, כמחווה אלטרואיסטית".

"בארץ יש יותר משש מאות חולים הזקוקים להשתלה ונמצאים בדיאליזה. היו שאמרו מדוע מותר לקבל כליה מבן משפחה ולא מתורם זר, המוכן לתרום כליה תמורת תשלום? ונמצאו תורמים וקונים. אך החשש מאימת החוק הביא אנשים לחפש פתרון מחוץ לגבולות המדינה.

פתרונות ישראליים

"את הפתרון הראשון הציע קובי דיין שגייס את פרופסור זכי שפירא, לשעבר מבילינסון, מומחה בינלאומי להשתלות וגם פיתח תרופות נגד דחיית אברים מושתלים. תחילה יצאו הישראלים לטורקיה. נמצא מי שאירגן תורם-מוכר, החולה טס במטוס שכור לטורקיה עם הפרופ' שפירא ועם קובי דיין שנטל עמו את כל הציוד הדרוש ממגבות וסדינים ועד פינצטות. הכסף עבור ההשתלה שולם לדיין שדאג לשלם לתורם, לבית החולים ולמנתח ואיש לא שאל שאלות. הרוב המכריע של הניתוחים הצליח וכולם היו מרוצים.
מטורקיה עברו הישראלים לארה"ב ומארה"ב עברו גם לדרום אפריקה. היום מצאו הישראלים את הדרך לקולומביה ועוד היד נטויה. המחירים נעו בין 115,000 דולר ל-150,00 דולר – תלוי במנתח ותלוי בבית החולים ובמדינה. קופות החולים השונות מחזירות לחולים חלק מההוצאה על ניתוחים אלו. הן מצאו כי זול יותר לשלם על השתלה מאשר לממן דיאליזה לכל החיים".

ישראל כמטרה

"כשהגיעה פרופסור ננסי שפאר-יוז לארץ ישבתי אתה ומסרתי לה מידע והיא נראתה לי בסדר. היא לא הסתירה את התנגדותה התקיפה למכירת אברים. אני חולקת עליה בנושא זה והסברתי את עמדתי. לאחר זמן נתברר כי שמה למטרה להסיר את ראשו של זכי שפירא.

"אחרי פגישתנו היא התחילה לשלוח אלי עיתונאים מכל התקשורת העולמית. היה פה למשל מייקל פינקל מן הניו יורק טיימס. הוא כתב עשרה עמודים על עניין הכליות. קצת שיקר אבל היה בסדר. אחריו הגיעו עוד עיתונאים ותחקירנים מרשתות טלוויזיה אמריקניות ואחרות.

"יום אחד הגיע דוא"ל משתי צרפתיות שהכינו כתבת תחקיר לערוץ הציבורי הצרפתי. פרופ' ננסי שלחה אותנו, אמרה שתעזרי לנו. עזרתי להן כי זה המקצוע שלי ולא חשדתי. סללתי להן את הדרך להפקה בישראל. הן שלפו את המצלמה וצילמו. הפגשתי אותן עם פרופ' מיכאל פרידלנדר.

"במהלך העבודה היתה לי הרגשה לא טובה. חשתי שהן הולכות לרמות אותי. היה אצלן משהו מזוייף והרגשתי לא טוב עם זה. הן נסעו. שלום וזהו. לא ביקשתי מהן לשלוח קלטת של התכנית והן לא טרחו לשלוח לי.

באחרונה פנו אלי מפיקות בריטיות שביקשו להפיק סרט דומה. הבאתי אותן לפרופסור פרידלנדר. אז הוא נתן לי את הקלטת הצרפתית ולמדתי את הלקח. האנגליות לא יקבלו אצלי עזרה לנוסח אנגלי של עלילת הדם.

עד כאן דברי נילי טל.

תמיד ישראל אשמה

הרקע לעלילת הדם החדשה קשור בבעיה אתית-רפואית המעסיקה את העולם מזה שנים. בעיית השתלת אברים. בשום מקום בעולם אין די אברים להשתלה ממתים או מקרובי משפחה. וכשיש ביקוש יש הצע. ובאורח טבעי הביקוש הוא של חולים ממדינות עשירות וההצע הוא ממדינות עולם שלישי.

ד"ר תמר אשכנזי, המתאמת הארצית להשתלות, סיפרה לי כי היא משתתפת כמשקיפה באיזו ועדת השתלות של מועצת אירופה. בדיון שהתקיים באחרונה נתברר כי אין מדינה שאין בה סחר אברים: איטליה, צרפת, אנגליה, גרמניה – כולם. והשיטה דומה: מוצאים תורם מארץ שלישית נוסעים לבית החולים, הדולרים עוברים מיד ליד וזהו.

העובדה שזו תופעה כלל עולמית לא הפריעה לכל מיני אנטישמים לנסות להכפיש את ישראל דווקא בתחום הזה. כשניסו פעם להעביר החלטה אנטי ישראלית בנושא הצליחו נציגי ישראל לסכלה – כך ספרה לי ד"ר אשכנזי – כשהוכיחו שישראל אינה יחידה ואינה יוצאת דופן.

ולסיום תזכורת:ציור מימי הביניים על עלילת דם -הפקת דם של ילד נוצרי בידי יהודים לצורך הכנת מצות לפסח

הישראלים שחתמו על עלית הדם של ה- LANCET

מעלילות בייליס ועד עלילת טואף