ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

התמיכה ברודנות כטבע שני

גם אדישותו ההססנית של הנשיא אובמה אינה מנותקת מתחושת ה'ברוך' שמפעמת בעורקי השמאל למראה כמיהה אמיתית לחופש ולדמוקרטיה. התמיכה ברודנויות הפכה בשמאל הישראלי ובמערב בכלל לטבע שני. וככל שהרודנות תהיה אכזרית יותר, תומכת טרור, מסוכנת לסביבתה ולעמה, ובעיקר אנטי-ישראלית ואנטישמית כך היא נתפסת כאותנטית יותר וכשרה יותר למאכל.

השמאל במערב ובישראל תמיד היה נדבך חשוב בחוסנם של המשטרים הטוטליטריים המדכאים: כך זה היה בימי ברית המועצות, ימי הדיקטטורה הנאצרית במצרים, סין המאואיסטית, קובה הקסטרואידית והיום משטר הצ'אביזם בוונצואלה, משטרו של אחמדינג'אד באיראן ומשטר ארגוני הטרור ברשות הפלסטינית. אמנם היחס למשטר אחמדינג'אד מסויג במידת מה. בכל זאת: הכחשת השואה, תליות בכיכר, איומי השמדה גלויים ואיסלאמיזם.

מצע משותף עם אחמדניג'אד

אבל מי שיבדוק את הרטוריקה של אחמדינג'אד בכל הקשור ליהודים ולישראל יבין שיש מצע משותף רחב מאוד בין השמאל האנטישמי באירופה וגם זה המסתופף בישראל סביב עיתון 'הארץ', מפלגת חד"ש וגרורותיה וכל ארגוני זכויות האדם, לבין אחמדינג'אד.

אצל הקיצונים שבהם נוצרה אהדה אינסטינקטיבית לאיראן האחמדינג'אדית בגלל האתגר הקיומי שהיא מציבה לישראל. אחמדינג'אד לא התארח במקרה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא לא היה שם זר בהשקפותיו האנטי-ציוניות ובנרטיבים ההיסטוריים שפרטו על נימי האשמה של "המערב הקולוניאליסטי", שנושא על שכמו את האשמה האחרונה והאולטימטיבית – הקמת מדינת ישראל על חשבון אדמה ערבית ועם ערבי פלסטיני שגורש. את הקשר המטורף הזה בין אחמדינג'אד לבין השקפות השמאל הפוסט-מודרני כבר מבינים, כפי שראיתי, גם באקדמיה.

האנטישמיות החדשה

הכנס על האנטישמיות החדשה התקיים באוניברסיטת חיפה ימים אחדים לאחר שאנטישמי חדש ותומך מובהק בהסתה ובטרור, שייח' ראא'ד סלח, נתן שם הופעה. הופעה סגורה, בתוך הקמפוס, שליהודים נאסרה הכניסה אליה. פרופ' אילן גור זאב במענה לאחת השאלות מהקהל לאחר הרצאתו אמר, שהוא נגד לאסור על אירועים כאלה; צריך לנהל דיאלוג, ולדעת להתמודד עם אנשים כמו ראא'ד סלח. השם המפורש, אגב, לא הוזכר – כדי שלא ליצור את הרושם שמדובר בערבי ובמוסלמי. המלה "טרור" שימשה כסמן למי שהתקשה בהתרשמות.

אילן גור זאב הוא הדוגמא האחרונה בגלריה של אינטלקטואלים, שנפל להם האסימון והרגישו שהשמאלנות הפוסט-קולוניאליסטית העיוורת נמצאת על מדרון חלקלק שאין מנוס אלא להגדירו בתור "האנטישמיות החדשה". החדשה האמיתית כאן היא שהנושא הזה מקבל הכרה ולגיטימציה לדיון באקדמיה. עד עכשיו המונופול על הנושא היה בידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומכון וידאל ששון באוניברסיטה העברית בראשותו של פרופ' ויסטריך. הכנס בחיפה מסמן מפנה.
"ההגנה על מדינת ישראל בעת הזאת היא הגנה על האנושות ועל האנושיות", אמר לי גור זאב במסדרון מול אודיטוריום הכט.

"מוחקים אותי מהאתרים"

שאלתי אם אדם שעושה זאת לא הופך בעל כרחו לציוני. "אפשר לעשות זאת בלי להפוך לפטריוט ציוני. בעולם הפוליטי ההיסטורי הקונקרטי קיים ציבור, אלו אזרחי ישראל, עם צרכים מסוימים וכשאני רואה את העוול בהתקפה הזאת של האנטישמיות החדשה – אני יוצא להגן גם בעניין הזה".
שאלתי, אם הוא מתחיל להרגיש את הלחץ בסביבה האינטלקטואלית והפוליטית שלו.
"אווה! מוחקים אותי מכל אתרי האינטרנט. זה התחיל מאז שהתחלתי להציג את העמדות החדשות שלי, שזה בערך לפני שנתיים".

פרופ' גור זאב מודה ש"רוב רובה של העבודה שלי מהעבר משתלבת באנטישמיות החדשה". אלא שהמיפנה התודעתי שעשה, בין אם הוא ציוני או לא, גרם לכך שכבר הוציאו עליו חוזה.

יתכן שדוקא הרגישות שלו כמי ששותף להגות הפוסט ציונית, היא שהביאה אותו לחוש שכל התורות החדשניות מתנקזות לנקודת כבידה אחת – נגד ישראל, הציונות והיהודים. "מדובר במגמה שהמנעד שלה מתחיל מהפוסט קולוניאליזם, המעודד רגישות לאחר ולקורבן; ובקצה השני שלה יש עידוד להתנגדות ולהצדקת הטרור", הוא אמר בהרצאתו המבריקה. "היסוד הוא רוחני תיאולוגי ופילוסופי. אין אפשרות לשוויון נפש נגד הטראנספורמציה של הצייטגייסט הנוכחי (= רוח התקופה. וזה אחד המשפטים הפשוטים יחסית. א"ל). הפוסט קולוניאליזם מחנך להתנגדות למהות הכובשנית של המונותיאיזם של המערב. הוא שואף להנחיל את הגאולה בדמות האוטופיה האוניברסאלית. וישראל במסגרת הזאת נתפסת כמייצגת האלימה של הכוחנות של המערב. ההתנגדות למונו-תאיזם, לפאלו-צנטריזם, האחרות המינית – כל המנסרות האלה מובילות להתנגדות לישראל. האנטישמיות החדשה מוצאת את ביטויה כאלטרנטיבה רוחנית. בעולם שגלתה ממנו הקדושה ההתנגדות לישראל היא הגורם המאחד".

לא.ב. יהושוע לא בוער

פרופ' דני גוטווין וא.ב יהושע שגם דיברו בכנס נראו כמי שהנושא אינו בוער בעצמותיהם. זה בלט כי כל אחד מהם גייס את הדיון באנטישמיות החדשה, שהם פחות או יותר כפרו בקיומה כ"חדשה", לדיבור על האג'נדה הרגילה שלהם. גוטווין נלחם בדחליל הקומוניסטי של הניאו-ליברליזם. לכן האנטישמיות החדשה, מבחינתו, היא תוצר של הניאו-ליברליזם. א.ב יהושע חותר לזהות ישראלית חילונית מנותקת מיהדות הגולה – ולכן הוא מדבר על ההתקפה של האנטישמיות החדשה נגד החיבור שבין ישראל ליהדות העולם.
אבל גור זאב ופרופ' ברנרד האריסון האנגלי מבינים בדיוק מה חדש ומה קרה מאז 2001. היהדות, לפי גור זאב, נתפסת היום במערב כבסיס האתנוצנטריות והקולוניאליזם. ואחר כך שאלה המנחה, האם זה בכלל משנה למה שונאים אותנו? האם זה משנה אם שונאים אותנו בגלל שהיהודים הם האחר של המערב או בגלל שהיהדות היא מקור תרבות המערב?
לגור זאב יש בעיה, משום, שכפי שאמר לי, מרקס מאוד חשוב לו. אבל הוא גם מכיר בכך שמרקס הוא אחד המקורות של האנטישמיות החדשה. "מהו סודו של הרוע הקונקרטי בעולם?" מצטט גור זאב את מרקס. "מהו הבסיס החילוני של היהדות? סחר מכר. ואלוהיה החילוני – הממון. האמנסיפציה מהסחר מכר ומהממון, דהיינו מהיהדות, היא השחרור של דורנו, על פי מארקס".

"האנטי-ישראליות היום", אומר גור זאב, "היא עבודת קודש. מדינת ישראל הופכת בתפיסה הזאת לישות כוחנית דמונית ולהתנגדות לה מוענקת משמעות החורגת ממספר המחסומים בשטחים. המאבק נגד ישראל הופך למאבק שהכל מגויס בו להצלת הנפש המערבית. המחיר לישועת נפשו של המערב הוא שנאה עצמית, שנאה עצמית עיוורת של המערב וזאת כדי להתמרק מהמהות היהודית שלו". גור זאב מתאר את האנטישמיות החדשה כאפופה ב"קנאות מטורפת", "במסגרת של מעין-דתיות, ומכאן המחויבות המוחלטת של האנטישמיות החדשה. היא מלווה ברוחניות אלטרנטיבית, וזו דרכו של המערב לפגוש את עצמו מחדש ולהיטהר. הביקורתיות הפכה לשנאה עצמית".

המענה, לפי גור זאב, הוא חינוך לאהבת החיים, לקיחת אחריות, חינוך לאומץ – כאלטרנטיבה למה שהוא מכנה "עידן קץ החיים", שמשמעותו שכרון חושים שכחה עצמית ושכחה בכלל.

היהודים אשמים באנטישמיות

פרופ' ברנרד האריסון הזכיר בהקשר של הדיון באנטישמיות, כי אם אתה הולך לאכול עם השטן – קח איתך כף עם ידית ארוכה. הבעיה שבישראל הצפופה אתה יכול לנהל מגעים עם המקל הכי ארוך, ועדיין תתחכך באפו של גדעון לוי, יוסי שריד, או ישבניהם של עדי אופיר וחיים דעואל לוסקי הידוע גם כיעיש רעואל סטוצקי.

"בשנות ה-60 התגבשה התפיסה שלכל דעה קדומה יש אותו מקור. הגזענות, הסקסיזם, האייג'יזם (אפליה נגד קשישים), האליטיזם וכו'. והסיבה, לפי התפיסה הזאת, היא האינטרס הקיים לשמור על מבנה הכוח", פתח האריסון את הרצאתו. האריסון הוא אחד החוקרים הבולטים של התחום. סיפרו 'עלייתה המחודשת של האנטישמיות – ישראל, היהודים והליברליזם' יצא בשנת 2006.
"כך יוצא שהאינטלקטואלים רואים באנטישמיות רק עוד ביטוי של גזענות. מדובר בהתבוללות של האנטישמיות בתוך הגזענות. אסור אפוא להדיר יהודים משום מקום ומוסד. ואז בא הטיעון שאם היהודים מעלים שוב את נושא האנטישמיות – הם עושים זאת מתוך אינטרס פוליטי. ההתנגדות לכך נובעת מהטענה שהדיבור על האנטישמיות גורם לדחיקה והדרה של מצוקות 'האחרים' האחרים. נימוק נוסף בא להאשים את היהודים שהם בעצם מקור האנטישמיות בכך שהם תופסים את עצמם כעם הנבחר. כך יוצא שהיהודים הם כאילו אדריכלי ההדרה של עצמם מהכלל האוניברסאלי השוויוני, וכיוצא בזה הם גם אדריכלי האנטישמיות עצמה. גזענות היא הרעיון המתנגד לחברה המכלילה. הציונים, לפי התפיסה שנוסדה בשנות ה-60, מייצגים רצון לייחודיות ויציאה מהכלל. (לכן הם גזענים)".

כמו ערב השואה

האריסון הוא ג'נטלמן אנגלי המדבר במהירות במבטא מהוקצע, לבוש חליפת בז' ומעוטר בזקן לבן גזוז היטב, עורו כהה משיזפון. שתי האמירות החשובות שלו הן, שבעלי דעות קדומות השונאים נשים או סקוטים שונאים אותם על בסיס של אחד על אחד, ולא בגלל שמדובר בקבוצה בזויה. הבוז והשנאה משחררים מהפחד. את היהודים שונאים על בסיס קבוצתי. "אך יש צורה חמורה במיוחד של דעה-קדומה והיא מופנית באופן כמעט מוחלט רק נגד ישראל. זו הדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דעה-קדומה שמונעת על-ידי פניקה. האמונות שלה הן כדלהלן: שהיהודים פועלים להשגת שליטה על העולם ולערעור יציבות העולם; שהיהודים הם חלק ממזימה לשלוט בגויים; שהיהודים מהווים איום תמידי לכל חברה שהם חיים בתוכה. המאפיין את האמונות האלה – שאין להן כל קשר למציאות. אין שום דבר דומה לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. זוהי פנטסיה פרנואידית. הקשר שלה למציאות הוא כמו האמונה בעב"מים. אך הפחד שנמצא מתחת לפנטסיה הוא אמיתי".
האריסון מציין את האנטישמיות המניכאית הרואה ביהודים את כל הרשע שבעולם, ומכאן גם הבהלה מהמדינה היהודית כקולקטיב. "הרבה אנשים שאומרים שיש בעיה יהודית, יגידו גם שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים. הליכה לעבר הג'נוסייד מייצגת פתרון לבעיה של קולקטיב, זהו פתרון סופי. זוהי מלחמה נגד רוע אפוקליפטי שיש אפשרות להתמודד איתו רק בדרך אחת – להשמידו.
"האנטישמיות של שנאת יהודים כפרטים על בסיס סטריאוטיפי דעכה. האנטישמיות שלא דעכה זו האנטישמיות המניכאית, שהיא המקור לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דהיינו, ראיית היהודים כאומה רבת כוח שכולנו בובות שלה, כולנו קורבנות של הרוע שלה. אחמדינג'אד בנאומו באו"ם ביטא את האנטישמיות הזאת: הוא אמר שכבוד האמריקנים והיושרה שלהם וכבודם של האירופים נפגע על-ידי קבוצה קטנה… האומה הגדולה נדרשת לציית לקבוצה הקטנה המודרכת על-ידי הרשת הציונית.

"אך מאז שנת 2001 התפשטה רטוריקה במערב שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד. הפרופסורים וולט ומירשהיימר לא שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש'נאצי' זה אב-טיפוס של רשע. באנגליה רצה עכשיו הצגה של קרול צ'רצ'יל 'שבעה ילדים יהודים'. היא עוסקת בנושא כיצד הורים מסבירים לילדיהם את מה שהיהודים עושים בעזה".

האריסון נוטה לדעה, שלא מדובר באנטישמיות חדשה אלא "בתחיית האנטישמיות בצורה שיש לה דמיון למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל. כמובן שאחד המאפיינים הוא ההכחשה שבכלל מדובר באנטישמיות. סימני ההכחשה הם אלו: ההתקפה לא מכוונת נגד יהודים אלא נגד ציונים, הם טוענים; כולם יודעים שהאנטישמיות מתה; אנחנו מתנגדים לכל צורה של גזענות ורק טוענים נגד פשעי ישראל; והוורסיה האחרונה מודה שהביקורת על ישראל גורמת לאנטישמיות אבל אין בכך כל רע, כי זה מייצר אקלים של בידוד סביב ישראל.
"אכן שטף הביקורת במרכאות נגד ישראל שהפך למפל של אנטישמיות לא מקדם שלום אלא רק מעורר פחדים בישראל. כמו שאמר לי ידיד ישראלי: השאירו אותנו מתנדנדים לבד ברוח".
והאריסון הוותיק סיים באזהרה: "זהו סחף לעבר פשיזם חדש. אסור לשכוח שהפשיזם הישן הרג בעבר לא רק 6 מליון יהודים אלא עוד הרבה הרבה אחרים".