האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

 

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

 

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)

הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 – 1860המגיד )

 

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275