כשנכנסתי לאולם בו מוצגת תערוכת "חלום ואין דרך חלומה" נדמה היה לי שאני חולף במנהרת הזמן וחוזר לילדותי בנתניה. עלה בי לפתע זיכרון של הריח העז, המתוק חריף, של פריחת ההדרים. שמעתי מתוכי את קולות הפק פק של משאבות המים בפרדסים, את קרקור הצפרדעים שבביצות ואת יללות התנים בלילות.

הורי עברו מצפת לנתניה, בה התגוררנו כשנתיים, כשהייתי כבן שמונה. המעבר מן הסמטאות המעופשות והחרבות של צפת העתיקה לנתניה, היה כמו קפיצת הדרך מן המאה ה-18 (בה עלו סבי הסבים שלי לארץ ישראל) אל המאה העשרים. נתניה כבר היתה אז עיר תעשייתית עם מפעלי יהלומים רבים. אבל רוב שיטחה היה ריק. אדמת חמרה אדומה, מוקפת פרדסים. גרנו ב"ליפט" , צריף שנבנה מארגזי מטען שהגיעו באוניות והיה מצופה בנייר זפת כדי למנוע חדירת גשמים. ליד הצריף היתה גינה בה גידלנו עגבניות ומלפפונים ותות שדה וגזר. תרנגולות הילכו בחצר ואפילו עז היתה, שהניבה חלב. ומעבר לשביל היתה מקשה גדולה של אבטיחים ובה סוכת שומר, ומעבר להם פרדסים עד קצה האופק.

אני מספר את סיפור ילדותי כי הוא ממחיש את הרגשות שמעוררת התערוכה הזו בלבו של כל מי שחי וגדל בארץ הזו, ארץ אהבתנו. אין שום קשר בין התערוכה לבין נתניה של ימי ילדותי. היא מתארת ילדות אחרת ומקום אחר, אך היא נותנת ביטוי לזיכרון קולקטיבי המשותף לכל מי שגדל כאן בימים ההם.

בתערוכה יצירות צילום של שתי אמניות – יונה ארזי ואירית שביט. הן חברות ילדות שגדלו ב"נחלת יהודה" . הישוב הוקם בשנת 1912 כדי שישמש מעין שיכון לפועלים שאמורים היו לעבוד אצל האיכרים ה" בועזים" בראשון לציון הסמוכה. אט אט הקימו משקי עזר על האדמות שהוקצו להם והפכו לאיכרים למחצה בעצמם. ביום עבדו עבודת פרך ובלילות קראו את לרמונטוב ופושקין ואת ביאליק ורבניצקי והיו גם שחזרו לגירסא דינקותא של דף גמרא. השנים חלפו והישוב הכפרי הקטן נבלע בשלמת הבטון הדורסנית של ראשון לציון.

מסע אל העבר

על מה שהביא אותן להציג בתערוכה מספרות שתי האמניות בקטלוג הכתוב בשפה פיוטית:

" חזרנו אל הכפר שלנו למסע צילומים של מבטי זיכרון. חיפשנו אחרי שאריות גן העדן הפרדסי האבוד של ילדותנו.

רצינו לתעד את שאריות היופי, אך עד מהרה גילינו שהמציאות הנגלית שונה מרישומי המראות שהיו בזיכרוננו, ובחרנו להציג את היש האמיתי כפי שהוא… חיפשנו בעמקי חצרות הבתים, ובחצרות האחוריות של התודעה. מצאנו ברכת מים ריקה. רפתות סגורות. לולים מתמוטטים. בתים נטושים. פירות הניסיון להציל מהזיכרון את השלם האבוד הם התצלומים. הם מהות חדשה המתקיימת במקומה של תבנית הנוף כפי שזכרנו אותה…

" הדפסת העבודות על לבידים, (לוחות דיקט) יצרה אובייקט שעליו מוטבעים דימויים הלקוחים מעולם הזיכרון הרגשי. דימויים אקוורליים המתקיימים בזכות עצמם ומהווים השתקפות של זמן עבר בזמן הווה…

”באחת החצרות מצאנו ארגז עץ, (בוקסה) הוא תיבת פרי ההדר שלתוכה נאסף פרי הקטיף. התיבה הריקה המחישה לנו את החסר, את מה שלא יהיה עוד. והכילה גם אותנו, כשהיינו ילדות קטנות, משחקות ובונות עולמות.

" מתוך הצורך למלא ולהתמלא בניסיון לחזור נאספה לה ערימה של מאה ארגזים ריקים ממתינים … בנינו מצבה, גל-עד לתחושת ההבטחה שלוותה אותנו כששיחקנו בתפוחי הזהב. היא הקופסה השחורה שלנו האוצרת בתוכה סודות ועדויות מפעם. תיבת התפוזים של ילדותנו היא הארגז…

" קופסה שחורה" מגלמת את השאלה – האם המעשה ההתיישבותי כפי שנעשה הכיל מראש את זרע חורבנו?

מיצב הארגזים, הוא מלאכה האורגת פנימה הן את החלום האישי והמקומי והן את שברו ואורזת לתוכה את מצבת הזמן" .

כל הצילומים בפוסט זה: זאב גלילי

ראה : אנחנו וערביי ארץ ישראל

אוצרת התערוכה היא קטי בר.

" מיצב נחלת יהודה כאן ועכשיו" , גלריה גל-און, יהודה הלוי79-81