אפשר היה להתחיל את הסיפור הזה לפני חורבן אוסלו, כשהכיכר הזו עוד נשאה את השם " כיכר המלכים". אך כאן כוונתי לחורבן גוש קטיף. ולהפגנה האדירה שהתקיימה ערב הגרוש. לא רק הכיכר הייתה מלאה אלא גם כל הרחובות הסמוכים המובילים אליה.

הכיכר היתה כולה כתומה. משפחות שלמות על זקניהן וטפן.

צעירים נלהבים שבאו מכל חלקי הארץ והתכוננו לצאת לגוש קטיף ולהיאבק על המשך חייו.

לא יכולתי שלא להשוות בין ההפגנה ההיא להפגנה שהתקיימה באותה כיכר למען החטופים. מה אפשר לומר להורים שכולים המוצאים נחמה במאבק למען הורים שיש להם שביב תקווה כי לא יהיו שכולים? מה אפשר לומר לחיילי מילואים הנושאים בגאון את הקריאה שלא משאירים פצוע בשדה הקרב.

זו היתה הפגנה לא גדולה , בקושי מילאו חצי כיכר. הייתי קורא לה הפגנת התום והתמימות. כי למי הופנתה ההפגנה? לראש הממשלה שהמיט על מדינת ישראל תבוסה? למערכת הביטחון ש"תעשה הכל" למען שיחרור החטופים? מה זה לעשות הכל? לשחרר את כל הרוצחים הכלואים אצלנו? לוותר אולי על מטולה או על זרעית?

הפתטי מכולם היה הרב לאו שפנה אל נסראללה כאל "אב שכול" וקרא לו לעשות מחווה שתוכיח את נכונותו לחיות בשלום.

הפגנת הכתומים ערב חורבן גוש קטיף (למעלה) וההפגנה למען החטופים (למטה). צילומים: זאב גלילי.

והוא רוצה להיות מועמד לנשיאות?

פנה לנסראללה כאל " אב שכול" . הרב לאו.