מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות של ריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה לא רק כתפיסה מוסרית. זו היתה תורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה  "הבלגה" .

על מדיניות זו כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: " דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב , שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… (" חרב היונה" 322).

מדיניות ה" הבלגה" נומקה בנימוקים משני סוגים: מוסריים ופרגמטיים.

" נשקנו טהור"

גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע נשקנו נשאר טהור" . המושג "טוהר הנשק", שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו. המדיניות עצמה לא השתנתה.

מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור " פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים". כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.

 

שבירת ההבלגה

מי שערער על התפיסה הזו בשנות השלושים היו אנשי התנועה הרביזיוניסטית. ב-21 באפריל 1938 תקף הבית"רי שלמה בן יוסף אוטובוס ערבי, מתוך כוונה להרוג נוסעים ערבים ("חפים מפשע"). זאת, בתגובה לסדרת מעשי רצח ערביים ששיתקו את התחבורה היהודית. הוא נתפס על ידי הבריטים, הועמד לדין והיה עולה הגרדום הראשון. זאב ז'בוטינסקי – שקדם לראשי התנועה הציונית בהבנה שהמאבק בארץ ישראל איננו מאבק נגד פושעים ופורעים אלא מאבק בין לאומים – לא יזם את פעולתו של בן יוסף. אך לאחר תלייתו אמר כי הוא נותן לו לאחר מעשה את הפקודה לעשות מה שעשה.

 

 

משך כל ה"מאורעות" וגם בראשית מלחמת השחרור המשיכו אצ"ל ולח"י לראות בציבור הערבי כולו אויב ובתגובה למעשי טרור ערביים הפעילו טרור נגדי על ידי הטלת פצצות בשווקים ובבתי קולנוע ערביים. ה"הגנה" חיפשה " אשמים", דבר שהיה חסר שחר. בפעולות רצח של יהודים השתתפו בדרך כלל כל תושבי הכפרים הערביים, כשנפלה לידיהם ההזדמנות – כך ברצח הל"ה בדרך לגוש עציון, כך בהתקפות על השיירות לירושלים ועוד.

 מחפשים " אשמים"

מדינת ישראל חזרה למדיניות ה"הבלגה" בשמות אחרים. פרט לחריגים מעטים חיפשו את             ה" אשמים" במעשי טרור. הואיל ושיגור " פידאינים" – אלה הם חלוצי ה"שאהידים" המתאבדים – הפכה להיות חלק מן האסטרטגיה של מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן, הפעילה ישראל פעולות עונשין נגד צבאות מדינות אלה במה שכונה "פעולות תגמול" .

 

את מצרים הצליחו פעולות אלה להרגיע ל-11 שנים, בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים. את ירדן אילצו לחסל את הטרור הערבי בדרך שרק מדינה ערבית יודעת לטפל בטרור : מכונות ירייה הקוצרות את הטרוריסטים עם בני משפחותיהם במחנות הפליטים (ספטמבר השחור 1969).

" מדינה לא מדינה"

במרוצת השנים למדו הערבים את הלקח והפכו את חוסר הסימטריה בין מעשיהם לבין תגובות היהודים לאסטרטגיה מרכזית. אילו הבינו גאוני "תהליך השלום" את התפתחות האסטרטגיה הזו היו מבינים שערפת – וכמוהו גם יורשו אבו מאזן – אינו רוצה בכלל מדינה פלשתינית. מדינה עם צבא וגבולות תובס בתוך 24 שעות במלחמה גלויה עם צה"ל. לעומת זאת "הרשות הפלשתינית", שהיא מדינה לא מדינה, נהנית מכל היתרונות של הטרור בלי לשלם את המחיר שמדינה ריבונית משלמת על מעשי איבה משטחה.

זה מה שקרה וקורה בלבנון עשרות שנים. כל אחד מילדינו נתון לסכנה מתמדת של פגיעה מקטיושות. ילדיו הקטנים של נסראללה היו מוגנים (רק אחד מבניו הגדולים שכבר היה טרוריסט " אשם" חוסל בפעולה צבאית). זה מה שקורה בחמסטאן שבעזה. ז

 שבירת טוהר הנשק בלבנון

להיסטוריה יש דרכים משלה. ממשלת אולמרט, שהיתה  הכי פחות מיליטנטית שקמה אי פעם בישראל, עמדה בני הכרעה. חיל האוויר הציג רשימת מטרות: טילים ארוכי טווח המוסתרים בתוך בתים של אזרחים "חפים מפשע". הממשלה היתה צריכה להחליט אם לתקוף מטרות אלה.

התקבלה החלטה היסטורית: להפציץ את הטילים יחד עם המחסנאים שלהם. הרב עובדיה יוסף, שנשאל על כך על ידי אלי ישי, קבע: "טיל בבית הוא לא קמע לאריכות ימים" .

יש להניח שההחלטה שנתקבלה באותה ישיבת קבינט לא היתה החלטה לשינוי אסטרטגיה. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הביטחון כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה" ל 16/7/06).

פרשת הרצח של שושנה הר ציון

בשנת 1954 נרצחה בע בעת טיול בערבה, שושנה הר ציון וחברה עודד ויגמסטר. הרוצחים היו בני שבט בדואי מירדן.

אחיה של שושנה, מאיר הר ציון, היה לוחם וסייר משכמו ומעלה. הרמטכ"ל, משה דיין, אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא". מאיר הר ציון נמנה עם ראשוני יחידה 101 ששברה את ההבלגה שהיתה נהוגה עד אז  ויצאה להגיב על סדרת רציחות של "פידאיון" שחדרו לישראל מעבר לגבול של המדינות השכנות.

 

זמן קצר לאחר הרצח של שושנה הר ציון וחברה לכדה קבוצת לוחמים ישראלים כמה מבני השבט ממנו יצאו הרוצחים וחיסלו אותם. אחד מבני השבט שוחרר על מנת שיחזור לשבטו ויספר על מה שראו עיניו.

בעקבות תלונה שהוגשה לאו"ם וחקירת משטרת ישראל נפל החשד כי מעשה הנקמה בבדואים בוצע בידי מאיר הר ציון. הר ציון נעצר ועמדו להגיש נגדו כתב אישום.

 ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין התערבו ומנעו הגשת תביעה. הר ציון הורחק מצה"ל לחצי שנה ולאחר שובו חזר להילחם והשתתף בפעולות התגמול.

(התמונות של מאיר הר ציון באדיבות אתר הצנחנים

http://www.zanhanim.org.il/)