לפני כמה חודשים נזקקתי בדחיפות למסמך רשמי מאחד ממשרדי הממשלה. לא משהו של פיקוח נפש אלא ענייני ממונות.

פניתי ללשכה המתאימה של אותו משרד, הגשתי בקשה כחוק. וכדי לזרז את העניין ולהזכיר למי שצריך את חיוניות המסמך שלחתי למנהל הלשכה גם פקס ובו פרוט הבקשה, חשיבותה ודחיפותה.

לא קבלתי תשובה משך כמה ימים. התקשרתי לאותו משרד ובקשתי את המנהל. הוא לא היה אך אישה שהציגה עצמה כסגניתו אמרה לי שלא קבלו בכלל פקס.  בו במקום העברתי שוב את הפקס והיא אישרה שקיבלה אותו. היא הבטיחה לטפל בעניין "אבל שתדע שזה ייקח זמן".

חלף שבוע ואין קול ואין עונה. התקשרתי שוב לאותו משרד, בקשתי את המנהל. הוא שוב לא היה וסגניתו השיבה לי. כן, היא זוכרת את הפקס ואת השיחה עמי. "העניין בטיפול".

חלף עוד שבוע. התקשרתי שוב. המנהל כמובן איננו (בכלל עד היום איני משוכנע שיש מנהל כזה. הוא כנראה וירטואלי. אף פעם אינו במשרד). השיבה לי סגניתו. הפעם כבר לא זכרה מי אני ומה בקשתי. ניסיתי להזכיר לה את הפקס. לא, היא אינה זוכרת. הפקסים אצל המנהל. והמנהל כמובן איננו.

עוד ניסיון אחד או שניים והעניין נמאס לי. וגם הצורך באותו מסמך הפך להיות דחוק. הפעם "הרמתי טלפון". לא למשרד הממשלתי כאזרח מן השורה. אלא לידיד בעל השפעה המסוגל להזיז דברים.

הדברים אכן זזו. תוך עשרים וארבע שעות הועבר אלי המסמך בפקס. ועוד יממה אחת נדרשה כדי שהמסמך המקורי יהיה בידי.

הואיל ואיני רוצה להסגיר את מי שסייעו בידי לא אגלה מה טיב המסמך ובאיזה משרד מדובר. (כל הפרטים, כמו שאומרים, שמורים במערכת). לאחר מעשה בדקתי את העניין נתברר לי כי כסתם אזרח לא הייתי זוכה לעולם באותו מסמך. או שסיכויי לקבל אותו היו קלושים ביותר.  ומדובר במסמך הנוגע לזכויות בערך של רבבות שקלים.

בסיפור זה אני בעצם מסגיר עצמי  כמי שנמנה עם האוליגרכיה או המאפיה של "תרים טלפון". להגנתי אני רוצה לומר שניצלתי לעתים נדירות מאד את היכולת הזו "להרים טלפון". זכורים לי  שניים שלושה מקרים השייכים לענייננו.

 הילד זקוק לניתוח

 נדמה לי שהפעם הראשונה בה "הרמתי טלפון" היה לפני  שני תריסרי שנים, כשנה לאחר שנולד בננו השלישי. הבן נולד עם בקע (הרניה) והיה ברור כבר מימיו הראשונים שהוא זקוק לניתוח.

בקרנו אצל רופא מומחה. הוא יעץ לבצע את הניתוח כשהילד יגיע לגיל של כמה חודשים והציע לקבוע מיד תור בבית החולים.

עשינו כמצוותו. בבית החולים לא קבעו תור בגלל גילו הצעיר של התינוק. אך מיום ליום המצב של הילד הלך והחמיר. בכל פעם יצא המעי ממקומו וגרם לו ייסורים. הסתובבנו עמו בתורנות, אני ורעייתי, כשהוא בידינו לילות שלמים. כל יום יומיים רצנו לבית החולים כדי שכירורג יחזיר את המעי למקומו וישחרר את הילד מייסוריו. ההקלה היתה נמשכת יום או יומיים או כמה ימים לכל היותר. ושוב ריצה לבית החולים,

המתנה ארוכה בחדר מיון ושוב הביתה ולייסורים המתחדשים.

תחילה חשבתי שאין קובעים תור לניתוח מסיבות רפואיות. אך רופא מומחה אצלו בקרנו, באורח פרטי, אמר כי יש לבצע מיד את הניתוח וכל דחייה נוספת מהווה סיכון. עם חוות דעת זו פנינו שוב לבית החולים ושוב דחייה ושוב דחייה.

ואז רעייתי אמרה לי "תרים טלפון". באותה תקופה היה לי מעמד כזה בתקשורת שלא נזקקתי לידידים בעלי השפעה. טלפון אחד והעניינים מסודרים. לא "הרמתי טלפון" עד למועד זה מטעמים עקרוניים. חשבתי שזה לא מוסרי לזכות בעדיפות על מישהו אחר שאולי זקוק לניתוח יותר מאשר בני. אך נוכח סבלו של הילד ומצוקת אמו הפרתי את העיקרון שקבעתי לעצמי והרמתי טלפון. הניתוח בוצע תוך יום אחד ואותו תינוק מתייסר הוא היום בחור לתפארת.

 איך מתחברים לחשמל

 באותה תקופה לערך הפרתי פעם נוספת את העיקרון שקבעתי לעצמי. היה חורף קשה, סערה עקרה עץ הסמוך לביתנו. העץ הקורס קרע חוטי חשמל והנה אין אספקת חשמל. הזעקנו את חברת החשמל. נתברר שהתקלה חמורה. לא רק חוטים נקרעו אלא עמוד חשמל התמוטט. באו פועלים והחלו לתקן ולהקים. אך הימים חולפים ואין חשמל. ובבית קור כלבים ושלושה ילדים שאין מים חמים לרחוץ אותם. גם הכיריים היו חשמליות ולא של גז, כך שגם מאכל חם לא היה לנו.

כל הפניות שלנו ושל השכנים לחברת החשמל היו ללא הועיל. ושוב נשברתי נוכח סבלה של המשפחה. הרמתי טלפון למי שהרמתי ותוך כמה שעות היתה אורה ושמחה למשפחתנו ולעוד כמה יהודים שנהנו מן הטלפון שלנו.

בתים אחרים באותו רחוב נשארו בחשכה ימים רבים.

מה רע ב"להרים טלפון"

רע מאד. ואני מתבייש לספר על אותם מקרים ספורים שבהם ניצלתי את מעמדי (הזמני) כדי להשיג טובת הנאה.

היכולת של חלק מן האזרחים (אני קורא להם אוליגרכים)  "להרים טלפון" נובעת מן המציאות של המשטר החברתי שלנו. אזרח בודד הוא חסר אונים מול המערכות הקובעות את גורלו. והמערכות הן רבות: משטרה, מערכת המשפט, האוניברסיטאות, צה"ל, משרדי הממשלה, הביטוח הלאומי, העיריות וכך הלאה וכך הלאה.

האימרה העממית היא ש"אם יש לך קשרים אינך זקוק לפרוטקציה". יש לך קשרים אם אתה בעל כוח לתת משהו בתמורה למה שאוליגרך אחר נותן לך. גלומר אם אתה עצמך אוליגרך.

כך אתה יכול לדאוג לכך שבנך ישרת במקום שהוא רוצה בצה"ל (בין אם מדובר בג'ובניק הרוצה קרוב לבית, בחובב מחשבים הרוצה לממר"ם או ב"מורעל" הרוצה לשרת ביחידה מובחרת). אם יש לך קשרים המשטרה תמצא את המכונית הגנובה שלך (אפילו אם היא כבר נמצאת בשטחים כמו שקרה לצ'יץ' ראש עיריית תל אביב) ותטפל בשכן טרדן. אם יש לך קשרים תוכל לסדר את הבן במחלקה מבוקשת באוניברסיטה ותקבל תור מוקדם לניתוח ועוד ועוד.

והכל על חשבונך, אדוני האזרח הקטן.

בין ישראל השנייה לישראל האחרת

 נראה לי כי "ישראל האחרת" כמו "ישראל השנייה" היא פרי תקופת שלטונה של מפא"י. הכל היה תלוי אז בשלטון – הבריאות, החינוך, הפרנסה, מקום המגורים, רשיונות לעסקים. בלי פנקס אדום ופתק מתאים לא יכולת להשיג את כל אלה. זכויות האזרח הבסיסיות ביותר לא היו דבר מובן מאליו אלא זכויות מותנות. אין פלא שעולי ארצות המזרח חשו עצמם מופלים לרעה על ידי "הממסד האשכנזי" כי הם היו הרחוקים ביותר ממוקדי הכוח, שהעניקו את זכויות הקיום הבסיסיות. אך היו יהודים רבים, אשכנזים למהדרין, שגם בפניהם נחסמה הדרך. לעתים מסיבות פוליטיות – "השרון והעמק לא לנו לא קציר לא קטיף לא בנין" שר זאב ז'בוטינסקי.

לכאורה שלטון מפא"י איננו קיים עוד. אך זו טעות. הוא השאיר אחריו את האליטות והאוליגרכיות. הוא השאיר גם את רודנות המנגנון. מנגנון שלא השתנה גם עם חילופי השלטון ב-1977.

רודנות המנגנון משמעותה שפקיד מדינה, עובד קופת חולים, איש פרקליטות, ובעלי מונופול  ורבים אחרים יכולים לרדת לחייך בצורה החוקית ביותר. רודנות מנגנון פרושה שמישהו אחר שיכול "להרים טלפון" יקבל לפניך את מה שמגיע לכולם במידה שווה.

ראה:

כשאוליגרך בא לארץ האוליגרכים

 מורה דרך למטריקס נוסח ישראך