בשבוע אחד צוין יום השנה להירצחם של יצחק רבין ורחבעם זאבי (" גנדי" ). יפי נפש לסוגיהם הביעו אי נחת מן האזכרה הממלכתית שנערכה לגנדי, שנשא את דגל הטרנספר. אבל עיון בתעודות שפרסם גנזך המדינה לא מכבר מגלה כי רבין לא היה רחוק כל כך בהשקפותיו מגנדי בנוגע לטרנספר.

המסמכים מתייחסים לתקופה של ערב מבצע קדש ב-1956.

הדילמה שעמדה אז בפני ישראל הייתה כיצד להקדים את הערבים ולהביסם לפני שהם יפתחו ב"סיבוב שני" . היו אז ויכוחים אם עדיף לתקוף את מצרים שהייתה המיליטנטית ביותר מבין מדינות ערב, או לתקוף את ירדן שממנה נשקף האיום של החזית המזרחית. החשש העיקרי היה שירדן תתיר כניסת צבא עיראקי לשטחה. היו אז דעות בעד ונגד האופציות השונות. רבין צידד באופציה של תקיפת ירדן ושחרור השומרון.

בן-גוריון חשש מאד מפני שליטה ישראלית על אוכלוסייה ערבית גדולה. הוא שאל את רבין מה ייעשה באוכלוסיה הערבית הגדולה באזור שייכבש.

על כך השיב רבין, לפי המסמכים שפורסמו: "אני סבור שאת מרביתם אפשר להרחיק… זה לא יהיה צעד הומאני אבל מלחמה בכלל זה לא דבר הומאני" .

רעיון הגרוש לא היה זר לרבין גם כשהיה ראש ממשלה, בדצמבר 1992. לוחם משמר הגבול, רס"ר נסים טולדאנו, נחטף על ידי אנשי חמאס בדרך מביתו בלוד לבסיסו. זמן מה לאחר מכן נמצאה גופתו.

כשהגיעו צילומי הגופה לידי רבין הוא רתח מזעם. הוא כינס כמה מאנשי לשכתו כדי לטכס עצה. רבין ביקש הצעות לתגובה חריפה ויוצאת דופן. עוזרו, איתן הבר, הציע לגרש אנשי חמאס ללבנון. הוא האיץ ברבין להופיע מיד בתקשורת ולהודיע על כך כדי לשכך את הזעם הציבורי על המעשה.

רבין הביא את העניין לממשלה שאישרה אותה.

המעצר של המחבלים והסעתם לגבול לבנון בוצעו במהירות הבזק. אך העותרים נגד היו זריזים לא פחות. באישון לילה הביאו עתירה לביתו של מי שהיה אז השופט התורן, אהרון ברק.

מה הייתה דעתו של רבין על השופט ברק אפשר ללמוד מציטטות שמביאה העיתונאית נעמי לויצקי, בביוגרפיה המצוינת על אהרון ברק.

בין הדברים שאמר אז רבין: " אם בג"ץ לא יאשר את הגירוש שילכו הם ויסבירו לעם למה אין גירוש. שכל יפי הנפש האלה, שלא מוכנים להתייצב לפני הציבור, שהם יסבירו עכשיו למה לא מגרשים… בבית המשפט רק מפריעים לי.. איך אני יכול להבטיח ביטחון למדינה הזאת כשיש לי על הראש בית משפט כזה… נראה את הגיבור הזה ברק, נראה אותו פעם מסביר משהו לציבור, שיסביר למה הוא לא מאפשר לגרש" .

ההמשך ידוע. המחבלים גורשו אך הוחזרו לאחר זמן לארץ וידי רבים מהם מלאו בדם יהודי.