סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.
את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.
לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.
" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.
ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"
שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .
אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .
האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.
הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .
מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."
גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).
גרשום שלום 1932
גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.
נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .
האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.
ברוך קורצווייל
עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.
ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.
פינגבאק: מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן
פינגבאק: גרשום שלום על משיחיות, ציונות ואנרכיה בלשון | היגיון בשיגעון
זאב שלום
למיטב זכרוני לא רק גרשום שלום פקפק בשפיותו של ברוך קורצוויל. זכור לי, ככתב צעיר ב"הארץ" בראשית שנות השבעים, שיחות מסדרון רבות עם אנשי המוסף הספרותי שניתחו את אישיותו לאור הדרך האכזרית (למשפחתו) בה בחר לשים קץ לחייו .
בברכה
אמנון ברזילי
נ.ב נהניתי מאד לקרוא את הראיון עתיק היומין עם גרשום שלום