הרוצחת (למעלה) וקורבנותיה.

מלכי מנגנת בחליל צד

מלכי עם חברתה מיכל

כשמדברים על החזרת גלעד שליט "בכל מחיר" כדאי להסתכל על המחיר * למשל על היפהפיה הזו שאין לה דם על הידיים אך השתתפה ברצח 15 יהודים ובפציעת 132

אין לי מידע, כפי שאין לרוב אזרחי ישראל, על זהות הרוצחים שישראל מתכוונת לשחרר ב"עיסקת שליט". אך יש יסוד להניח כי בין המשוחררים תהיה גם אחלאם תמימי, הרוצחת מקפה "סבארו". לפי כל הפרסומים היא עומדת בקריטריונים שנקבעו בחדרי חדרים. היא אשה ואין לה ממש דם על הידיים.

עכשיו כבר ברור שהרוצחת הנאלחת הזו משתחררת. כי ההסכם כולל את כל הנשים. 11.10.11

אז לפני שעושים "הכל" כדי "להחזיר את הילד הביתה", כדאי שנכיר מקרוב במי מדובר.

לאחלאם תמימי אין דם על הידיים, אבל היא רוצחת מתועבת. היא גרמה למותם של 15 יהודים ולפציעתם של 132, רובם צעירים וילדים בפיגוע הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים, בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ויפו.

הפיגוע נעשה ב-9 בגוסט 2001 בשעה 2 אחר הצהריים. מחבל מתאבד שנשא עמו גיטרה מלאה בחומר נפץ פוצץ עצמו בתוך המסעדה. תמימי מילאה את הגיטרה בחומר הנפץ וסיפקה אותה למתאבד. על מעשה זה נשפטה ל-16 מאסרי עולם.

חמימי הפכה גיבורה של סרט ישראלי שביים שמעון דותן בשנת 2006. הסרט "הבטחוניים" (באנגלית הוא נקרא "Hot House" ) צולם בבתי הכלא בו מוחזקים הרוצחים של פתח וחמאס.

הסרט, כצפוי, זכה להצלחה ופרסים בשורה של פסטיבלים חובבי ציון: בירושלים, לונדון, שיקגו, ניו יורק, טורונטו ועוד – כולם פסטיבלים הנלחמים על "זכויות האדם" של החלאות הכלואות בבתי הכלא הישראליים.

לכתב הניו יורק טיימס אמרה הרוצחת: "איני מצטערת על מה שעשיתי. אנחנו נשתחרר מן הכיבוש ואחר כך אשתחרר מן הכלא".

בין קרבנותיה של תמימי היו שתי נערות יפות, חברות ילדות, מלכי רוט ומיכל רזיאל, שתיהן בנות 15, שבילו אותו בוקר בבית הקפה

בעקבות הפקת הסרט והביקורות החיוביות בהן זכה פרסמו הוריה של מלכי, פרימט וארנולד רוט, מכתב וצרפו אליו קישור לאתר שהקימו לזכרה.

במכתב נאמר בין היתר:

"…בתנו היתה בת חמש עשרה שנים בלבד כשחייה נלקחו ממנה ומאתנו. מלכי היתה נערה יפה שחיה חיים יפים.
אנו מבקשים את עזרתכם. אנא במקום להסתכל בתמונת הרוצחת התבוננו בתמונות בתנו הנמצאות באתר שהקמנו לזכרה.

קישור לאתר שהוקם לזכר הקרבנות

http://www.kerenmalki.org/photo.htm

קישור לגירסה קודמת של המאמר על הרוצחת

http://www.zeevgalili.com/?p=471

שתי כלות שנרצחו – בתרפ"ט ובתשס"ג

 

זו המסקנה העולה מספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא " התנ" ך והזהות הישראלית" * טוענת כי " ניכוס המקרא בידי הלאומנות הדתית" גרם לכך שהתנ"ך הפך חסר משמעות לצעיר הישראלי

פרופסור אניטה שפירא היא אולי החוקרת החשובה ביותר של הציונות, הישוב והמדינה. מחקריה חושפים את הזרמים התת קרקעיים ואת השורשים הרוחניים שהניעו את המפעל הציוני. זאת, תוך חדירה לפרטי הפרטים של העובדות ההיסטוריות, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות המובילות והסתמכות על קשת רחבה של מקורות. בהם יצירות ספרות ושירה, סרטי קולנוע ועוד, המשקפים את רוח התקופה.

והחשוב ביותר: אניטה שפירא היא ציונית המתארת את ההיסטוריה הציונית ללא כחל וסרק, אך גם לא כ"אחד הנראטיבים" . הנראטיב שלה הוא הנראטיב הציוני כנראטיב הבלעדי. מבחינה זו מהווים מחקריה שובר גלים יציב אל מול ההיסטוריונים החדשים, המערערים על צדקתה של הציונות.

ספרה החדש, " התנ"ך והזהות היהודית" , מהווה חידוש בנושאי הטיפול שלה. וייאמר כבר עכשיו שמצאתי בספר הזה כמה צלילים צורמים, המעוררים חשש שגלי התפיסות הפוסטמודרניות והפוסטציוניות מכרסמים בשובר הגלים של החוקרת המהוללת.

לא מדובר במחקר רב הקף. הספר כולל מסה מפרי עטה, המחזיקה 33 עמודים בלבד. רובו נספחים הכוללים מאמרים מתקופות שונות על לימודי התנ"ך בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

סיפורו של ידין

כאילוסטרציה לדיון במסה של פרופסור שפירא אביא שני סיפורים קטנים.

הראשון סופר על ידי פרופסור ייגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", המדווח על הגילויים המסעירים שנעשו בשנת 1960 בחפירות במדבר יהודה.

 

ידין מספר כי עם אנשי המשלחת נמנה בחור צעיר, שלמה בקרי שמו, עולה חדש מצפון אפריקה, שכונה " הג'ינג'י" . באחד הימים נתגלה בחפירות קטע של מגילה שבו ניתן היה להבחין מייד בצמד המלים – "יגור באהליך" . עוד בטרם פתח ידין את הקונקורדנציה הכבדה שנשא עמו, אמר הג'ינג'י: זה מתהלים. הוא ידע את התנ"ך בעל פה.

(בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הג'ינג'י", קבלתי מכתב מרגש מבן משפחתו של האיש, שלמה אטיאס, שכתב לי: "הג'ינג'י הגיע עם הוריו מאלג'יר בשנת 1950 והתיישבו במושב יושביה בנגב, שרוב תושביו היו יוצאי אלג'יריה. שלמה בקרי למד בבית ספר ממלכתי דתי , אהב מאד תנ"ך והיה בקיא בו מאד. במהלך לימודיו עבד קשה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

"בצה"ל שרת בסיירת שקד ובמסגרת שירותו יצא עם יגאל ידין להשתתף בחפירות במערות מדבר יהודה. הוא התפרסם לא רק בשל גילוי מגילת הקלף מספר תהלים אלא בעיקר בגילוי מטבעות מימי בר כוכבא.

"לאחר שחרורו מצה"ל שרת כקצין בטחון בכור האטומי בדימונה עד למלחמת ששת הימים בה נפל. על שורשי משפחתו ניתן ללמוד מדמותו של הסבא מצד האמא, ר' שלמה נחמיאס זצ"ל שהיה מקובל גדול בעדה היהודית בסופ שבאלג'יר".

סיפורו של גורי

 

 חיים גורי [צילום: זאב גלילי]

את הסיפור השני סיפר המשורר חיים גורי. בשנות החמישים נשלח גורי על ידי בן גוריון לברית המועצות, כדי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים שם. השליחות הייתה סודית ביותר.

כשהוזמן לאחד הקיבוצים להרצאה בנושא הוא הקדים ואמר שיש לשמור את הדברים בסוד והוסיף את הביטוי מקינת דוד "אל תגידו בגת" (שמואל ב א).

בתום ההרצאה ניגש אל גורי מרכז התרבות של המשק, ואמר לגורי: "למה דווקא בגת?" .

חלפו חמישים שנה. גורי הופיע בפני תלמידי תיכון וקרא באוזניהם את השיר "מנגד" של רחל. בבית האחרון של השיר נאמר:

פרש כפים ראה מנגד

שמה – אין בא

איש ונבו לו

על ארץ רבה

גורי הביע את הזדעזעותו מכך שהתלמידים פשוט לא הבינו את השיר. רק תלמיד אחד הצביע בהיסוס ואמר כי הוא חושב שזה נוגע למשה רבנו (שנקבר על הר נבו ומנגד ראה את הארץ אשר אליה לא בא).

שני הסיפורים הללו חשובים לענייננו, הואיל והנושא המרכזי של המסה הוא התפקיד המרכזי שמילא התנ"ך במפעל התחייה הציוני ומה קרה לכך שהיום הוא כבר לא רלבנטי.

"חזרה למקורות"

החלק הראשון של המסה נפתח בהנחה בעייתית: " במסורת היהודית נחשב התנ"ך נחות לעומת התלמוד". תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים. חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבחרו מתוך התרבות המסורתית ונועדו לטיפוח על ידי התנועה הלאומית המתגבשת. זה היה, אומרת פרופסור שפירא, חלק מתהליך החילון של המסורת. מה שבעבר נחשב לעולם רוחני דתי שלם , בעל כוח מחייב שנובע מסמכות אלוהית, פורק למרכיביו. חלקם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות הלאומית המתחדשת וחלקם נמצאו מיותרים.

התנ"ך כמתווך

אנשי העליה השניה, אומרת אניטה שפירא, גדלו רובם ככולם בתוך הוויה יהודית דתית. התנ"ך היה להם למתווך בין הארץ שהיתה בדמיונם לבין הארץ אותה פגשו בבואם. בחדרו של כל פועל באותה תקופה היה ספר תנ"ך. המקרא כאילו גישר על פני מאות שנים ויצר את ההרגשה של המשכיות בין אבות האומה לניניהם, המנסים לחזור ולהיאחז בארץ. בתנועות הנוער השתמשו בציטוטים מן המקרא כדי "להעניק עומק היסטורי לתחושת האדנות שהייתה לצעירים על הארץ" . הספרות והשירה של התקופה ינקו את השראתם מן התנ"ך: שירת רחל הרכה ושירתו הסוערת של טשרניחובסקי, שירת "כובשי כנען בסערה". וכך שירי ביאליק ו" שמשון" של ז"בוטינסקי ושורה של רומנים היסטוריים.

תרומת בן גוריון

היחס לתנ"ך התחזק עם הקמת המדינה, מלחמת השחרור, כיבוש שטחי ארץ נרחבים והעלייה ההמונית. העבר נעשה גורם פעיל בהווה. בן גוריון תרם לכך תרומה מכרעת בכך שהעלה את היחס למקרא כניגוד לחיי הגולה. לא בגולה עוצבה דמותו של העם, אמר בן גוריון, אלא כאן " גדלה ונתגבשה האומה העברית וכאן העמידה את נכס הנצחים שלה – הארץ והספר…" .

בן גוריון הפך את התנ"ך לאבן התשתית בתפישת עולמו. הוא ביטל את חשיבות ההיסטוריה היהודית (בגולה) את הדת וגם את התרבות החילונית והמשנה הציונית. הוא הקים בביתו את חוג התנ"ך, אליו באו מיטב חוקרי המקרא, אשר שימש זירה להצגת רעיונותיו. בהשראת בן גוריון החלו בשנת 1958 לקיים את חידון התנ" ך הארצי. משנת 1963, מדי יום העצמאות, התקיים חידון התנ" ך העולמי לנוער שזכה לרייטינג אדיר.

בן גוריון מעיין בתנ"ך בחידון 1958. לידו מזכירו יצחק נבון (לעמ)

השאלה העולה מאליה היא מה קרה לחברה הישראלית שפתאום זנחה את התנ"ך. מה קרה שתרבותניק בקיבוץ לא יודע מה זה      "אל תגידו בגת" ונערים בימינו לא יכולים להבין שיר של רחל, המבוסס על פסוק בתורה.

קו פרשת המים

לאניטה שפירא יש תשובה מקוממת. מלחמת ששת הימים הייתה לדעתה קו פרשת המים. דווקא המפגש עם ארץ התנ"ך הממשית" הרס את הרומנטיקה של המקרא. זו הייתה ארץ זרה ששכן בה עם אחר… הקונקרטיזציה של התנ"ך נעצרה אל מול המציאות הדרמטית של הגילוי מחדש של הבעיה הפלשתינאית… אל מול המבוכה של הציבור החילוני, שהתלבט בין זיקתו לתנ"ך והסתייגותו מארץ התנ"ך עתה הופיעה קבוצה חברתית חדשה שניכסה לעצמה את המקרא… אנשי הציונות הדתית…"

"קנאות לאומנית"

בהמשך טוענת שפירא כי בצד "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית" חלה תמורה בדרך לימוד התנ"ך. זו עברה מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית (ובכך מאשימה שפירא את פרופסור נחמה ליבוביץ'). שינוי זה גרם ל"התרחקות של מורים ותלמידים ממנו. הוא הפך לנושא משמים, המקושר לקנאות לאומנית ודתית חסרת משמעות לצעיר הישראלי החילוני" .

ההסבר הזה מקומם ויש בו אי יושר אינטלקטואלי. ההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים לפשיטת הרגל של הציונות החילונית – כמו ההתנתקות מן הארץ ומכל האידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של " חזרה למקורות" , תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא מעשה נואל.

דברי ביאליק על התנ"ך שבתלמוד

 " מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא קמא… ואני מבטיח לכם שהיהודים שזכרו את הפסוק התנ"כי מתוך בבא קמא הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו (=מאתנו)… בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי חמישים פעמים. לא תמצאו פסוק שלא הובא בתלמוד לפחות עשרים פעמים…" (מתוך הרצאה בפני סמינר של מפלגת פועלי ארץ ישראל בנהלל תמוז תרצ" ב).

 

ראה גם "התנ"ך שהוציאו מתוכו את אלוהים"

http://www.zeevgalili.com/?p=520

ראה

בורות הנוער מן התנך וועד חומה ומגדל

ראה גם איך הידרדרה מערכת החינוך

הידרדרות החינוך כאסון לאומי

תכנית דוברת רפורמה בשיטת צ'פלין

ומאמרים נוספים בנושא מרוכזים בקטגוריה "חינוך"

"אהבה לנכסי הרוח של עמנו, " . כיתת בית-ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת.

 

תכנית הלימודים שעיצב שר החינוך הראשון, בן ציון דינור, קבעה כי " יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה" * ומי אשם במצב הנוכחי

ארגוני המורים הציפו בימים אלה את חוצות הערים בכרזות: " לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי" .

לבנת אולי עוד תהרוס את מערכת החינוך, יותר מכפי שהיא הרוסה, אך היא אינה אחראית למצבה הנוכחי. היא רק הסימפטום, לא המחלה. כשם שהעברית הלקויה שבה נסחו המורים את קריאתם היא סימפטום.

מה קרה למערכת החינוך שלנו ב-57 שנות מדינה?

השוואה בין דור התלמידים של שנות החמישים לדור התלמידים הנוכחי מלמד שקרה כאן משהו רע.

מה ידעו אז

כל מי שלמד במערכת החינוך (הממלכתית) של העשור הראשון למדינה ידע לפחות 200 פרקי תנ" ך על בוריים והיה מסוגל לקרוא רש"י; הוא גם ידע על פה כמה פרקים נבחרים (שירת דבורה, קינת דוד, שירת הים ועוד); מדרשי חז" ל, לפחות ברמה של כמה עשרות דפים מ" ספר האגדה" של ביאליק; התמצא בכמה דפי תלמוד (בדרך כלל " אלו מציאות" מבבא מציעא); דיבר, כתב וניקד עברית בלי שגיאות דקדוק ותחביר; הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ידע את תולדותיה ואת החי והצומח שבה; ידע היסטוריה יהודית (מחורבן הבית דרך גזרות ת" ח ת" ט ועד מלחמת השחרור); הכיר את הקלסיקונים של הספרות העברית – משירת ספרד ועד ביאליק (גם ידע על פה כמה יצירות מופת).

והעיקר: במערכת הזו לא עסקו רק בציונים אלא גם בציונות, דבר שסייע לטפח גם את המצוינות. לא רק במקצועות העבריים וההומאניים אלא גם במתמטיקה, כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ועוד.

איך למדו פעם

המורה (גבר או אישה) הייתה דמות נערצת. בכניסתם לכיתה קמו כל התלמידים לכבודם. איש לא קרא למורה בשמו הפרטי (פרט אולי בבתי הספר של התנועה הקיבוצית ובחלק מבתי הספר של זרם העובדים). תלמיד שהפריע, אחר לשיעור או נעדר, נשלח למנהל ובמקרים חמורים הוזעקו הוריו. התביעות מן התלמיד היו רבות. הרבה שעורי בית, שחייבו את התלמיד לשבת לפעמים עד שעת לילה מאוחרת. לשנן על פה הרבה טקסטים נבחרים. לעמוד במבחנים רבים, כולל מבחני פתע. סדר וניקיון, מחברות מסודרות, כתב יד קריא, כתיב מדויק היו דרישות בסיסיות. לא הייתה אלימות.

על תלמיד שלא עמד בדרישות היה איום קבוע, שנחשב להשפלה קשה – להישאר כיתה לשנת לימודים נוספת. דרישות המורים והמערכת זכו לתמיכה גורפת של ההורים.

מי היה שר החינוך

האיש שעיצב את מערכת החינוך ואת תכנית הלימודים היה בן ציון דינור (דינבורג), מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה. דינור היה היסטוריון ומחנך וזכה פעמיים בפרס ישראל במדעי היהדות ובחינוך. היה שר החינוך בשנים 1951-1955. יזם את ביטול הזרמים בחינוך והקים את מערכת החינוך הממלכתי.

בהוראת דינור – כותב אריה קיזל, דוקטוראנט במחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספר שייצא בקרוב (" היסטוריה משועבדת" , בהוצאת מכון " מופת" ) – נקבע כי תכנית הלימודים צריכה להיות מושתתת על המטרות, שנקבעו בחוק החינוך הממלכתי.

החוק קבע שיש להשתית את החינוך הממלכתי על " ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל" .

דינור, כותב קיזל בספרו, היה חד משמעי בתביעתו מן המורים: " כל מה שנלמד בבית הספר צריך לסייע להנחיל לתלמיד ערכים אלה, להכשירו לקליטתם בנפשו ולהעלאתם כגורם מכוון בעיצוב דמותו" .

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

· לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

· להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו, וחזונו.

· לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

· לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.

·שר החינוך בן ציון די נור

להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

· להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

· לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. אין פלא שהמערכת הזו הצמיחה מתוכה ארבעה  חתני פרס נובל בתחום הטכנולוגיה.

מה קרה לנו

שוחחתי עם מנהל, בגיל העמידה, של בית ספר מעולה במרכז הארץ. שאלתי אותו שאלה אחת: מה קרה לנו.

להלן דבריו: " אפשר להצביע על מאה ואחד גורמים – הצפיפות בכיתות, הרמה הנדרשת מן המתקבלים לסמינרים למורים, השכר הנמוך. אבל אני אתמקד בנקודה אחת, תרומת ההורים למצב. אני רואה בהורים את האשמים העיקריים.

רוצים חיים קלים

" יש הסכמה כללית שצריך חינוך ברמה. אבל היום אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר. ההורים שלך וההורים שלי ציפו שבית הספר ילמד אותנו. היום הציפייה של ההורים היא שנעשה לילדים חיים קלים. הנה ישבו אצלי היום זוג הורים שהתלוננו על מורה המעיזה לתת שעורי בית. מה פתאום לתת שעורי בית, הם אומרים לי. מה הדבר הפרימיטיבי הזה. אני מחייב את המורים לתת שעורי בית כי יש מורים שכבר לא עומדים בלחצים של ההורים.

" במו עיניי ראיתי הורים ניגשים למורה שהתנדבה להשתתף עם תלמידיה במדורת לג בעומר ועשו בה לינץ". ועל מה ? על כך שנתנה לילדים ללמוד בעל פה את שירת דבורה. מי את שתגידי לילדים ללמוד בעל פה.

למה גערו כך במורה? כי הילד בא הביתה ואמר שקשה לו. כשאני באתי הביתה ואמרתי שקשה לי ללמוד בעל פה את "קינת דוד" אז אמא שלי אמרה לי: זה קשה אבל אתה תעשה את זה. עכשיו אומרת האמא: מה השטויות האלה שנתנים לילד ללמוד. אני עייפה, אין לי כוח לנדנוד שלו. ורצה להתעמר במורה.

" תנו לילד חוויות"

" באים אלי הורים, שהם עצמם אקדמאים ברמה גבוהה, ואומרים לי: תפסיקו לנבור בחומר. תן לילד חוויות, תן לו עומק אינטלקטואלי. בעצם הם מתכוונים: תן לילד גוד טיים. וכשאני שואל את ההורים: תאמרו לי אתם מה האג"נדה שלכם. מה לדעתכם צריך ללמוד אני מגלה שאין להם כל אג"נדה. הם מבטאים את המצב הפוסטמודרני בו אנו מצויים.

הזלזול במורים

" המציאות הזו מובילה לזלזול נורא במורים. שר האוצר נתניהו לועג בפומבי למורה וכולם צחקו.

" אכן, יש מורים טיפשים ויש מורים בורים. אבל האם יעלה על הדעת שרמטכ" ל יצחק כך על החיילים והקצינים שלו? האם מפכ" ל המשטרה יצחק על השוטרים שלו, שרמתם נמוכה מרמת רוב המורים, גם אם לשוטרים יש תארים מאוניברסיטת לטביה.

הורים המגיעים אליי מביעים זלזול קשה במורים. הילדים שומעים את דברי הזלזול ואחר כך לועגים למורים בכיתות. מיליון דוחות דברת לא יתקנו את המצב. הלעג הוא לא רק על המורים ועל רמתם. עכשיו יש ערעור על הלגיטימציה שלהם ללמד.

אין הסכמה כמעט על כלום היום. אין שום קו חינוכי. הכל אקראי ואגבי. הכל טרנד

כרזה נגד שרת החינוך לימר לבנת (צילום: זאב גלילי)

הצפיפות בכיתות

ומה עושה המערכת? מגדילים את מספר הילדים בכיתות ובכל תכנית דברת המפוארת אפילו לא מדברים על הקטנת הצפיפות. בכל כיתה יש ים של בעיות. ילדים עם ליקויי למידה שונים: היפראקטיביים, דיסלקטים ומה לא. בכל כתה יש לפחות שבעה ילדים עם לקויים קשים, עם בעיות התנהגות קשות. הכיתות גדולות ומפוצצות. וכל הזמן התקשורת נותנת פרסום לאלימות בבתי הספר, כאילו המורים יצרו את האלימות. וכשהמורה עומדת ומלמדת שר האוצר יורק לה בפרצוף והוא יורק גם לי בפרצוף" .

ראה "איך הידרדרה מערכת החינוך"

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

 

עבר לקישור הבא

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין (דודו של הגנראל הנאצי אריך פון מנשטיין) היה גם סופר סת" ם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות.

וזה הסיפור: " סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק, שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין, בשנות העשרים, מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית.

באחת ההקדשות נאמר בין היתר: " לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי" … בן ידידי מורי ורבי החבר ר" אליעזר בן מ" ר ר" יצחק נ" י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו" . ההקדשה היא משנת 1926.

" לסבי ר" אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת" ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא" .

מאמר מקיף על פון מנשטיין ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=268

---