ארכיון תגיות: תערוכת עירוני א'

הפתולוגיה של הגרפיקה הישראלית

בתערוכה של כרזות ליום העצמאות מוצגת ישראל כמדינת דמים רצחנית * תערוכה אחרת מפארת את ואנונו כגיבור * אבל יש תקווה: הדור הצעיר של אמנים מתיכון עירוני א" מציג אמנות במיטבה

בימים אלה [2004] מוצגת במרכז עמיעד שביפו תערוכה תחת הכותרת 56×56. חמישים ושישה מעצבים גרפיים מציגים באולם לא גדול שבלב שוק הפשפשים כרזות לרגל יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל. אם אני אש"ף הייתי רוכש את רוב הכרזות שבתערוכה ומפיץ אותן בכל העולם. כי הכרזות האלה מציגות את ישראל כארץ רצחנית ואת אזרחיה כצמאי דם. אנחנו תוקפים במטוסים ילדים קטנים המתגוננים במקלע אבנים, אנחנו בונים חומה שתכליתה לכלוא ולדכא, אנחנו סדום ועמורה.

קשה למצוא בתערוכה כרזה שהיא ממש פרו ישראלית. כרזה המציגה את צדקת הציונות, את היותנו מדינה המותקפת ללא הרף מאז קמה, את הפלא שחוללו אודים מוצלים מן התופת של השואה, את חזון הדורות שהתגשם.

להלן תאור כמה מן הכרזות המוצגות:

· קצת דם לקינוח

כרזה המתארת משהו הנראה כמו ריקוד סביב עגל הזהב ובמרכזה הכתובת " קצת דם לקינוח…"

· סדום ועמורה

צילומי פרצופים ובמרכזם הכתובת " סדום ועמורה" . המצולמים הם מכל קצווי הקשת הפוליטית, הכלכלית, האמנותית והפלילית: בני אלון לצד אתי אלון, שאול מופז ליד נעמי בלומנטל, אודטה דנין ליד בנימין נתניהו, בוגי יעלון ליד שרי האריסון, צביקה פיק ליד איש העולם התחתון זאב רוזנשטיין, הרב עובדיה יוסף ליד דודי אפל וכמובן אריאל שרון ליד עמרי שרון.

· הסנדק

תמונת ראש הממשלה אריאל שרון ומתחתה הכתובת

THE GODFATHER.

· ארטיק עם דם

כרזה הנראית כמו פרסומת לשלגוני ארטיק אך במקום ארטיק כתוב אריק (שרון) והשלגון אדום כדם.

· נרות זיכרון

ילד יושב ליד נרות במקום הנראה כאתר זיכרון לפיגוע ועליו הכתובת " שתזכה לשנה הבאה" .

· מגילת העצמאות

הכרזה מתארת את המגילה כשהיא נפלטת ממכונה לגריסת נייר.

· DIE דיינו

זו הכתובת של כרזה על רקע שחור. הסברים מיותרים.

· סליחה

קיר מנוקב כדורים ועליו הכתובת " סליחה" .

· צלב קרס

כרזה שבה נראה המספר 56 כצלב הקרס.

מי שמחפש יכול למצוא שתי כרזות, שאולי אינן בדיוק ביטוי לחזון הדורות, אך מגלות איזו אמפתיה למדינת ישראל. האחת מציגה שני צילומים: טקס הכרזת המדינה ובית הדין הבינלאומי בהאג. במרכז הכתובת " 56 שנים של בדידות" . השנייה מציגה צילום של המוזיאון בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב בו הוכרזה המדינה.

להלן מבחר כרזות שהוצגו בתערוכה:

כדור בקוטר שנות המדינה

אריק שרון כסנדק של המאפיה

פלסטיני עם רוגטקה לוחם במטוסים

מדינת ישראל כסדום ועמורה

מדינת ישראל כבית כלא גדול

שלגון דם של אריק

מוזיאון הכרזת המדינה

דגל המדינה מוכתם בדם

עגל הזהב עם קצת דם לקינוח

צילומי התערוכה: זאב גלילי

כרזות היום ואתמול

נוכח שיטפון כזה של שנאה עצמית אי אפשר שלא להשוות את הגרפיקה הזו עם הגרפיקה שמשך עשרות שנים נשאה את הדגל הציוני. בכרזה של מפ"ם משנות החמישים נראים חלוץ וחלוצה נושאי נשק והכתובת " מגן למולדת – יישובי מפ"ם מבצרי עוז לגבולות הארץ" .

הישובים כמבצר לגבולות הארץ

הישובים כמבצר לגבולות הארץ

אז הישובים לא היו עדיין מכשול לשלום. כרזה של ההסתדרות משנת 1940 – ציור של המוני עולים והכתובת " לעליה ופדות במולדת" . כרזה של הקרן הקיימת מאותה שנה קוראת "התנדבות העם לגאולת הארץ" והאיור של איכר החורש את אדמתו. והכרזה מוסיפה: " האזינו, הסערה גם היא קוראת לנו: ההינו" . כרזה של קרן היסוד מכריזה בגאווה: תל אביב העיר העברית. אפילו איורי מודעות מסחריות מפגינות פטריוטיות: " חייל לדוגמא דוגמא לחייל" מכריזה מודעה של סיגריות "דוגמא" . והחברה המייצרת את סיגריות "מגדל" מציגה את מגדל דוד כמקדם מכירות.

כאמור יש בתערוכה גם כרזה שאפשר אולי לפרש כציונית. רואים בה צילום של מוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד בו הוכרזה המדינה ב-14 במאי 1948. בשולי הכרזה מצאתי את הטקסט הבא: " מטרתם של סמלים היא לאגד את יחידי הקבוצה סביב מוקדי הזדהות משותפים… להוות מכנה משותף תרבותי פוליטי יסודי. סמלים מיתוסים וטקסים הם מכשירים לאומיים היוצרים זיקה בין חברי קהילה ורותמים אותם להגשמת מטרות משותפות לאורם של האידיאלים הקבוצתיים" .

אני מוכן לחתום על המילים הללו. אף אחת מן הכרזות שבתערוכה, פרט לזו האחרונה, אינה ממלאת את היעדים האמורים של הסמלים אלא להיפוכם.

מרדכי ואנונו כגיבור לאומי

בצד השני של העיר, ב"גלריית המדרשה לאמנות" , מתקיימת תערוכה שנושאת את השם " נשורת" . אני הייתי מכנה אותה " לתפארת הבוגד מרדכי ואנונו" . או אולי "נשורת של נמושה".

מרדכי ואנונו כגיבור

מרדכי ואנונו כגיבור

באולם קטן מוצגות כתריסר יצירות, שהמשותף להן הוא הפצצה הגרעינית וסכנותיה. יש כאן צילומים מתערוכת " מוזיאון הפצצה" בלוס אלמוס, אתר הניסויים הגרעיניים בארצות הברית: ילדים משחקים בפינת הפעלה של המוזיאון וזוג גמלאים יושבים ליד דגמי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי; יש ציור של הכור הפקיסטאני; דגם של כור גרעיני עשוי לגו ועוד. רק תמונה אחת בתערוכה היא דיוקן של ואנונו כאסיר מעונה.

אך עיקר המטרה של התערוכה היא לפאר את מעשהו של ואנונו. האוצרת גליה יהב אומרת זאת בפרוש בטקסט המחולק כאן. אין בטקסט הזה כל התייחסות ליצירות המוצגות אלא לתולדות חייו של ואנונו, מן הבגידה ועד לשחרור ולביקורת מדיניות העמימות של ישראל.

וכך אומרת האוצרת, בין היתר: " תערוכה קבוצתית זו עוסקת בנושא "העמימות" בכל הנוגע למדיניות הגרעין של מדינת ישראל… התערוכה באה להאיר נקודה מסוימת של תפישת הרצון לשלום, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות – לא רק בעיסוק בכיבוש על נזקיו, לא רק יחסי ישראל פלסטין, אלא גם דרך הדיבור על החומרים המסוכנים, על הנשורת או הדליפה שלהם, על הרתעה, על הכחשה, על האפשרות של חומר (או ידע טכנולוגי מתקדם) לעבור מטמורפוזה ולשמש נשק, על הענשת מי שמפר את קוד השתיקה לגבי הנ" ל… התערוכה מעוניינת להדגיש סיטואציה מורכבת, בה סודות, הטעיות, חוסר באינפורמציה ודיסאינפורמציה משמשות בעירבוביה… זו סיטואציה שמי שהפך גיבור בעל כורחו שלה, מרדכי ואנונו, נתפש הן כ"מרגל האטום", כבוגד, והן כגיבור במובן הפשוט של המלה, כאסיר מצפון שהעז וחשף "תכניות שטניות"" .

בהמשך מפורטים את תולדות חייו של ואנונו מיום לידתו במרוקו ועד שחרורו מן הכלא.

באחרית דבר מוזכרת העלילה הבאה: " פברואר 2001. שימוש בנשק לא מזוהה ובגז מסוג חדש ברצועת עזה. עשרות אנשים סובלים מעוויתות ומאושפזים. ישראל מסרבת לבקשת שר הבריאות הפלסטיני , ד" ר מוחמד סלמה, לזהות את סוג הגז שהיה בשימוש על מנת לבדוק תסמינים ולבצע טיפול יעיל."

סמלי הדבר למה שקרה במדינה הזו מאז הקמתה הוא שגלריית המדרשה לאמנות שוכנת ברחוב דיזינגוף 34, מרחק שני בתים מדיזינגוף ,30 שהיה זירה של אירוע היסטורי. ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשים בריטיים לדירה בקומה השלישית בה הסתתרו כמה מלוחמי לח" י. הם ירו ופצעו קשה ארבעה לוחמים, שנים מהם מתו מפצעיהם: אברהם אמפר וזליג ז"ק. התקפת הדמים הזו לא הכריעה את המחתרת וחבריהם של החללים המשיכו במלחמתם ואפשרו את הקמת המדינה, בה שוכנת הגלריה המפארת את בוגדיה.

פרץ כשרון של אמנים צעירים

את מי מייצגים ציירי הכרזות וחסידי ואנונו?

הם ודאי לא מייצגים את עם ישראל שחגג את יום העצמאות בהמוניו – למרות הכרזות, למרות ואנונו. אך נראה שהם גם לא מייצגים את קהיליית האמנים העתידית של ישראל. זאת ניתן ללמוד מתערוכה שלישית המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות שברחוב דובנוב.

כאן מוצגת תערוכת בוגרים של תלמידי המגמה לאמנות פלסטית של תיכון עירוני א" לאמנויות בתל-אביב. עשרים וכמה צעירים וצעירות מציגים מגוון מדהים של יצירות שיש בהן פרץ של כשרון והרבה תמימות, תהיות וחיפושי דרך. יש כאן אמנות במיטבה. לא פלקטים כמו בתערוכת הכרזות ולא אמנות פלקאטית כמו בתערוכת ואנונו. יש כאן ביטוי להרבה מצוקות וכאב (" כואב לי לכן אני קיים" כותב אחד האמנים הצעירים), אבל גם להרבה שמחת חיים, אהבה והומור.

בין היתר מוצג סרטון של דמויות פלסטלינה בשם " עקידת יצחק לפי הספר" . הגיבור, יואל גרינברג, שוכב על מיטה וקורא את " המשפט" לקפקא. פתאום הוא שומע קול של מישהו האומר שהוא מארגן איזו הפקה קטנה, קולנוע במיטבו. בעל הקול מציג עצמו כאלוהי אברהם יצחק ויעקב. " הזדמנות שלא תאמן אתה מקבל פה, להיזכר כמי שהפיק את הסרט הראשון של אלוהים" .אבל יואל גרינברג לא כל כך מאמין, הוא חושב שאם בעל הקול הקורא לו אינו יכול להשיג את סטיבן שפילברג הוא לא ממש רציני. יואל מזלזל בפונה ושואל: יש לך שחקנים? יש לך צוות? תסריט יש לך בכלל?"

ואז נוחת לרגלי מיטתו ספר תנ"ך ענקי. יוצרת הסרטון היא טופי סטולר.

אין בתערוכה התייחסויות פוליטיות מן הסוג הפלקטי אלא רמזים לפחדים ולמצוקה. יש בכניסה פסל הנראה כחייל קטוע ידיים ועל כל גופו תלויים צעצועים קטנים. אני הבנתי את הפסל כאמירה של צעירים שהם עדיין ילדים וצריכים להתעמת מול מציאות קשה. מוצג גם דגל ישראל שבו הפסים והמגן דוד צבועים אדום. ניתן להבין שהוא מבטא את ימי הדמים שאנו חיים בהם.

אחת האמניות הצעירות, מור שורץ, כותבת על יצירתה: " …אנו חיים כל הזמן על אותו גבול חמקמק שנראה נורמאלי ומנגד – מאיים. הסכנה אורבת לנו בפתח, גם בכניסות המזמינות ביותר וכל אדם יכול להיות מחבל ובזווית אחרת – משיח. העבודה עוסקת באותו מצב יומיומי תמידי על ידי סיטואציות מייצגות. מצד אחד נעים ומצד שני מפחיד" .כל הצילומים : זאב גלילי