ישראל עסוקה בימים אלה בנושאים חשובים מאד. האם הנשיא שלה, לשעבר, אנס או סתם מעלילים עליו. האם טלנסקי יבוא להעיד או יחזור בו ברגע האחרון. האם סיעת העבודה תתפלג או תמשיך בקיומה? האם להפעיל עוד פסטיבל המוני בלחץ על הממשלה לשחרר עוד רוצחים בשביל גלעד שליט?
אך אלה הזוטות. העניינים העיקריים המעסיקים את הציבור בימים אלה הם למה העיפו את מאיה בוסקילה מן האח הגדול, האם מנחם בן המעצבן ימשיך לעצבן את חבריו לכלוב הפתוח ולשעשע את קהל הצופים ואת מי ידיחו השבוע מ"הישרדות".
"העיקר לדבר." צ'מברלין נפגש עם היטלר.
באווירה זו למי יש זמן וחשק לעשות אנלוגיות היסטוריות? להשוות בין מה שקורה היום לבין מה שקרה ערב השואה באירופה? לשמוע ולקרוא מה אומר ברק אובמה. הנשיא הכוכב של ארצות הברית פותח במסע חינחונים לעבר המשטרים המתועבים ביותר שידעה האנושות. הוא הפך במחי יד את ציר הרשע לציר הבירבורים. העיקר לדבר: עם אסאד, עם אחמדיניג'אד, ובקרוב עם החמאס. ובינתיים הצנטריפוגות באיראן מסתובבות במהירות מטורפת. שנת 1938 כבר כאן.
מה היה ב-1938
זו היתה שנת הפייסנות. השנה בה המעצמות הדמוקרטיות של המערב יצאו מכליהו כדי לרצות את היטלר, לספק את רצונותיו, להבין אותו, אפילו להצדיק אותו.
עיון בעיתוני אותה תקופה ומחקרים שנכתבו עליה מלמדים כי בצד ההמונים חסרי המידע שצידדו בשלום בכל מחיר ("פייסנות" קראו לזה אז) היו המדינאים. אלה, מתוך חישובים ציניים ומרושעים, הגיעו גם להחלטות הרות גורל, שביסודם אווילות פשוטה.
אופייני לאווירת אותם ימים היה מכתב קטן שהופיע ב"טיימס", הלונדוני ב-21 במארס 1939, פחות משישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במכתב אומר הכותב כי יש לתת להיטלר כל הזדמנות "לעלות על דרכים קונסטרוקטיביות".
בעיתון הנפוץ "דיילי אכספרס" נכתב "היכן היא פראג? אם מטורפי הביטחון הקיבוצי (דהיינו: התובעים לפעול נגד היטלר) ישיגו את מבוקשם אתם עלולים למצוא עצמכם פתאום בחפירה.
צ'מברלין בשובו מגרמניה מנופף בהסכם עם היטלר ומכריז "שלום בימינו"
"מאמינים בכנות היטלר"
וה"אובזרוור" המהוגן כתב: "הנילחם במאמץ שווא לקיים מצב עניינים שאסור היה כי ייווצר על ידי חוזה ורסאי?" ואנשי הרוח החרו החזיקו אחרי ההמון הנבער והתקשורת. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי (שהתפרסם בתיאוריה שלו על שקיעת תרבויות והיה ידוע כאנטישמי מובהק) הכריז כי הוא מאמין ב"כנות רצונו של היטלר בשלום באירופה".
חוקרים לא מעטים עמדו על כך שבצד הציניות, הכסילות והעיוורון שררה גם אווירה של חוסר רצון לדעת את האמת. הרי הכל היה כתוב ב"מיין קאמפ" של היטלר, אך לא רק ההמונים לא הכירו את הספר. גם המדינאים שקבעו את המדיניות הבריטית לא הטריחו עצמם לקרוא אותו (פרט לשניים: צ'רצ'יל וסטאלין). כאשר חזר צ'מברליין ממינכן ובידו ההסכם המפורסם של "שלום בימינו" הוא נתקבל על ידי המון בריטי שלפי עדויות היה משולהב עד כדי היסטריה.
רק בקיץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נשתנתה האווירה בבריטניה. במשאל גאלופ אמרו 76 אחוזים כי על בריטניה לקיים את ערבותה לפולין ולצאת למלחמה בגרמניה, אם זו תתקוף את פולין.
ועל כך כתב צ'רצ'יל בשער ספרו: " איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".
ההכרעות הגורליות
בימים אלה ראה אור בתרגום עברי ספרו של ההיסטוריו הבריטי איאן קרשו, "הכרעות גורליות", ("עם עובד" ספרית אופקים),
הספר מהווה יצירת מופת של מחקר היסטורי.
קרשו, שזיכה אותנו לפני זמן לא רב בביוגרפיה הטובה ביותר על היטלר, מתייחס בספר זה לתקופה קצרה אך הרת גורל – 1940-1941. בתמציתיות מדהימה ובידע מעמיק הוא בוחן שורה של החלטות גורליות שקיבלו מנהיגי העולם בתקופה זו – החלטות שהובילו למרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, לניצחון בעלות הברית ולרצח שליש העם היהודי.
החלטתו הצילה את העולם מנצחון נאצי.
אלה ההחלטות
.
• החלטת צ'רצ'יל להמשיך במלחמה ב-1940 למרות שבריטניה היתה חשופה לגמרי – ללא צבא וללא ציוד.
• החלטת היטלר לתקוף את ברית המועצות ומאוחר יותר להכריז מלחמה על ארצות הברית.
• החלטת מוסוליני לתקוף ביוון, שתרמה בעקיפין למפלה הגרמנית בברית המועצות. אך גרמה גם לכיבוש יוון בידי הנאצים ולהשמדת יהודיה.
• החלטת היפנים לתקוף את האמריקנים בפרל הארבור ולהכריז בכך מלחמה על ארצות הברית.
• ההססנות האמריקנית נוכח אירופה המתבוססת בדמה עד שנדחפה להתערב במלחמה.
• ההחלטה של היטלר לרצח יהודי אירופה.
ספר אקטואלי
אם תפקידו של ההיסטוריון הוא להסביר לנו מה קרה ולמה הרי שזהו ספר מן המעלה הראשונה. קרשו מנתח בדקדקנות את המבנה החברתי ומערכות השילטון של כל אחת מן המדינות בהן הוא עוסק ומתאר את תהליך קבלת ההחלטות. בוחן את החלופות שעמדו בפני מנהיגיהן ומסביר מדוע, כאילו באיזה צו גורל, היו המנהיגים מועדים להחליט כפי שהחליטו.
שער ספרו של קראשו
לגבינו זה ספר אקטואלי, שאיננו נוגע רק לעבר אלא להווה בו אנו חיים ולסכנות המאיימות על קיומנו. לעניינננו חשובים שלושה נושאים הנידונים בספר: החלטת בריטניה להמשיך במלחמה, ההססנות האמריקנית להצטרף למלחמה וההחלטה של היטלר להשמדת יהודי אירופה במנגנון תעשייתי.
ההחלטה של צ'רצ'יל
קרשו פותח את ספרו בציטוט מדברי צ'רצ'יל שכותב כי "השאלה… האם עלינו להמשיך להילחם לא מצאה את מקומה על סדר יומו של קבינט המלחמה. התשובה היתה מובנת וברורה…"
קרשו קובע מייד שהצהרה זו של צ'רצ'יל חסרת כל בסיס במציאות. בפועל היה רוב בצמרת השלטון הבריטי שראה בהמשך המלחמה התאבדות. צ'רצ'יל עמל קשות בכוחו הרטורי לשכנע את חבריו. הוא ניצח ונתקבלה החלטה רבת סיכונים להמשיך במלחמה. החלטה זו הצילה את העולם מניצחון נאצי מוחץ. כשצ'רצ'יל החליט את ההחלטה הגורלית הזו הוא הניח כי במוקדם או במאוחר תאלץ ארצות הברית להצטרף למלחמה. אחרת לא היה לבריטניה, חסרת החימוש ושצבאה נותץ באירופה למרות הפינוי בדנקירק, שום סיכוי.
הבדלנות האמריקנית
דעת הקהל האמריקנית הייתה בעד בדלנות מוחלטת. האמריקנים רצו לחיות טוב ובשקט ולא היה איכפת להם שאירופה תעלה בלהבות, כל עוד האש אינה מגיעה לגבולותיהם. הנשיא רוזבלט נחשב עד כה על ידי היסטוריונים כבעל ראיה אסטרטגית רחבה לגבי מקומה של ארצות הברית בעולם. אך קרשו חושף כי למעשה היה הססן בלתי נדלה, שבשבת רוח של השפעות מכל הכיוונים וחרד בעיקר מפני דעת הקהל והקונגרס. עיקר הצלחתו היה בהתכתשות הפוליטית עם הקונגרס שהתבצר מאחורי שורה של חוקים שקידשו את הבדלנות האמריקנית. רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה. אסור למכור נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה אלא במזומן (דבר שהיה בחזקת פסק דין מוות לבריטניה המרוששת). וכשרוזבלט מצא חור בתחיקה על ידי העברת ציוד לבריטניה ואחר כך לרוסיה במסגרת "החכר והשאל" נאסר עליו ללוות את אניות האספקה באניות מלחמה אמריקניות. אמריקה גם לא היתה מוכנה למלחמה. לא היה גיוס חובה, החימוש היה דל, וצבאה היה בגודל צבא הולנד. התעשיה לא הוסבה לייצור מלחמתי.
אסר קליטת פליטים יהודים
כשפרץ המשבר בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, מיהר רוזבלט לפרסם גילוי דעת בו אמר כי אין בשום פנים לראות באמריקה צד לגוש אנטי גרמני. בשיחה סודית עם השגריר הבריטי הוא הבהיר כי גם אם בריטניה תצטרף למלחמה לא תתערב ארצות הברית, אלא אם תהיה פלישה גרמנית לבריטניה. כשדעת הקהל האמריקנית הזדעזעה בעקבות ליל הבדולח הוא נמנע מלהענות לבקשה לאפשר לפליטים יהודים מאירופה מקלט בארצות הברית.
ושגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'וזף קנדי ( אביו של מי שעתיד להיות הנשיא ג'ון קנדי) היה מחסידי מדיניות הפיוס. קנדי, שהיה פרו נאצי מוצהר, אמר לשגריר הגרמני בלונדון כי הוא "מבין בהחלט את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים". וכשפרצה המלחמה אמר קנדי כי יש לו מושג קלוש על מה ולמה פרצה.
רוזבלט המשיך בהיסוסיו ובסיוע כמעט סימלי לבריטניה עד שההתקפה היפנית על פרל הרבור והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית איפשרה לו להפעיל את מכונת המלחמה האמריקנית. אלה היו שני ניסים שבלעדיהם ייתכן שאמריקה לעולם לא היתה מרטיבה את רגליה ביורה האירופית.
אלה היו שני ניסים שבלעדיהם העולם היה נתון היום בחלקו הגדול לשליטת מעצמות טוטליטריות פשיסטיות. אין ספק שהיטלר צדק בשיקוליו כי עליו להכריע את רוסיה לפני שנת 1943, השנה בה לפי הערכתו תוכל ארצות הברית להתערב במלחמה. להערכתו אם היה משלים השתלטות על ברית המועצות היתה ארצות הברית משאירה את אירופה לנאצים. ולולא ההתקפה על פרל הארבור היתה משאירה את המזרח הרחוק בידי היפנים.
ההתקפה על פרל הארבור הכניבה את ארצות הברית למלחמה על כורחה
ומה היום?
על הדימיון בין המתחולל היום לבין ערב מלחמת העולם השניה, כתב כשעתו דניס פראגר, סופר והוגה דעות יהודי אמריקני ב- JEWISH WORLD REVIEW במאמר הנושא את הכותרת "האם נמצאים היהודים שוב ב-1938?"
כותב פרגרבין היתר :
"זו התקופה המפחידה ביותר ליהודים מאז השואה… מנקודת המבט היהודית מתחלק העולם לשלוש קבוצות: אלה השונאים יהודים ורוצים במותם; אלה המתעלמים מן השינאה ואף עוזרים לשונאים; האמריקנים.
"הקבוצה הראשונה כוללת בעיקר מוסלמים וחברות ערביות. השינאה הערבית לישראל כבר איננה בעלת אופי פוליטי. הספרות הערבית, האיראנית ויתר הספרויות המוסלמיות הן אנטישמיות כמו שהיתה הספרות הנאצית. ה"מיין קאמפ" של היטלר הוא רב מכר במזרח התיכון. מופיעה שם ספרות המתארת בדרך קבע כיצד היהודים הורגים ילדים לא יהודים כדי להשתמש בדמם להכנת מזונות לחגים. היהודים מסולקים כמעט מכל מדינות ערב. רצח יהודים, כולל ילדים, נהפך ליום חג בכל המזרח התיכון המוסלמי. ולא רק ישראלים. תזכרו את דניאל פרל (העיתונאי היהודי שנחטף באפגניסטן ונרצח בידי חוטפיו – ז.ג.).
המוסלמים באירופה
"הגורם המאיים על יהודים באירופה הוא המספר הגדל והולך של מהגרים מוסלמים המתגוררים באירופה. יש כ-35 מיליון מוסלמים באירופה ורבים מהם אנטישמים.
"כמעט מדי יום מותקפים יהודים או בתי כנסת באירופה. והאירופים תומכים למעשה באלה המבקשים לחולל שואה חדשה – בגלל החשש שלהם עצמם מן המוסלמים, בגלל האנטישמיות שלהם, בגלל השמאלנים שלהם, בגלל התלות שלהם בנפט הערבי ומפני שאמריקה תומכת בישראל. הציוויליזציה האירופית הנרקבת מאז מלחמת העולם הראשונה, מגיעה עכשיו לנקודת השפל שלה,
אפשר לסמוך על אמריקה?
בהמשך כתב פרגר: "חלף רק דור אחד מאז נרצחו כמעט כל יהודי אירופה. עכשיו נתונים שרידי השואה, המתרכזים במדינה שגודלה כגודל ניו ג'רסי, באיומי השמדה. אף שרוב היהודים החיים היום לא חיו בשנת 1938 חשים היום כי אותן תופעות שהיו אז של פיוס הרשע חוזרות על עצמן. כמו ב-1938 מתחלק היום העולם בין אומות המוכנות לרצוח יהודים ואומות שמוכנות לתת לזה לקרות. ממש לא ייאמן".
פרגר כתב את דבריו לפני שנבחר אובמה לנשיא. ואז כתב: "הסיבה לתמיכת אמריקה ביהודים ובישראל איננה 'ההשפעה היהודית ציונית'. תמיכת ארצות הברית נובעת מן הערכים האמריקניים ומהזדהותם עם היהודים ועם ישראל… התנ"ך ממלא תפקיד מרכזי בזהות האמריקנית לא פחות מאשר הברית החדשה…"
האם דברים אלה נכונים גם אחרי שברק חוסיין אובמה נבחר לנשיא? בסוף השבוע שעבר פרסם אובמה הודעה מצולמת בה הוא פונה למנהיגי ולאזרחי איראן כאחד, ומציע להם לבנות מערכת יחסים חדשה עם ארה"ב.
לכאורה שום דבר. באוזני זו נשמעת הצפירה הראשונה של הרכבת הממובילה לשואה חדשה.
גירסה אנגלית (שונה במקצת, למאמר זה)
לשומעי אנגלית
מה הביא את אובמה להרוס את אמריקה ואת העולם