ברנאר אנרי לוי (צילום: זאב גלילי C )
ברנאר אנרי לוי הפך מכבר למותג בצרפת. לא כל כך או לא רק בשל הגותו אלא בעיקר בשל עיסוקיו האחרים. ברנאר אנרי לוי רואה עצמו גם כהיסטוריון, עיתונאי, סופר, קולנוען, לוחם לזכויות אדם. ולא במקום האחרון גם איש עסקים ומיליונר.
נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.
יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.
על הענקת מדליה למשתתפי ההתנתקות ראה
http://www.zeevgalili.com/?p=252
רוח הנבואה שרתה על צמד כוכבי ידיעות אחרונות, נחום ברנע ושמעון שיפר, ומפי הגבורה נודע להם מה יגיד דן חלוץ בועדת החקירה.
ציפור קטנה לחשה לי שזו עבודה של ספינולוג. העיתונאים שימשו רק כרשמקול למונולוג ארוך שאותו סיימו בשלוש מילים משלהם " ואז יתחילו השאלות" .
1. " היו לנו ליקויים …. זה מתחיל ממני" . דן חלוץ.
ובכן זו ההתחלה:
נחום ברנע (עידו קינן ויקיפדיה)
ושאלה אחרונה לרמטכ" ל דן חלוץ: אחרי כל מה שאתה אומר למה אינך לוקח אחריות והולך הביתה ולוקח עמך גם את הדרג המדיני שלא הבין מה הוא עושה.
הערה משנת 2010
שלא כחבריו לפשע החורבן של גוש קטיף ולמחדלי המלחמה דן חלוץ פרש נתפקידו. אך הוא לא השיב ברצינות על אף אחת מן השאלות שלמעלה. והדבר בא לביטוי בדו"ח ועדת וינוגרד.
אני כותב לך מכתב זה מתוך הוקרה עמוקה לאישיותך וליושרתך. כשאמרו שאת משמשת עלה תאנה לשחיתותו של שרון האמנתי שאת פועלת מתוך אמונה שבמעשייך את משרתת את האומה, כבת נאמנה לאביך, איתן לבני, קצין המבצעים של אצ" ל.
ציפי לבני
גם כשהצטרפת ל" קדימה" של אולמרט סברתי שאת עושה זאת מתוך מניעים לאומיים.
אחרי המלחמה הנוראה הזו כבר אינך יכולה להועיל כלום בשבתך בממשלתו. אבל את יכולה להירשם בהיסטוריה כאשה שהפילה את ממשלת אולמרט.
פשוט התפטרי. התפטרותך תהיה אבן הדומינו הראשונה שתמוטט את כל בנין הקלפים הזה הקרוי קדימה. תחזרי לשיר הביתרי " קדימה" , המסתיים במלים " להתנער מרפש…"
ראה השמאלנות הפתאומיתץ של ציפי החלולה
פרט בלתי ידוע על נסיבות נפילתה של ממשלת גולדה מאיר שמעתי השבוע מפי ידידי רמי טל, ששמע אותו מפי משה דיין.
דדו וגולדה
וזה הסיפור:
" מייד לאחר פרסום דו" ח ועדת אגרנט, הזמין שר האוצר פנחס ספיר שלושה גנרלים שהודחו מתפקידם על ידי הוועדה: זעירא, גורודיש והרמטכ" ל דדו. כמיטב המסורת של מפא" י הציע להם ספיר ג"ובים יפים, שיסדרו אותם בחיים. זעירא וגורודיש דחו את הצעתו. דדו קיבל את ההצעה ומונה למנכ" ל " צים" . אבל במהלך הפגישה, דדו פרץ בבכי מר ואי אפשר היה להרגיעו. הוא אמר לספיר שהיה מקבל את ההדחה בשקט, אם גם הדרג הפוליטי היה משלם את המחיר. ספיר הזדעזע מן הדברים שאמר דדו והתקשר לדיין. דיין סירב לומר לי מה בדיוק אמר לו ספיר, אבל השיחה הסתיימה בכך שדיין הבטיח לספיר שהוא ילך לגולדה ויגיש את התפטרותו. כך הוא באמת עשה. גולדה ביקשה 24 שעות לחשוב. אחרי פחות מ-24 שעות היא התקשרה אליו ואמרה לו: "משה, אם אתה מתפטר, גם אני מתפטרת".
רמי טל הוא עורך בכיר ב" ידיעות אחרונות" וקודם לכן עבד כעורך ומתרגם בעיתון הערב הכושל " היום הזה" , בעריכתו של משה דיין. המשקיעים בעיתון היו הפרסומאי אליעזר ז"ורבין ואיש העסקים מוזי ורטהיים. העיתון הופיע ב-1 בספטמבר 1976 ונפח את נשמתו בטרם חלפו ארבעה חודשים לקיומו.
בתקופה זו הכיר רמי טל את משה דיין ובין השניים התפתחו יחסים מיוחדים. רמי טל הוא איש אשכולות ואינטלקטואל מבריק ודיין מצא בו בן שיח וסדן לרעיונותיו ולזכרונותיו.
רמי טל רשם את הדברים וכבר פרסם חלק חשוב מהם (דעתו של דיין על הגולן) בכפוף לסייגים שהטיל עליו דיין לפני מותו.
על יחסיהם סיפר לי רמי טל:
" בימים בהם התקיימו שיחותינו, (סוף 1976 ולפני מהפך 1977) דיין היה חבר כנסת והיה משוכנע כי סיכוייו לחזור לעמדת השפעה אינם גדולים.
" היתה לו תכנית לכתוב ספר, בו יתאר את ההיסטוריה של מדינת ישראל בתקופה שאותה הגדיר במדויק: מן ה-15 במאי 1967 – היום בו נכנסו כוחות מצריים גדולים לסיני ועד יום התפטרותו מהממשלה, באפריל 1974.
" קשה להגיד שהיינו ידידים. לדיין לא היו ידידים. אבל נראה
שהוא השתמש בי כדי לבדוק איך מגיב בחור הצעיר ממנו ביותר משלושים שנה על דבריו והשקפותיו. זאת למדתי לדעת לאחר שנים מפי חיים ישראלי, יועצם של שרי הבטחון מאז בן גוריון.
" דיין, כך אמר לי ישראלי , ידע שאת ספריו הקודמים קראו בעיקר בני גילו. הוא רצה מאוד שהספר החדש שלו יעניין ויקסום לצעירים יותר. הוא ביקש "פיד-בק" מנקודת מבטו של צעיר, ואת זה אני סיפקתי לו בשפע, בעיקר כי ידעתי לשאול.
שאלה באזרחות. מי האישים הללו ומה המשותף להם: יואל חסין, שי חרמש, עמירה דותן, מנחם בן, שלמה ברזניץ, זאב אלקין.
קורא יקר, אם השמות הללו אינם אומרים לך כלום מגיע לך ציון נכשל באזרחות. זו רשימת נבחריך, חברי הכנסת של סיעת " קדימה" .
7. " סליחה את רינה גרינברג? שואל אדלר את אחת ממועמדות קדימה שהוא עצמו בחר ושכח. (מתוך סירטה של ענת גורן " כל אנשי הקמפיין" בערוץ 10) .
אני קורא להם " הדיאודורנטים" . כי הם לא נבחרו בפריימריס, בוועידה או במרכז של מפלגה או בסניף של תנועה. הם נבחרו בדרך שבה הכין ראובן אדלר את התבשיל הנקרא " קדימה" , עוד בימי אריאל שרון. הם נועדו להיות הדיאודורנט שיטשטש את הצחנה שעלתה משחיתותם של מייסדי " קדימה" .
אחת התמונות המדהימות ביותר בסרט המצויין של ענת גורן " כל אנשי הקמפיין" היא צילום טקס הצגת רשימת מועמדי " קדימה" .
" הוא חתן השמחה" , אומרת ענת גורן על אדלר, " יש לו סיבות טובות להרגיש כך… במידה רבה הוא מרגיש שקדימה היא הבייבי שלו. 30 מחברי הרשימה הוא ראיין בעצמו. המכנה המשותף היחיד ביניהם הוא שהם התחבבו עליו ויצאו טוב בסקרים. כל אחד מהם מתאים בדיוק לקהל יעד מוגדר. את חלקם כבר הספיק לשכוח" .
ומיד ניתנת המחשה. אדלר מצביע לעבר איזו אשה לבושה באדום ואומר: " תשאל אם זו רינה גרינברג" .
איזה מספר ברשימה היא, שואל מישהו.
ואדלר משיב: " מספר גבוה" .
ובהמשך מתברר כי זו איננה רינה גרינברג אלא אחותה.
לא ברור מן הסרט אם הרשימה שמניתי למעלה נבחרה על ידי אדלר אבל ברור שכל אחד מהם אכן נועד לקהל יעד מוגדר. האחד פרופסור שנועד לאינטלקטואלים האחר היה יו" ר ההנהגה הארצית של בית" ר, השלישי היה בדירקטוריון " הפועל" , החמישית היתה קצינת ח" ן ראשית וכך הלאה. כולם אנשים נקיים, חפים מפוליטיקה, עלה תאנה מצויין לכל הטרמפסיטים שמהם הורכבה הרשימה ( פרס, דיכטר, שיטרית, מופז, הנגבי, עזרא, רוחמה, תירוש, סולודקין, איציק ועוד).
על מלכי צרפת נאמר כי לא נהגו כלל להתרחץ והסתירו את ריח גופם בענני בושם. תומס ג"פרסון, שהיה שגריר ארצות הברית בצרפת ערב המהפכה הצרפתית, כתב כי איננו מבין איך אומה תרבותית כל כך יכולה להסריח כל כך.
מי יודע, אולי הסירחון שנדף מן הצמרת בצרפת הוא שהביא להריסת הבסטיליה.
תיבת הדואר האלקטרוני שלי מופצצת בימים אלה ביצירות הקוראות לסילוק ממשלת אולמרט. מכל היצירות הללו מצאה חן בעיני מצגת בשם " אהוד, לך הביתה" , המבוססת על ספר נפלא – "לך הביתה" (Will you please go now) פרי עטו של סופר הילדים ששם העט שלו ד" ר סוס.
הצלחתי לאתר את מחבר המצגת, איש חינוך ממרכז הארץ וזה סיפורו:
" ד" ר סוס הוא מאייר וסופר ילדים אמריקני, שהתחיל את הקריירה שלו ערב מלחמת העולם השנייה. הוא פרסם אז קריקטורות והטיף לכניסת ארה" ב למלחמה בנאצים.
" בסוף שנות החמישים, כשהתפרסם מחקר על כשלון הוראת קרוא וכתוב בבתי הספר בארה" ב, הוא התגייס לכתוב ספרי ילדים ללימוד קריאה. הרעיון היה להפוך את הספרים לקלים מאוד לקריאה (מילים בסיסיות, מעט מאוד מילים, חרוזים, וכדומה). הוא אייר את ספריו בצורה פרועה, תוך שימוש במילות נונסנס כשלא מצא חרוז מתאים. הספרים הפכו ללהיטים מדהימים – והספר הידוע מכולם הוא "חתול תעלול".
" בשבת האחרונה" – מספר בעל המצגת – " קראתי עם בתי את "לך הביתה" של ד" ר סוס, במטרה ללמד אותה אנגלית. הסיפור הוא על יצור זחוח (שמזכיר לי שכן שבא להתארח, למרות שלא הוזמן), שנתקע לך בבית, ונשאר ונשאר, מתעלם מכל הרמזים. הספר הוא סיפור על הפנטזיות התוקפניות שדבר זה מעורר אצל המארח, החושב על מגוון הדרכים להיפטר מהמטרד. הוא אומר לו: לך ולא אכפת לי איך. תלך ברגל או תרכב על פרה. תחליק במחליקיים או תגלוש במגלשיים. רק עוף לנו מהעיניים. תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי: זה הרי בדיוק אולמרט.
" השתמשתי ברעיונות של מחבר הספר והתאמתי אותם לאולמרט.כך למשל כתבתי: "מצידי, תרכב מהר מכאן ועד לסין, תקנה מראובן אדלר רכב תלת-או-ספּין. תצעד בנעל שיריונר שנפגע מטיל נ" ט – רק הסתלק מכאן מהר ותפסיק כבר לחרטט" סיימתי בקריאה לחתום על עצומה להתפטרות אולמרט.
" לאחר שכבר סיימתי את הכנת המצגת גיליתי שכיוונתי לדעת גדולים. במקור זה היה ספר משעשע לילדים על אורח נודניק שמבקשים להיפטר ממנו. בוויקיפדיה מצאתי כי בתקופת הנשיא ניכסון, בעקבות פרשת ווטרגייט, שיכתב המחבר את הספר המקורי והפך אותו למסר פוליטי המכוון נגד ניכסון. הסטיריקן היהודי-אמריקני ארט בוכוואלד, בעל טור רב השפעה ברשת עיתונים בארה" ב, פירסם בטור שלו את הגירסה הפוליטית של הספר. תשעה ימים לאחר מכן ניקסון התפטר"
עד כאן דברי בעל המצגת.
" אהוד העיקר שכבר תסע" . מתוך המצגת של ד" ר סוס.
נקווה שאצל אולמרט זה יהיה מהר יותר, ועד שיופיע טור זה הוא כבר יהיה ראש ממשלה לשעבר.
תמהני איך לא חשבו על הפעלת היס" מים שחורי המדים לצורך ניקוי השטח מאנשי חיזבאללה בלבנון. אחרי ההצלחה המדהימה שלהם במחיקת 22 ישובים ופינוי יותר מרבבת מתיישבים בחבל עזה ובצפון השומרון היה צריך לשלוח אותם עם סוסיהם לבינת ג"בייל, למארג" עיון. שם ודאי
היו מוכיחים את גבורתם.
לוחם יס" מ על סוסו באחד ממבצעי הגבורה. (צילום: מירי צחי).
. עם ישראל במיטבו ליד קבר גולדה.
אי אפשר היה שלא לבכות ליד קברה של גולדה, המוקף אלפי צעירים וצעירות, חיילי מילואים, משפחות שכולות – ייצוג מלא של עם ישראל במיטבו.
לא יכולתי להימלט מן המחשבה שאין הבדל בין הצעירים והצעירות כאן לבין הכתומים והכתומות שנאבקו על גוש קטיף. אותו תום נעורים, אותה אהבת ישראל, אותה מסירות עד כלות. כששרו את התקווה התנגנו בתוכי מילות שירו של ז"בוטינסקי שנכתבו בהקשר אחר ובתקופה אחרת, אך הלמו את המעמד כאן: " זה הריב לא נגמר הוא עדיין/ בין אדום ללבן וכחול/ עוד שלם נשלם לך קין/ את נשמות צעיריך ניטול" .
הלהיטות אחר הבצע והממון, שהולידה את הביטוי " לכסף אין ריח" , ימיה כימי היות האדם. ההיסטוריון ה רומאי סויטנאוס מספר איך נולד הביטוי הזה. הקיסר אספסיאנוס (69-79 לספירה), ברוב להיטותו להגדיל את הכנסות האוצר שלו הטיל מס על המשתנות הציבוריות שברומי. בנו טיטוס ניסה לשכנע את אביו שאין זה נאה להטיל מס על צורך אנושי טבעי נענה בדרך מקורית. אספסיאנוס נטל מטבע מן ההכנסה הראשונה של מס המשתנות הגיש אל חוטמו של טיטוס ושאלו אם נודף ריח מן המטבע. כשהשיב בשלילה אמר: " והרי מן השתן הוא בא" .
" באמרה זו" , אומר גדליה אלקושי בספרו " אוצר פתגמים וניבים לטיניים" , באה לביטוי להיטותם היתרה של בני אדם אחר הכסף בלא לברר באמצעי להשגתו ובלא לבחול בו גם כשמקורו נאלח" .
אולי אין זה מקרה שביטוי זה קשור בשני קיסרי רומי שהמיטו עלינו את החורבן.
עמיר פרץ הצליח והעלה על סדר היום את "הנושא החברתי" . אם יתגשם חזונו, תיפתח קופת האוצר לכל אלה שרעבו וקופחו באמת בשנות נתניהו. וגם לאלה המתחזים לרעבים ומקופחים. כולם ירצו ויקבלו עוד ועוד: הגמלאים, החד הוריות, משפחות ברוכות ילדים, עובדי שכר מינימום, החולים, הנכים, וגם השייכים הבדואים הנושאים 16 נשים מעזה ומביאים מאה ילדים לעולם.
כדי לממן את ההוצאה הזו יצטרכו להגדיל את המיסים ובעקבות זאת יבריחו מכאן את המשקיעים ויקטינו את המוטיבציה של יזמים. האבטלה תגדל, שער הדולר יעלה, האינפלציה תגאה ובעוד ארבע שנים יחפשו שוב את נתניהו, או תואם נתניהו, כדי להציל את המצב. אבל אז אולי יהיה מאוחר מדי.
כשמדברים על אבטלה אנו חושבים במושגים של המהפכה התעשייתית הקודמת. אבטלה של פועלים במפעלי הסרט הנע נוסח " זמנים מודרניים" של צ'אפלין. לא זה המצב היום. אנו חיים בעידן שונה לגמרי. על כך ניתן ללמוד מן הספר "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה" , שכתב פרופסור יוהאנו שטראסר, פילוסוף וסוציולוג מאוניברסיטת ברלין. זהו ספר שיש בו כדי להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי, החרד לעתידו ולביטחונו הכלכלי, על רקע תוצאות הבחירות.
שטראסר אינו מדבר על אבטלה מחזורית נוסח המאה ה-19 והמאה העשרים. הוא מדבר על עידן בו לא תהיה עבודה אלא למיעוט קטן.
ואלה הנקודות העיקריות שמעלה שטראסר בתחזית האימים שלו:
· גם עובדי היי טק מתוחכמים אינם מוגנים מן התהליך. מקצוע התכנות למשל הופך להיות " הודי" . מפעלים מעבירים את העבודה שנעשתה בעבר על ידי בעלי מקצוע מתוחכמים בארה" ב למתכנתים הודים זולים.
· ההפרטה יוצרת תחרות, מייעלת תהליכי ייצור, מוזילה מחירי מוצרים. גם אם לא נביא בחשבון את השחיתות המלווה תהליכים אלה (אצלנו) הפגיעה בעובדים היא לעתים אנושה. עובדים נפלטים לרחוב בלי סיכוי להשיג מקור פרנסה.
במבט ראשון נדמה כי מדובר בשתי אסכולות כלכליות היסטוריות. האסכולה האחת אומרת שיש להרחיב את הפעילות המשקית ויחד עמה את התעסוקה. זאת, על ידי הקלה במיסוי לבעלי ההון, הפרטה וצמצום התמיכה של המדינה בחלשים. זו לכאורה האסכולה בה דגל נתניהו והצליחה לחלץ את המשק הישראלי מקריסה.
לעומתם סבורים אנשים מאסכולה הקרויה על שמו של הכלכלן קיינס שיש לעודד את הפעילות הכלכלית על ידי הגדלת הביקוש בסקטור הציבורי, כשהאמצעים לכך יבואו מהגדלת המיסוי. מצדדי אסכולה זו מביאים לדוגמא את מדינות סקנדינביה המצליחות לקיים רמת פריון ותעסוקה גבוהים. הן מגינות על עצמן מן הצונאמי של הגלובליזציה על ידי מניעת כניסת עובדים זרים ואי הצטרפות לגוש היורו.
הבעיה היא שהאסכולה הראשונה, זו שבה נקט נתניהו, מילאה את קופות האוצר בכסף אך הגדילה את הפערים החברתיים בהקף בלתי נסבל. האסכולה השניה (אסכולת פרץ ובמהדורה רכה יותר אסכולת ברוורמן) ספק אם היא ישימה בישראל על כל בעיותיה החיצוניות והפנימיות.
מה שעשה ביבי היה תנאי הכרחי להצלת המשק אך לא תנאי מספיק לבניית חברה יהודית סולידארית וציונית. מה שעתיד לעשות פרץ, אם יינתנן לו, עלול להחזיר אותנו הרבה שנים לאחור. ובינתיים העולם נע קדימה לכיוון משבר סוף עידן העבודה.
בעולם כולו זהו משבר חברתי, אצלנו זה עלול להיות משבר המאיים על המפעל הציוני.
סילבן שלום, לימור לבנת, דני נוה וישראל כץ חברו יחד כדי למרוד בנתניהו. הוא נכשל, הם אומרים, והגיע הזמן שיילך ואנחנו נחליף אותו בהנהגת הליכוד.
הוא נכשל? ואתם הצלחתם?
סילבן שלום היה שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. בתקופתו (2001-2002) הגיע המשק אל עברי פי פחת. חוסר אמון טוטאלי של משקיעים, תקציבים חסרי היגיון. השר " החברתי" הזה, הנשוי למיליונרית מידיעות אחרונות, גם החל בקיצוץ האכזרי בקצבאות הקשישים. כשר חוץ הוא לא כל כך נכשל כי בתפקיד הזה לא צריך לעשות כלום מלבד לטוס ולהצטלם ואת זה הוא יודע לעשות טוב.
ומה עם שרת החינוך? הרי רק האיבה שמגלים כלפיה 120 אלף מורים יש בה כדי להסביר את התרסקות הליכוד.
לגבי דני נוה קשה לדבר על כישלונות כי לא ברור מה הוא עשה בכלל. אולי אחרי שתיגמר החקירה בעניין המינויים הפוליטיים שלו נדע גם מה הוא עשה. ישראל כץ? מי זה?
הסיטואציה הזו כל כך מגוחכת שאי אפשר שלא ללכת לקרילוב מיודענו.
קרילוב מספר על " קופה שובבת, דב בטלן, חמור ותיש גדול זקן" , המחליטים להקים תזמורת. השיגו תווים וכלי נגינה, התישבו בצל עצים על דשא ירוק ומקסים, " הרימו קשתות" ואבוי כל מה שהצליחו להפיק הוא " שבר לאוזניים" .
הציעו החמור והקופה לשנות את סדר הישיבה ואז " ירקדו פה בלי לצון הרים ויער כבני צאן" . שינוי הסדר אך הגדיל את השבר.
שוב החליטו לשנות את סדר הישיבה הפעם ישבו בשורה ושוב אין שיפור והמהומה רבה.
שמע את הוויכוח הזמיר וכל בני החבורה פנו אליו בתחינה שיעוץ להם עצה. ואז השיב להם הזמיר:
" ראשית חכמת ניגון
היא אוזן מפותחת
המעודנת במחילה
מאזנכם הערלה
שבו כרצונכם אם כך או כך
מכם תזמורת לא תצמח" .
( הקטעים בגרשיים על פי תרגומו של חנניה רייכמן)
====================================================================
העצה החשובה ביותר: אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. חיבוק חזק משמעותו שהוציאו עליך חוזה. ההצעה למנות אותך לממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולאריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו.
עצה שנייה וחשובה לא פחות: אל תקבלי את תיק החוץ, למרות ואולי דווקא משום שאולמרט עשוי להציע לך אותו. השאיפה שאת מפגינה להפוך את התיק הזה לתיק משמעותי, היא חסרת סיכוי.
מדיניות החוץ של ישראל מתמצית ביחסים עם ארצות הברית, כל היתר זה רק עניין של נסיעות וקוקטיילים. מאז בן גוריון ועד אריאל שרון ניהלו ראשי ממשלה את היחסים עם ארצות הברית. כשמשה שרת, שר החוץ של בן גוריון, ניסה לגלות יוזמות משלו מיהר בן גוריון לסלקו.
לאבא אבן היה כשרון רטורי מדהים וידיעה כה עמוקה בלשון האנגלית שנאמר עליו כי גם שומעיו הבריטיים נזקקו למילון אוקספורד השלם, כדי להבין אותו. את הכוח הרטורי הזה ניצל אבא אבן כדי להגן על מדיניות בן גוריון, כשהיה נציג ישראל באו" ם, גם כשהתנגד למדיניות זו. מספרים שאבן הביע באוזני בן גוריון הסתייגות מפעולת התגמול של צה" ל בכינרת (דצמבר 1955 בה נהרגו 54 חיילים סורים, 30 נלקחו בשבי ורבים נפצעו). בתשובה אמר לו בן גוריון כי לאחר ששמע את נאום ההגנה של אבן על הפעולה בעצרת או" ם הוא, בן גוריון, שוכנע בנחיצותה. דברים דומים נאמרו גם על הסתייגותו של אבן מפעולת קיביה (באוקטובר 1953 בה נהרגו 69 גברים נשים וילדים בפעולת תגמול).
למרות כישוריו הדיפלומטיים הייחודיים של אבן נמנע בן גוריון מלמנות אותו לשר חוץ. אבן זכה להיכנס לתפקיד רק אחרי הדחתו של בן גוריון וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1966-1974. ובכל התקופה הזו לא עיצב מדיניות אלא ביצע את מדיניותם של לוי אשכול וגולדה מאיר.
פעם אחת ניסה לעצב מדיניות. זה היה ערב מלחמת ששת הימים. הוא נשלח לוושינגטון כדי לדווח על תגובה אמריקנית אפשרית להתקפה של צה" ל. בפגישה שקיים עם הנשיא ג"ונסון ביקש אבן התחייבות אמריקנית סודית בכתב לתמוך בישראל אם תיאלץ לצאת למלחמה. אלוף (מיל.) יוסף גבע שנכח בפגישה כנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון סיפר לי כי ג"ונסון דחה את בקשת אבן. אך אמר לו שהנאום שנשא בפני האומה, בו כינה את סגירת מיצרי טיראן כמעשה תוקפנות, חזק יותר מהתחייבות סודית בכתב. מדברים אלה, אומר לי אלוף (מיל.) גבע ניתן היה להבין כי ארה" ב תתמוך בישראל אך לא תכריז על כך.
אבא אבן הבין מדברי ג"ונסון כי אם ישראל תצא למלחמה היא תישאר לבדה. במברק ששלח לראש הממשלה אשכול הוסיף דברים, שנבעו ככל הנראה מהשקפותיו המדיניות. הוא כתב כי אם לא נתקוף יש סיכוי שהמשבר ייפתר בדרך דיפלומטית, או באמצעות כוח בינלאומי.
מסקנה זו של אבן לא עוררה אמון בישראל. אשכול שלח לוושינגטון את ראש אמ" ן, מאיר עמית, לעמוד מקרוב על העמדה האמריקנית. עמית חזר עם מסקנה הפוכה: אם נתקוף האמריקנים יהססו אם לפעול נגדנו ויש סיכוי שאפילו יתמכו בנו. כך כתב בספר הזיכרונות שלו. חוות דעתו של עמית הכריעה לבסוף את הכף בעד יציאה למלחמה.
אחרי המלחמה היו לאבא אבן דעות מדיניות מגובשות. מחד הוא טבע את הביטוי שגבולות 1967 הם גבולות אושוויץ (בראיון ל" דר שפיגל" ינואר 1969). מאידך היה בעל השקפות יוניות והכריז (בוויכוח במזכירות מפלגת העבודה בדצמבר 1968) כי " אין שלום בלי דמעות" (דהיינו בלי נסיגה משטחים). אך בפועל לא הייתה לו שום השפעה על מדיניות ישראל.
====================================================
האם יש עתיד לעתידנות
עמי איילון מכריז כי אם יהיה שר ביטחון הוא יפנה 50-60 אלף מתנחלים. אולמרט רומז, ברמז דק של עגלונים, כי הוא מצפצף על כל המתנחלים. בעמונה הוא נתן דוגמית למה הוא מתכוון. וציפי לבני, שהייתה הדאודורנט של צוות החווה המושחת שהקיף את שרון, אוטמת את נחיריה מן הצחנה העולה מן הצוות המקיף את אולמרט.
אם יתאמתו תחזיות הסקרים בבחירות עלול אולמרט לקבל לידיו עוצמה שלא הייתה כמוה בידי ראש ממשלה מאז ימי בן גוריון. בחסות הפרקליטות, הבג"ץ, וסיעה של 44 גמדים, ובאמצעות פרשי המשטרה והיס"מים שחורי המדים הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. כולל שפך דם. התקשורת, ובראשה חברו הטוב דן מרגלית, תמחא כפיים.
על רקע זה מתחילים לדבר באחרונה על סכנה של מלחמת אחים. מזכירים בגעגועים את מנחם בגין, שהצליח למנוע מלחמה כזו במהלך ה" סיזון" וב" אלטלנה" .
אני טוען כי בארץ הזו לא תהיה מלחמת אחים.
כדי שתהיה מלחמת אחים צריך העם להיות מפולג לשני מחנות, השונאים זה את זה שנאת מוות. מחזיקים באמונות מנוגדות ומוכנים להרוג ולהרג על אמונתם. זה היה המצב בתקופת ה"סיזון" . השנאה התבטאה בחילופי מהלומות, חטיפות, עינויים, הסגרות לשלטונות הבריטיים וגם רציחות. בגין, בגדלות נפש פטריוטית, הכריז על הבלגה טוטלית.
וב" אלטלינה" היו שני מחנות חמושים, שאני כילד ראיתי במו עיני, על שפת הים בתל אביב. זו הייתה חבית אבק שריפה שדי היה בניצוץ אחד כדי לפוצץ אותה ואת הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בגין בכה ברדיו, הכריז שלא תהיה מלחמת אחים והמדינה ניצלה מאסון.
זה איננו המצב היום. לא קיימים בעם שני מחנות אידיאולוגיים. יש מחנה אידיאולוגי אחד גדול שהמותג שלו הוא הצבע הכתום. דתיים וחילוניים, מתנחלים ויושבי ערים ועיירות, אשכנזים ומזרחיים, משכילים ופשוטי עם – כל מי שגורל עם ישראל וארץ ישראל נוגע לליבו. המחנה הזה ניסה להגיד " יש לנו אהבה והיא תנצח" . הוא הובס בחיבוקים ובדמעות בגוש קטיף. בעמונה הוא כבר אמר יש לנו אהבה לארץ הזו ולעם הזה, אבל לא למחריביו. וכבר נשפך דם.
המחנה האידיאולוגי האחר איננו מחנה. זהו אוסף של יהודים שונאי עצמם, אכולי שנאה ל" מתנחלים" ולכל מה שריח יהודי וציוני נודף ממנו. אלה הם השטינקרים של " שלום עכשיו" שמצלמים כל בית יהודי " בלתי חוקי" . עם אלה נמנים אנשי " גוש שלום" , היוצאים מכליהם כדי להחניף ולשבח כל דבר שריח פלסטיני נודף ממנו. ואליהם אפשר להוסיף אנשי תקשורת, במאי סרטים, סופרים ואקדמאים לרוב. חלק מהם אף הביעו לא פעם את הרצון לראות כאן דם יהודי נשפך.
אך אלה מהווים מיעוט שבמיעוט. כוחם בעיקר בתעמולה ובדיבורים. לא הם ייצאו למלחמת אחים.
מי שעלול לשפוך כאן דם זו ממשלה של ציניקנים מושחתים, הנעזרים בכל מערך הכוחות של האוליגרכיות השולטות במדינה. אהוד אולמרט, חסר עמוד שדרה מוסרי ואידיאולוגי, הוא המנהיג האידיאלי של ממשלה כזו.
עד כה מצליחה קדימה בסקרים. כי העם הזה מבקש לברוח מן המציאות המאיימת. האדלרים והארדים למיניהם שוטפים את מוחו ומרדימים את ערנותו. העם הזה יתעורר יום אחד כשהמציאות תטפח על פניו והבועה הנפוחה של " קדימה" תתפוץ. צריך להתפלל שזה לא יבוא מאוחר מדי ולפני שיישפך כאן דם.
הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של " קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב" סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: " בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי" .
וזה הזכיר לי את הסיפור " הזמנים השתנו" מ" ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: " כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת. כשזוג היה יוצא לטייל היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש" .
את הסיפור הזה שמעתי מפי אחד האנשים המקורבים ליצחק רבין. הוא שאל: למה אתה מתעב כל כך את פרס. למה אינך יכול להסתדר אתו<
על כך השיב רבין בסיפור הבא. באחד הימים טסו רבין ופרס לקניה לפגישה ראשונה עם מנהיגה ג"ומו קניאטה. בדרך דנו בשאלה על מה ידברו עם המנהיג שהם אינם מכירים כלל. רבין סיפר לפרס כי לקראת הביקור קרא את ספר זכרונותיו של קניאטה " מול הר קניה" . רבין החליט שבפגישה יפגין התמצאות בספר הזה ובכך יקנה את לבו של המנהיג האפריקני. פרס לא הכיר את הספר וחקר את רבין על תוכנו. כשהגיעו לפגישה – בטרם פתח רבין את פיו – אמר פרס למנהיג האפריקני: קראתי את ספרך ובאמת הוא מהווה בשבילי מקור השראה. מכאן ואילך התקיימה השיחה בעיקר בין פרס לבין קניאטה.
עכשיו אתה מבין למה זו דעתי על פרס? – שאל רבין את איש שיחי.
בעקבות הדברים שפרסמתי כאן על ה" תנ" ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ" ך דומה יצא גם ביידיש.
על קיומו של תנ" ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ענת אדר, תלמידה לתואר שני ביידיש, הלומדת בבר אילן.
הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ" ך אלא סיפורים נבחרים.
יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.
הופעת תנ" ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד" ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה " משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.
היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.
בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.
רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז" ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).
כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד" ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.
לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את " המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגראפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט ונכחדה.
על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .
העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא " ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:
" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,
כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,
כי ההבדל בין עברית ליידיש
כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.
לא שיש לנו משהו נגד העברית,
להיפך – שפה מגניבה,
אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.
האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?
שימו לב, לא לחינם אומרים
שביידיש זה מצלצל יותר טוב,
כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.
כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .
התגלגל לידי כתב העת " כוורת" , היוצא לאור על ידי החוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי במכללה למינהל. החוברת הוקדשה כולה לנושא אחד: רשע.
נושא החוברת עורר בי את היצר לחפש משהו שלא ייתכן שלא יימצא בכתב עת אקדמי של מכללה ישראלית. אם מדברים על רשע ורשעות קרוב לוודאי שיציגו שם עד כמה רשעים אנחנו.
ואכן, לא התאכזבתי. ד" ר דני גימשי, ראש חטיבת הקרימינולוגיה, כתב מאמר בנושא " התעללות ועינויים: הרשע בהתגלמותו" . במאמר זה אני מוצא את המשפט הבא: " בשנת 1993 נכנסו חיילי משמר הנשיאות (ההוטו) לכנסייה וטבחו במכונות יריה בגרזנים במצ"טות ובסכינים 1200 בני אדם שהסתתרו במקום. במהלך מבצע סיני בשנת 1956 הרגו שוטרי משמר הגבול בישראל 43 תושבים מכפר קאסם אשר הפרו בטעות את העוצר שהוטל עליהם בגין המלחמה" .
הטבח בכנסיה שמתאר המחבר היה קטע קטן ממסע השמדת עם ברואנדה שנמשך כשנה. בתקופה זו רצחו בני שבט ההוטו כ-800 אלף נפש מבני שבט הטוטסי – רצח העם הגדול ביותר מאז שואת העם היהודי. הם הרגו גברים ונשים זקנים וטף, תוך מעשי התעללות נוראים: קטיעת אברי גוף , ביתוק בטנן של נשים הרות, ניפוץ גולגלות תינוקות ומעשי אונס.
ישפוט הקורא: האם זה לא ממש בדיוק כמו שהיה בכפר קאסם?