להמשיך לקרוא ←

חיים נגבי, כיום בעל טור ב"מעריב",מחזיק בדעות שאינן יכולות להיות רחוקות יותר מדעותיי. אף על פי כן אני מחבב את האיש ומאד מעריך אותו. נגבי הוא בן למשפחה חרדית שמוצאה מחברון ומירושלים העתיקה. הכרתי את נגבי בתקופה שעבד כמגיה, ומאוחר יותר כעורך, ב"העולם הזה" הישן של אורי אבנרי. היו לנו אז הרבה "שיחות דפוס", שיחות אפיניות לעיתונאים הממתינים להשלמת התהליך הארוך והמתיש של עבודת הדפוס בעידן העופרת.

 זה היה בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. נגבי נמנה אז עם השמאל המיליטנטי, שהיה מיעוט קטן וקיצוני. עם חבריו מ"מצפן" הפגין בעד מדינה פלסטינית, החזרת הפליטים הערביים ומניעת הפקעת קרקעות. באותה תקופה נהגו להפגין בשטח 6, שהיה שטח אש של צה"ל בגליל, שנועד להפקעת קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל. נגבי, אדם צנוע ועדין בחייו האישיים, נמנה אז עם הקיצוניים של השמאל  והקריב הרבה כדי לתת ביטוי לדעותיו.

לפני זמן מה נפגשתי עם נגבי ואמרתי לו כי הוא ודאי מרוצה מכך שמה שנחשב בשנות השישים לעמדות של מיעוט קיצוני הפך להיות לנחלת חלק גדול של הציבור בישראל. לא, נגבי לא היה מרוצה. בעיניו לא חל שינוי גדול במדיניות ישראל במהלך השנים. מדיניות המובילה לדעתו לחורבן.

שאלתי אותו מה לדעתו צריכה ישראל לעשות כדי למנוע מעצמה חורבן הכרחי, לפי השקפתו.

הוא השיב: הדרך היחידה העומדת בפנינו היא לקבל על עצמנו את השלטון הערבי. נחיה כמיעוט יהודי בתוך מדינה ערבית וכך נהיה בטוחים. יהודים חיו מאות שנים תחת שלטון ערבי.

אני מעריך את חיים נגבי על דברים אלה. כי בכך נתן ביטוי למסקנה המתבקשת וההכרחית מתפיסת עולמו. הוא לא משלה אותנו בשלום בימינ ובשלום עכשיו או בשלום בטוח. פשוט אין מקום למדינה יהודית-ציונית-עצמאית במזרח התיכון.

חיים בריבונות ערבית

נזכרתי בשיחתי עם חיים נגבי לאחר שקראתי ב"הארץ" כתבה של יאיר שלג על הרב מנחם פרומן מתקוע,"המתנחל הפוסט ציוני הראשון".

משנתו של פרומן לפי שלג היא:

* חשוב שהמתנחלים לא רק יקבלו בפועל את התהליך שממילא מתרחש אלא גם יפסיקו להיאבק בו ויקבלו את המציאות הנרקמת, לא בחריקת שיניים אלא באהבה.

* התהליך הזה משמעותו חיים תחת ריבונות פלסטינית. תושבי ישע מוכיחים שבפועל הם מקבלים אפשרות כזו.

* אם כך יקרה תהיה נכונות גבוהה גם בצד הפלסטיני לקבל את המתנחלים כתושבי המדינה הפלסטינית.

* "אני רואה את המתנחלים כאצבעות של היד המושטת לשלום… ברגע שהמתנחלים יראו כך את מפעל ההתיישבות גם הפלסטינים יוכלו לקבל זאת".

פרומן רואה עצמו כפוסט ציוני לא רק במשמעות של העדפת הזיקה לארץ על פני ריבונות המדינה. הציונות היתה מהפכה ששינתה את המציאות. היעד הנוכחי איננו לשנות את המציאות אלא להפיק ממנה את המיטב.

 פרומן, על פי הכתבה, העלה את האפשרות של חיי מתיישבים תחת ריבונות פלסטינית בפני ערפאת ופייסל חוסייני והתגובה שלהם היתה חיובית.

אסטרטגיה של יאוש

את העמדה הזו של הרב פורמן הייתי מכנה "אסטרטגיה של יאוש". זהו יאוש מן הסיכוי שהציונות תתגשם. הרב פורמן איננו שונה מישראלים המעדיפים לרדת מן הארץ או מיהודים הממירים את דתם. מבחינות רבות עדיפה בעיני עמדתו הישרה וההגונה של חיים נגבי. נגבי, מתוך ראיה מפוכחת של המציאות, מוכן לוותר על הציונות בכלל ומצביע על חיים תחת ריבונות ערבית כעל אפשרות יחידה להמשיך ולשמור על הקיום הפיסי של היהודים בארץ. עדיפה גם עמדתם של נטורי קרתא השוללים שלילה טוטאלית את הציונות והביעו לא פעם נכונות לשמור על יהדותם תחת שלטון ערבי, העדיף בעיניהם על שלטון יהודי-ציוני-חילוני.

"קללתו של עזרא"

פן אחר של אסטרטגיית היאוש נותן גרשום שוקן במאמר שפירסם בשעתוב"הארץ" תחת הכותרת "קללתו של עזרא". בעוד שהתפישה של הרב פורמן ושל נטורי קרתא מבטיחה כאילו קיום יהודי תוך השלמה עם שלטון ערבי, נוקט שוקן עמדה הפוכה לחלוטין. הוא מוותר על הייחוד היהודי ומעדיף מעין נורמליזציה של מדינת ישראל בדרך של התמזגות עם הערבים. הוא רואה זאת כתהליך טבעי האופייני לכל המדינות בהן היו כובשים ונכבשים שהתמזגו לכלל אומה אחת. לולא הרבנות אומר שוקן, היו ערבים רבים משתלבים באומה הישראלית. "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים של נישואים בין בני קבוצות שונות. לולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים מכשול רציני היה מוסר מן הדרך. האיסור של עזרא הסופר אולי היה מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו. איזור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא" – דברי גרשום שוקן, עורך "הארץ".

 

יאוש מן הציונות

חיים גורי הוא "מלח הארץ"האולטימטיבי – יליד תל אביב הקטנה, בית חינוך בקיבוץ בית אלפא, לימודים בכדורי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, פעילות הצלה והעפלה, קורס צנחנים ראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה, סגן מפקד פלוגה בחטיבת הנגב, מכובשי באר שבע, אבו עגילה ואילת וגם מלוחמי ששת הימים בירושלים. סופר ומשורר.

מדכא היה לקרוא את הראיון שלו עם ארי שביט ב"הארץ" בו אמר בין היתר: "אני מסתלק מן התקווה שהיתה לי שנוכל לחיות יחד, ומהדגם שהאמנתי בו של שמירה על שלמות הארץ, תוך שמירה על כבוד הדדי. על צלם אנוש. כי היום אני יודע שיחד זה לא ילך. ולכן אני הולך ונפרד מארץ ישראל. מהנופים האלה שאני כל כך אוהב. בית אל ושילה וחבל בנימין שבעיני הם עדיין המולדת. והפרידה הזו קשה לי. כי אני אף פעם לא חשבתי שאנחנו כובשים בארץ ישראל. אבל עכשיו אני נפרד ואני שלם עם זה. אני קורע קריעה אבל אני שלם עם זה".

להזכיר: זה האיש שבתיווכו נמנעה הקריעה של הרב לוינגר בסבסטיה.

סוריה כמכחישת שואה

בעיתונים פורסמה מודעת ענק של ארגון ציוני אמריקה שכותרתה: "אנו מגנים את הכחשת השואה על ידי סוריה". המודעה קוראת לנשיא סוריה לגנות בפומבי את מאמר המערכת האנטישמי שפורסם ב"תשרין", לפטר את עורך העיתון ולמנוע פרסומים בעתיד המכחישים את השואה. על המודעה חתומים שורה של אישים,שהבולט בהם הסופר אלי ויזל.

עם כל הכבוד המודעה הזו פשוט מגוחכת. מנסחיה מתייחסים לפרסום המחליא בעיתון הסורי כאילו מדובר באיזה ארוע חריג.באיזו עבירת משמעת של עורך עיתון. המאמר ב"תשרין" הוא המשך ישיר וטבעי לרבבות מאמרים ופרסומים בעתונות הערבית בכלל ובעתונות הסורית בפרט. המשך ישיר לעובדה ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" הם מן הספרים המבוקשים והנפוצים ביותר בעולם הערבי. פרסומים המבטאים את האופי הנאצי של המשטרים הערביים שמסביבנו.

איכפת לסבתא שלי אם בסוריה יודו או לא יודו בקיום השואה. מה שצריך להדאיג אותנו זו השואה שהסורים מכינים לנו. מבחינה זו עצם המודעה היא הכחשת השואה שמתכננים הסורים.

תליית אדולף אייכמן

תלייתו של הצורר הזה גרמה בעקיפין לקידום אישי בקריירה העיתונאית שלי. הסיפור הזה יש בו כדי לשקף את אווירת הימים ההם ולכן אני מספר אותו. באותה תקופה, זמן מה לאחר שחרורי מהצבא, עבדתי ככתב בעיתון "חרות", שהיה עיתון יומי שיצא לאור על ידי תנועת החרות. עבודה ככתב, מסביב לשעון, שיבשה מאד את לימודי באוניברסיטה והחלטתי לנסות כוחי בעריכת חדשות.עיתון "חרות" היה דל תפוצה ודל תקציב אבל עבדו בו כמה אנשי מקצועממדרגה ראשונה ובראשם עורכי החדשות (שנקראו אז "עורכי לילה" בשל שעות העבודה המטורפות (משש לפנות ערב עד שתיים לפנות בוקר). בין העורכים הללו היה אביעזר גולן שכבר אז היה דמות מיתולוגית בעיתונות הישראלית. הוא החל דרכו בקבוצת הפורשים מידיעות אחרונות למעריב אך חזר לידיעות לאחר שנלכד בירושלים שהיתה במצור. משך שנים היה הכתב המוביל בידיעות שבלט בכתיבה מדהימה ובקשת הנושאים שטיפל בהם. הוא היה בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו לידיעות להתמודד במעריב בתקופת השפל שלו.

בעיתון "חרות" עשה אביעזר גולן חלטורה. הוא פשוט השלים הכנסה למשכורת בידיעות שלא הספיקה לו(אכן היו ימים כאלה). אני כעורך מתחיל קבלתי את תפקיד עורך העמוד האחרון שהוקדש בעיקר לענייני פנים, סיפורים משפטיים ופליליים. הייתי כפוף לעורך החדשות הראשי וסייעתי לו.

באותו לילה בו נתלה אייכמן, הייתי אמור לעזור לאביעזר גולן. זו הפעם הראשונה שעבדתי עמו והתבוננתי בהערצה באיזו קלות מדהימה הוא עובר על החומר, משכתב, מכתיר כותרות. גולן גם היה (וכזה הוא עד היום) אדם צנוע ונוח לבריות, מוכן לעזור ולהדריך.

זמן קצר לאחר תחילת העבודה קיבל גולן טלפון בהול. הוא נקרא להיות עד לתלייתו של אדולף אייכמן, כאחד משני העיתונאים שנבחרו לתפקיד זה כדי לייצג את העיתונות הישראלית. הוא נטל את תיקו ונבלע לתוך מונית שהמתינה לו.

מיהרתי להתקשר לעורך העיתון, אייזיק רמבה, ובקשתיו להזעיק עורך בכיר להשלמת העבודה. אני המשכתי במלאכת העמוד האחרון, משתדל להשאיר שולחן נקי לעמוד הראשון. לאחר חצי שעה התקשר אלי רמבה ואמר לי: לא מצאתי אף עורך עליך לעשות את המלאכה בעצמך.

חשתי כאילו נפל עלי הר. לא היה לי כל ניסיון בעריכת העמוד הראשון, לא חשתי עצמי בטוח לעשות זאת ומה עוד בלילה גורלי כזה. זה היה יום חמישי, בו נעשה העיתון של שבת והאחריות כפולה ומכופלת.

בלית ברירה ובהרבה דפיקות לב נגשתי למלאכה. לפחות נחמה אחת היתה לי: לא היה צריך להתחבט הרבה מהי הכותרת הראשית. המלאכה היתה קלה מכפי שחששתי ומה עוד שתאור תלייתו של אייכמן נכתב בידי אביעזר גולן והגיע בטלפרינטר בשעה מוקדמת למדי.

אפיזודה אחת זכורה לי מאותו ערב. אחד מפועלי הדפוס, ברגר שמו, ניצול שואה שהיה מוכר לי כאדם עדין נפש ושקט, התפרץ לעברי בחמת זעם כשירדתי לדפוס. הוא נשכב על שולחן העימוד עליו היו מסודרות שורות העופרת ובפרץ של בכי אמר לי: אני לא אתן לך להוציא עיתון כזה.

הדבר שעורר את חמתו היתה כותרת גג שנתתי לכותרת הראשית. בכותרת זו נאמר: מילותיו האחרונות של אייכמן: תחי גרמניה תחי ארגנטינה. כמעט והתעוררו בי היצר והשחצנות של עורך מתחיל ובקשתי להגיד לו שלא יכתיב לי את נוסח הכותרות. אך השכל הישר גבר על השחצנות ונעניתי לבקשתו להסיר את הכותרת. בדיעבד אני אסיר תודה לו עד היום.

בין ברק לביבי

מה עדיף: ראש ממשלה אמין הנחשב לבלתי אמין או ראש ממשלה לא אמין הנחשב לאמין.

עופרה חזה:שמירת

הלשון והענין לציבור

לפני שנים פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" צילום של אדם אשר בית הדין הרבני כפה עליו לתת גט לאשתו בגלל ריח רע הנודף מפיו. אני מתבייש בפירסום הזה שבמידה מסויימת הייתי אחראי לו. אני יכול להגיד שגם נענשתי עליו. כמה שנים לאחר מכן לקיתי במחלה קשה, הכרוכה בכאבי תופת – שלבקת חוגרת. בדרך נס יצאתי מן המחלה הזו בריא ושלם, אולי מפני שהודיתי כי המעשה הזה היה פגיעה גסה בפרטיותו של אדם. מעשה של לשון הרע. בעת שהתאוששתי מן המחלה קראתי את ספרו המצויין של ידידי חיים באר "גם אהבתם גם שינאתם". טלפנתי אליו להודות לו על העונג שגרמה לי הקריאה בספר. אני זוכר שזה היה בשבוע פרשת מצורע. אמרתי אז לחיים באר שעכשיו אני מבין את הפרשנות המסבירה את הצרעת כעונש על לשון הרע.

אני מספר סיפור אישי זה כמסגרת לדיון על פרשת פרסום דבר מחלתה של עופרה חזה. החוק אוסר כידוע פרסום שיש בו פלישה ופגיעה בצינעת הפרט, אך מתיר פרסום כזה אם יש בו ענין ציבורי. ההבחנה היא בין "ענין לציבור" שהוא בעצם סיפוק הסקרנות של הציבור לבין "ענין ציבורי" פרסום שיש חשיבות שהציבור יידע אותו.

בפועל לא כופים את החוק הזה. העיתונים מתפרנסים בעיקר מפירסום נושאים שיש בהם "ענין לציבור". זוהי החדירה הפולשנית הבלתי פוסקת לצינעת הפרט – משפחות שאיבדו את יקיריהן,נפגעי תאונות ומעשי פשע, חולים במצב קשה וכדומה.

החוק מתיר חדירה לצינעת הפרט כשמדובר באישיות ציבורית. חוק זה לדעתי הוא הגיוני ונכון ככל שמדובר באישים פוליטיים שמצבם הרפואי והתנהגותם המוסרית יש בה כדי להשפיע על חיינו. לכן חשוב היה לדעת שראש הממשלה בגין היה נרדם בישיבות ממשלה. חשוב היה לדעת שראש הממשלה לוי אשכול חולה לב ושגולדה מאיר חולת סרטן.

האם מחלת עופרה חזה היא "ענין ציבורי"? חברי פרופסור זאב סגל סבור שכן. כי אישיות ציבורית איננה רק אישיות פוליטית אלא גם אישיות שלציבור הרחב יש עניין בה. אני חולק על דעה זו.הזמרת היתה אמנם "אישיות ציבורית" במשמעות של היותה מוכרת ונערצה על ציבור גדול. אך מחלתה אין בה ענין ציבורי

במשמעות של השפעה על חיינו. מאי נפקא מינה אם דלקת הריאות בה לקתה ואשר גרמה לקריסת המערכות שלה נגרמה כתוצאה של סיבוך משפעת פשוטה או כתוצאה ממחלת האיידס?

מבחינה זו הפרסום שנעשה בניגוד לרצונה של הזמרת ובניגוד לרצון משפחתה, כשהיתה עדיין שכיב מרע, היה מעשה מתועב.

ענין אחר הוא הסתרת המחלה מן הצוות הרפואי. במציאות החברתית והחוקית הנוכחית כל חולה איידס מוגן למעשה מפני חשיפה ויש לו רשיון להרוג בחסות החוק.

רופא שגילה אצל חולה מחלת מין כמו סיפיליס או זיבה, שניתן לרפא אותה בכמה זריקות אנטיביוטיקה, חייב לדווח למשרד הבריאות על החולה. רופא המגלה סימני מחלת נפש אצל חולה בעל רשיון נהיגה ידווח על כך למשרד התחבורה.

לא כך בכל הנוגע לחולי איידס. אלה הפכו להיות חיות מוגנות בשל הכוח הפוליטי הרב שצברו בארצות הברית הקהילות ההומסכסואליות. מדי יום מתפרסמות בעיתונים מודעות על בדיקות אנונימיות לחולי איידס. כלומר: יכול אדם להיות חולה ולסכן את חייהם של עשרות אנשים ואיש לא יעצור בעדו. לפני כמה זמן הופיע בטלוויזיה חולה איידס שסיפר כי ערך מסע נקמה עולמי בו בא במגע מיני עם עשרות גברים ונשים. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים.

חנינה עצמית

ויצמן הכניס עצמו למילכוד. אם יישאר בנשיאות עד גמר הקדנציה שלו הוא יהיה

חסין מפני העמד לדין פלילי אבל יעמוד בלחץ ציבורי בלתי פוסק. אם יתפטר מן

הנשיאות הוא יהיה כאחד האדם. יצטרך לעבור את מסכת היסורים של חקירה משטרתית

ומאבק משפטי נוסח דרעי, שהוא כשלעצמו עונש גם לאנשים צעירים ובריאים ממנו.

ליצנים משפטיים אמרו לי כי קיימת דרך אחת בלבד. שויצמן ייתן חנינה לעצמו

לפני שיוגש נגדו כתב אישום. כבר יש תקדים למתן חנינה על ידי הנשיא לפני

הגשת כתב אישום. הדבר נעשה בפרשת קו אמנם לא קרה בהיסטוריה שנשיא חנן

את עצמו אך תמיד יש מקום לחידושים.

משולם נהרי מש"ס

דור דור והמיצובישי שלו.