ראה גם "אהוד ברח מלבנון"

מלחמת לבנון השניה וספיחיה

הדיבורים על " הפתעה" ו" איך לא ידענו" הם קישקושים * כל בר דעת הבין מה צפוי בעקבת הסכם אוסלו, הבריחה מלבנון, האינתיפאדות, חורבן גוש קטיף * אבל העם ומנהיגיו העדיפו לעצום עיניים * יש לזה הרבה שמות בתחום רפואת הנפש: הדחקה, דילוזיה, אילוזיה, השלכה , הכחשה * יש לזה גם תרופה: התפכחות

המחזאי יהושע סובול, שהיה אחד הדוברים הבולטים של השמאל הישראלי, אמר (בראיון ל"ידיעות אחרונות" : " התפכחתי" . המלחמה בלבנון גרמה לו לחזור בו מדעותיו הקודמות.

בין הדברים שאמר: " בשבועות האחרונים אני עובר חשבון דעות מאד עמוק. אני מוצא שהן היו מבוססות פעמים רבות על משאלות חסודות משאלות לבי. ציפיתי ש… ברגע שנצא מרצועת עזה למחרת הפלסטינים בעזה יכריזו על יוזמת בניה אדירה אבל פתחו בהפגזות על הישובים הישראליים בקסאמים. בעיניי זאת הצהרה שאין להם שום כוונה לבנות מדינה אלא בעצם להמשיך לעסוק בהחרבה עצמית ובהחרבה שלנו" .

 בתשובה לשאלה על עמדותיהם של במאים שמחו על המלחמה בלבנון אמר: " בעיניי זו אטימות מול המציאות . אדם שלא נותן למציאות לשנות את דעותיו מעיד שדעותיו הן הבונקר האחרון … השמאל בדרך כלל טען על עצמו שהוא שפוי ורציונאל והמעשה שלהם מעיד על ליקוי בשפיות…" .

אילולא זה היה כל כך עצוב הייתי מביע קורת רוח מכך שהמחזאי הפופולארי חוזר על דברים שאמרתי לפני חמש שנים במקום זה.

במאמר שכותרתו " מקומו של השמאל על ספת הפסיכיאטר" כתבתי כי התעלמות השמאל מן המציאות ניתנת להסבר על ידי כמה מן המושגים שטבע אבי הפסיכואנליזה המודרנית, זיגמונד פרויד. אחד המושגים הללו הוא " הדחקה" המוסבר כך בספר אישיות: תאוריה ומחקר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה:

" הואיל והאורגניזם אינו יכול לשאת לאורך זמן את תחושת החרדה המכאיבה, משתמש האני במנגנוני הגנה המרגיעים אותו מפניה. פרויד הגדיר מנגנון-הגנה כאסטרטגיה הננקטת על ידי האדם כדי להגן על עצמו…מנגנוני ההגנה … מסלפים או מעוותים את המציאות…"

מנגנון הגנה אחר הוא ההכחשה, עליו נאמר:

 " ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון" .

 

 

אדם מאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות" . זיגמונד פרויד.

 יש עוד מנגנוני הגנה שבהם חוסה האדם מפני מציאות קשה. קיימת תופעה של רציונליזציה. זהו מנגנון באמצעותו האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו. יש מנגנון דומה הנקרא אינטלקטואליזציה שבו האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסויים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית שבה הוא מתעמק.

פרויד דיבר גם אל תופעה הנקראת דילוזיה שמשמעותה הזיה או אשליה. אחד ההסברים למצב זה הוא שאדם משתוקק למשהו (או חרד מפני משהו) והדבר מביא אותו להאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות.

כל מה שנאמר כאן על השמאל לפני שש שנים ניתן להאמר על כל עם ישראל של שנת 2006. העם ומנהיגיו ידעו על 14000 קטיושות המצטברות בלבנון. ידעו על ה" ראעד" ועל ה" שהאין" ועל ה" פאג"ר" , ועל ה" זילזאל" ועל יתר כלי המוות שסיפקה איראן לחיזבאללה באדיבות דמשק. ידעו והחליטו להתעלם.

 

ידעו הכל אבל העדיפו לעצום עיניים. טיל זלזאל – 2 איראני שנמסר לחיזבאללה. (צילום: מכון פישר למחקר אסטרטגי מיסודה של עמותת חיל האוויר)

אגם הבירבורים

מן הרגע שבו נפתחה המערכה החל מחול הבירבורים התקשורתי. העומס העצום שהמערכה הטילה על אמצעי התקשורת, והצורך למלא יממות שלמות במלל כלשהו, העלה לבמה שורה של מגישות ומגישים שמילאו את החלל בדברי הבל. חלק מהם שיחקו את התפקיד של גנרלים מומחים ותחקרו חיילים וקצינים כאילו היו שופטים בוועדת חקירה משפטית.

אנשי תקשורת ותיקים יותר, כמו עמנואל רוזן למשל, המשיכו בקו בו הם נוקטים כל ימות השנה. כל החכמה נמצאת במוחם הקודח. הם יודעים את הפתרונות האמיתיים הנעלמים מעיניהם של מדינאים ואנשי צבא.

בבוא היום כשיחולקו אותות המערכה, וביניהם האות להורדת המוראל על שם נסראללה , יהיה עודד שחר מועמד רציני לאות הגבוה ביותר.

 

באחת מתכניות " פוליטיקה" שבהגשתו הוא זימן לאולפן את העיתונאי עקיבא אלדר ואת הפרופסור שלמה זנד. עצם הזמנת שני אישים אלה כבר קבעה את המגמה: לערער על עצם צדקת המלחמה, לעורר אנטגוניזם כלפי הצמרת הצבאית, לפלצן את הפתרונות האוויליים המלווים אותנו מאז הסכם אוסלו.

עקיבא אלדר, הוא הפרשן הפוליטי של עיתון " הארץ" . העיתון שכבר ביום הראשון למלחמה קרא במאמר ראשי לכניעה טוטאלית. אלדר עצמו אינו מחמיץ אף הזדמנות לשבח את הערבים ולבקר את ישראל. אין פלא שמאמריו מצוטטים בהרחבה באמצעי תקשורת בעולם התוקפים את ישראל.

פרופסור שלמה זנד ידוע פחות ולא ברור מדוע בכלל הוזמן לדיון. פרופסור זנד הוא היסטוריון שכתב ספר " בגידת האינטלקטואלים" וכן את הספר " הקולנוע כהיסטוריה" . על ספרו זה זכה בפרס איגוד המבקרים הצרפתי, מה שהופך אותו אוטומטית לחשוד. הפילוסוף היהודי אוהד ישראל ברנר הנרי לוי ביקר בחריפות את הספר בין היתר על התייחסותו לסרט " שואה" של קלוד לנצמן. אבל העיתונות הצרפתית, המפורסמת באהדתה לישראל יצאה להגנתו של זנד.

  במאמריו ובספריו נוקט זנד עמדות של " החלשת הלאומיות הפסבדו-דתית לטובת אזרחות או אומתיות סובלנית ומגוונת" – כלומר פחות או יותר מדינת כל אזרחיה של אש" ף.

באחד ממאמריו כותב זנד שאין בכלל אומה יהודית. הסיפור על אומה שיצאה לגלות ושמרה על ייחודה אלפיים שנה הוא מיתולוגיה שיצרה הציונות.

זנד יצא להגנת מאמר שכתב עמוס שוקן ב" הארץ" שקרא " לנישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות" .

מה אפשר לצפות מאדם עם השקפות כאלה, המקבל במה בפני אומה שמחצית יושבת במקלטים ובניה מקיזים את דמם על קיומנו?

עדכון אפריל 2013

בינתיים פרסם שלמה זנד שני ספרים – איך הומצא העם היהודי ואיך הומצאה ארץ ישראל. אם לסכם את שני הספרים במשפט אחד: לדעת הפרופסור המלומד הן העם היהודי והן ארץ ישראל הן המצאות וירטואליות, לא היו ולא נבראו במציאות. 

עכשיו נותרה השאלה האם שלמה זנד עצמו חי במציאות או שמישהו המציא אותו.

  ================================================

ערוץ "פוקס" יותר ישראלי מישראלי

אם אני אולמרט הייתי סוגר את הערוץ הראשון ובמקומו נותן מיד רשות הפעלה לערוץ הפרו ישראלי ביותר בעולם. כוונתי לרשת האמריקנית " פוקס" . מאז החלה המלחמה אני צופה בקביעות ברשת ואני מרגיש שהיא מבטאת את עמדת ישראל טוב יותר מאש רוב הדוברים הישראליים ובוודאי יותר מכל רשתות השידור וערוצי הטלוויזיה שלנו. מראיינים שם בקביעות מומחים שאומרים דברים כדרבנות. יש שפך דם בלבנון אבל החיזבאללה אחראי לכך. ישראל נלחמת על נפשה ונלחמת את מלחמת העולם כולו נגד האיסלם המילטאנטי ונגד הטרור. המראיינים אינטליגנטים ומתמצאים בחומר. מביאים הרבה דוברים ישראליים טובים כמו ביבי נתניהו. וכשהם מביאים מרואיין ערבי הם לוחצים אותו אל הקיר כפי שבאף רשת טלוויזיה ישראלית לא עושים.

 

===================================================

קופי אנען

קופי אנען הוא האדם הנכון במקום הנכון. אף אחד ממזכירי או" ם שקדמו לו לא היה צדיק תמים. אך אנען מגלם באישיותו ובהתנהגותו את תמצית התמציות של המוסד הנקרא האומות המאוחדות. את הצביעות, השחיתות, ואת החנופה לכוחות הרשע באשר הם שם.

 

   המוסד הזה התגבש במהלך השנים לגוף המשרת את המדינות והארגונים המתועבים ביותר בעולם. או" ם החליט על הקמת מדינת ישראל אך לא נקף אצבע כדי למנוע ממדינות ערב לפלוש אליה; החליט נגד סגירת תעלת סואץ לשייט ישראלי אך לא עשה מאומה כשהמצרים צפצפו; כוח או" ם בסיני עזב את עמדותיו ערב מלחמת ששת הימים ב-67 כשהרודן המצרי גמאל עבדול נאצר רק השתעל לעברם.

או" ם החליט גם החלטות אינספור נגד המדינה שהמתועבת בהן היתה ההחלטה שמדינת ישראל גזענית. או" ם החליט גם ש" ישראל אינה שוחרת שלום" (אחרי החלת החוק הישראלי בגולן). מוסדות או" ם השתתפו בעלילה של הפלתשינאים כי ישראל מרעילה ילדות פלשתיניות כדי לעקר אותן. ועוד ועוד.

תקופת אנען הצטיינה במאמצים אינסופיים להגן על סאדאם חוסיין, תוך גריפת ריווחי ענק מהסדרי העברת סיוע הומניטארי לעיראק. בתקופתו ארעו כמה ממעשי הטבח הנוראים ביותר בהיסטוריה, כמו הטבח ברואנדה. כוח יוניפיל שעד למלחמה הנוכחית אמור היה לשמור על גבולנו הצפוני משתף פעולה עם חיזבאללה עד עצם ימים אלה.

אחרי כל הניסיון שלנו עם או"ם לצפות שהוא ישלח לכאן כוח בינלאומי להגן עלינו נשמע כמו בדיחה מקאברית.

========================================================

אהוד ברק – ברלה ברלה צא החוצה

 

כשהיינו ילדים לא היתה הארץ מכוסה שלמת בטון ומלט כבימינו. המרחק בין בית לבית, גם בערים הגדולות, היה גדול. ובין הבתים היתה צמחיית פרא, קוצים, יבליות ובעלי חיים למיניהם. בין היתר רחשה הארץ חלזונות (קראנו להם שבלולים). אלה בעלי חיים קטנים, רכיכות, הסגורים בתוך קונכיה נוקשה. הם היו קבורים באדמה בימי הקיץ והיו עולים אל פני השטח בבוא הגשמים. היינו אוספים אותם הביתה ומנסים לשכנע אותם לצאת מקונכיותיהם. הדרך היתה לקרוא להם שוב ושוב: " ברלה ברלה צא החוצה" . יש שהיו מוסיפים " אבא ואמא יקנו לך עוגה" . לפעמים זה עזר והיצורים הריריים והמגעילים הללו היו מציצים החוצה.

זכרון ילדות זה עלה בי נוכח העלמותו-האלמותו של אהוד ברק. ברק ברק אולי תצא החוצה ותתגלה לעינינו. אבא ואמא לא יתנו לך עוגה אבל ישאלו אותך איפה ההבטחות שלך שיותר לא יישפך דם בלבנון.

===========================================================

חוצפה צרפתית

אסור שאף חייל צרפתי אחד יגיע לגבול ישראל במסגרת כוח בינלאומי, אם בכלל יוקם כוח כזה. אי אפשר לשכוח לצרפת את בגידותיה בישראל ובמערב בדור הזה ובמיוחד אסור לשכוח את חלקה בשואה. ממשלת וישי שיתפה פעולה בהתלהבות עם תכניות ההשמדה הנאציות וסייעה בפועל לרציחתם של 77 אלף יהודי צרפת.

" צרפת החופשית" של דה גול יצרה את הרושם כאילו ממשלת וישי היתה ממשלת בוגדים שפעלה בניגוד לעמדת העם הצרפתי. אך מסמכים שנחשפו במהלך השנים גילו שהעם הצרפתי היה שותף נלהב למלאכת הגרוש וההשמדה.

יותר מזה. בספר על נפילת ברלין, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור (" נפילת ברלין" בהוצאת יבנה) אני קורא כי צרפתים רבים התנדבו ליחידות ס.ס. הנאציות והשתתפו בלחימה הן בחזית המזרחית והן בהגנה על גרמניה ערב תבוסתה.

אחד ממתנדבי הס.ס. הצרפתיים, אז"ן ונלו שמו, זכה בעיטור האבירות, עיטור גבורה גבוה אחד משני העיטורים האחרונים שהעניק השלטון הנאצי לפני גסיסתו.

==========================================================

חוצפה בריטית

בשבוע שעבר התקיים במרכז מורשת בגין בירושלים כנס לציון מלאות 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד. לרגל האירוע החליטה עיריית ירושלים להציב על הבניין שלט ובו תואר האירוע. בשלט נאמר בין היתר כי לוחמי אצ" ל הזהירו מראש על הפיצוץ הצפוי, כדי למנוע קרבנות בנפש. אך : " מסיבה כלשהי לא פינו הבריטים את הבניין וכתוצאה מכך נהרגו למרבה הצער 91 אנשים" . כמו כן צויין כי בחילופי האש שהיו נהרג לוחם אצ" ל אהרון אברמוביץ הי" ד.

בעקבות ההחלטה להציב את השלט קיבלה עיריית ירושלים מכתב מן השגרירות הבריטית בישראל בו נאמר בין היתר: " אנו דורשים להסיר את השלט במהירות האפשרית" .

העיריה התקפלה והוצב שלט מתוקן בו נשמט שמו של לוחם אצ" ל שנפל בפעולה וכן הושמטה אחריות הבריטים לאי פינוי המלון.

הייתי מציע לעיריית ירושלים להסיר לגמרי את השלט המתוקן ולתלות במקומו שלט שבו ייאמר:

" רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף

ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם הגיע הזמן שהגזע המתועב הזה יידע מה שאנו חושבים עליו זהו עם מתועב" .

==================================================================

על החתום גנראל אוולין בארקר.

גנרל ברקר היה מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל. את המכתב כתב למאהבת הערביה שלו קאתי אנטוניוס. היא היתה בתו של ד" ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור. המכתבים של הגנרל נפלו בידי כוח ישראלי והציטוט שלמעלה לקוח מאחד מהם.

 

 

 

=======================================================

חוצפה גרמנית

הועבר לקישור הבא

 

 

 

 

 

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)

ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

 

 

 

 

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009

בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

 

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין: