השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע.  מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

בעד פרסומי תועבה

קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל  דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה  עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".

פמיניזם ו"כיבוש"

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

בספר הזה  מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות,  דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.

איבה כלפי חרדים

הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה,  מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור  חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים"  אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העובדות לא חשובות

הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים:  "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו  לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".

קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים  כיפות סרוגות כתחפושת?

פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000)   ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות.  רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך  על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן  לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.

בר-אילן כמפלצת

צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.

על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה  את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית,  בפרספקטיבות  ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ  ההשכלתי בה  מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".

הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף  מבט על ערמות הסטודנטים  והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר  השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.

לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים  ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן  משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה.  האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.

בעיה בהבנת הנקרא

לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".

הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה  מעיד המאמר על  "כושר השיפוט הלקוי  המאפיין רבים כל כך  בקרב הציבור הדתי לאומי  ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות  את המשמעות המוסרית האמיתית  של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".

בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות).  ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין  ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.

מה מריץ ומי מממן

אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה  שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.

הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך  השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה  סכום של עד 250 אלף יורו.

מה שאני יכול להגיד  בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים  של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר  הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד  זרקתם את כספכם  לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".

אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו.  כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס   של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.

 

 

עידכון אוקטובר 2015.

יוסי ביילין חזר בתשובה. כבר אינו רוצה שתי מדינות לשני עמים ומסתפק בקונםפדרציה בין ישראל לערבייה. הרעיון החדש גרוע כקודמו ואת נזקי אוסלו קורבנותיו אי אפשר להשיב.

 

הפודל שהפך לדוברמן. יוסי ביילין. (צילום: ויקישיתוף)

בשנת 2008 יוסי ביילין החליט לפרוש מפוליטיקה. קיווינו  שהפרישה היא סופית ותמידית. בפראפרזה על דברי צ'רצ'יל ניתן לומר עליו כי מעולם לא הצליח אדם קטן אחד לגרום נזק רב כל כך לעם ישראל.

אך מאז שפרש המשיך ביילין לפעול ולבלוט. 

להלן שלל קטעים שפרסמתי במהלך השנים, מעין קווים לדמותו. לא נעים להיזכר.

פני תינוק

לביילין  "בייבי פייס" שיש בהם כדי להטעות. מאחורי מה שנראה כתמימות ילדותית מסתתר תככן ערמומי. אחד מחבריו (כמדומני שזה היה יוסי שריד, כשהשניים עוד היו חברים) אמר פעם כי אם תנעל את ביילין בחדר עם נחש ארסי  ביילין ייצא ממנו לאחר זמן קצר בחיוך ואת הנחש ימצאו מת מהרעלה..

להמשיך לקרוא ←

גורל המדינה נתון בידי צמרת פוליטית, המורכבת משורה של אישים שלא עשו דבר בחייהם פרט לעסקנות פוליטית * אין להם שום כישורים ושום עיסוק פרט ליכולת ההישרדות ורובם מושחתים עד היסוד * וגם את זה חזה הרצל

חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל, היה מנהיג בעל חזון גאוני. לא רק בחזון הגדול של "אם תרצו", אלא גם בפרטי הפרטים של המדינה שתקום. אני ממליץ לקרוא מחדש את "מדינת היהודים" ולגלות שהוא ניבא והציע פתרונות לכמה מן הבעיות החמורות שאנו מתחבטים בהן היום: העובדים הזרים, עובדי קבלן, פנסיה ממלכתית, ועוד.

ב-9 ביוני 1895 רשם ביומנו, את שני המשפטים הבאים: "יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים. בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה". (ת. הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ח-1997, עמ' 95).

הפוליטיקה כמקצוע

אי אפשר שלא להתפעל מראיית הנולד של הרצל נוכח מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות. לא יהיה זה מוגזם לומר שכמעט כל מי שהוא פוליטיקאי מקצועי הוא מושחת מעצם הגדרתו ולא יוצלח בתיפקודו.
פוליטיקאי מקצועי הוא אדם שלא עשה שום דבר בחייו פרט לפוליטיקה, ולא הוכיח יכולת בשום תחום פרט לפוליטיקה. המסלול של הפוליטיקאי המקצועי הישראלי המצוי כמעט קבוע: נבחר לוועד הכיתה, מצטרף לתא הסטודנטים של התנועה (לא חשוב לו איזו), קורא תיגר על הצמרת הוותיקה, נבחר כמועמד לכנסת, חבר כנסת ואחר כך שר בממשלה ואז השמיים הם הגבול.

אולמרט כמשל

קחו למשל את ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט. נסו לאמץ את זכרונכם ולומר מה הוא עשה לפני שהיה לפוליטיקאי. שום דבר. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 21 ועד אז היתה מגילת חייו דלה להחריד. שרות של כמה חודשים בגולני, שיחרור וחזרה לצה"ל ככתב צבאי. נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה ואחר כך למשפטים.
הצעד הפוליטי הראשון שלו נעשה בקול תרועה. הוא הכריז בוועידת תנועת החרות ב-1966 כי על בגין להתפטר מתפקידו. בגין לא התפטר אך אולמרט גזר את הקופון של ה"ספין" הראשון שלו. הוא עבר לתנועת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר (בה הציע לתמיר לזרוק את אביו, מרדכי אולמרט, מתפקיד מזכ"ל המרכז החופשי). בגיל 28 כבר נהיה חבר כנסת (מטעם "המרכז החופשי"). מכאן ואילך – כשהוא מתמרן כלוליין בין רסיסי מפלגות שהתאחדו והתפרקו – היתה דרכו סוגה בשונים: התעשרות מהירה, תוך ניצול מעמדו הפוליטי וקידום דרכו בפוליטיקה באמצעות אנשי הכספים. כך למשל סייע ליעקב נמרודי לרכוש בפרוטות את "הכשרת הישוב" – החברה של התנועה הציונית ששלטה על אדמות בשווי מיליארדים.

גדול הזכאים

אין ספק שאולמרט נתגלה כבעל כישורים גאוניים לצאת זכאי מכל חשד ואבק חשד שדבק בו. הטפלון הוא נייר זכוכית לעומתו. ספק אם יש עוד איש ציבור שכל כך הרבה שרצים נתלו על גבו במהלך חייו הפוליטיים.
רשימה חלקית: מתנער מן החשבוניות הפיקטיביות כשהיה גיזבר הליכוד; נותן עדות אופי חמה לבית המשפט על שלומי עוז שהורשע בזיוף דולרים ( עוז היה חבר בכנופייה בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא); חוגג במסיבת הכניסה לכלא של אריה דרעי; מקבל הלוואה של 50 אלף שקל מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין; מסייע לאותו הלפרין, שהיה מנכ"ל בנק צפון אמריקה, שהורשע במעילה) לביטול צו עיכוב יציאה; עושה "טובה קטנה" לדודו אפל ומסדר לו פגישה עם ראש עיריית אתונה בענין האי היווני; (הפרשה כולה וחלקו של אולמרט בשחיתות סביב האי היווני פורסמו על ידי מוטי גילת בידיעות אחרונות. אולמרט הגיש תביעת דיבה נגד גילת, אך כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה ביטל את התביעה בנימוק ש"בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה").

והרשימה עוד ארוכה: סיוע לראובן גבריאלי (האבא של) שנחשד בעבירות מס; סייע גם לאח חיים גבריאלי בנוגע לקרקע שאליה פלש; ואחרונים אחרונים לא כל כך חביבים: פרשת הבתים שקנה ומכר, פרשת ההתערבות במכרז על בנק לאומי ופרשת מרכז ההשקעות שנמצאים בחקירה.

והאיש הזה, הנהנה מתמיכה גורפת של 2 אחוז מאזרחי ישראל, קובע את גורלנו.

מקצוענים אחרים

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שקבעו וקובעים את גורלנו ארוכה. המקרה החמור ביותר אחרי אולמרט הוא חיים רמון. גם הוא לא עשה מאומה פרט לפוליטיקה. אני זוכר עדיין את ועידת מפלגת העבודה ברמת אפעל בה עמדו לבחירה אבא אבן וחיים רמון. אבא אבן, אדם בעל השכלה נדירה ועבר מפואר, נזרק ובמקומו נבחר "חתול רחוב" (כינוי שחיים רמון עצמו הדביר לעצמו.

מגילת חייו של חיים רמון היא כמו של כל פוליטיקאי מקצועי אלא שהוא מוכשר יותר מרבים אחרים. בשורה של תרגילים מסריחים, קנוניות וטריקים הצליח להרוס את מפלגת העבודה, את ההסתדרות, את המערכת הרפואית ועכשיו הוא מתכנן להרוס את המדינה. הוא מקיים שיחות חשאיות עם פלשתינאים כאילו בשם עצמו. בוקר אחד נגלה שיש לנו הסכם אוסלו חדש שבו ממשלת הפוליטיקאים המושחתת הזו מוותרת על כל מה שנשאר מהסכם אוסלו הראשון. אולמרט יזכה בספין שנועד להציל את הקריירה שלו.

המקצוענים האחרים

ואם מדברים על הסכם אוסלו אי אפשר לשכוח את יוזמו ומכוננו של הסכם אוסלו הראשון יוסי ביילין (יש לו אמנם תואר דוקטור אבל כל כולו עוסק בחקירת הדור הצעיר בכמה מפלגות. עם תואר כזה לא הולכים למכולת).

ובין המקצוענים הפוליטיים אי אפשר לשכוח את אברהם בורג שנפטרנו מעונשו, אך לא מן הזכויות המיוחדות שיש לו בשל שורת התפקידים שמילא.

רק אחרי שפרש מן הפוליטיקה הוא גילה את צפונות לבו. בתקופה שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית (1995-1999) הוא כתב את הספר "לנצח את היטלר" בו הוא קורא לבטל את חוק השבות, קורא לישראלים להשיג דרכון זר ולברוח מן הארץ, לפרק את ישראל מנשקה הגרעיני.

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שבכנסת ובמפלגות ארוכה. לא כולם מוכשרים כמו אלה שהזכרתי כאן אך אפשר לומר שכל פוליטיקאי מקצועי נושא בתרמילו את שרביט ראש הממשלה הבא שימיט אסון על ישראל.

אי אפשר שלא להוסיף הסתייגות קטנה. ייתכן שפה ושם יימצא מישהו המקדיש זמנו לפוליטיקה ובאמת מתכוון לעשות טוב לישראל. והסתייגות נוספת: גם מנהיגים שעברם מפואר (רבין, ברק, שרון) המיטו עלינו אסונות.

========================================================

ראה

אליהו שפייזר האיש שחזה את נפילת מפלגת העבודה

ראה גם כישלון ההסברה במלחמת לבנון השניה

" בעידן בו מוכרעות מלחמות על מסך הטלווישיה למדינת ישראל אין מסר אחיד כי אין לה מטרה * שלושה גופי הסברה ישראלים נאבקים זה בזה על סמכויות ואגו * ובכלזאת" , אומר האסטרטג מוטי מורל, " מצבנו איננו רע כפי שהוא נראה, ויש לנו כלים לנצח במלחמה הזו"

הלכתי לדבר עם מוטי מורל, הנחשב לאסטרטג מספר 1 של המדינה. רציתי לשמוע מפיו מה צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל כדי להסביר את עמדותיה בעולם. כיצד אנחנו משתחררים מן הדימוי של כובש אכזר המדכא את הפלסטינים המסכנים.

השימוש במונח "אסטרטג" נשמע מוזר כשהוא מיוחס למוטי מורל – אדם בעל פני תינוק, נינוח וחייכן, שאיננו עוסק בשינוע צבאות או חומרי גלם.

אסטרטג היא מלה יוונית שמשמעותה "מומחה בשיטות ניהול מלחמות" . בלשון המודרנית אסטרטגיה היא " תורת הניצול של גורמי מרחב, זמן, משאבים, מדיניות, בשילוב עם עוצמה צבאית – כדי לגבור על אויב במלחמה או להשיג מטרות לאומיות ארוכות טווח" .

ההגדרות האלה איבדו את משמעותן בתקופה שבה הקרב הוא על דעת הקהל בעולם ושדה הקרב הוא מסך הטלוויזיה. האסטרטג של העידן הפוסטמודרני משנע רעיונות, בונה תדמיות, משפיע על התנהגות בני אדם. ובכלים אלה הוא מכריע במלחמות של העידן בו אנו חיים, ומחולל שינויים אסטרטגיים, גם במשמעות הישנה של המושג אסטרטגיה. מורל הוא בדיוק אסטרטג כזה.

ברק הטיל וטו

" תשובות למה שאתה מבקש לדעת" , הוא אומר לי, " כבר נתתי לפני ארבע שנים. בדצמבר 2000, קצת אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, נקראתי לשרות מילואים. סגנית דובר צה"ל, אירית עצמון, גיבשה צוות מוחות שהיה אמור להביא פיתרון לשאלה: כיצד ישפר צה"ל את תדמיתו בתקשורת הבינלאומית לנוכח תדמית הילד עם האבן מול הטנק.

" החברים בצוות זרקו כל מיני רעיונות. רכז הצוות רשם את כל הרעיונות והגיש אותם כפי שהם. בעיני זה לא נראה כמו תכנית אסטרטגית עם התחלה אמצע וסוף. התיישבתי מול צג המחשב ובניתי תכנית אסטרטגית.

" התכנית הזאת הוצגה לראש אג"מ, דן הראל. הראל רץ עם התכנית לרמטכ"ל שאול מופז. מופז קרא לי ואמר: "זה כל כך פשוט, כל כך ברור, איך לא חשבו על זה קודם"?

" מופז הלך עם התכנית (שהגשתי במצגת) לראש הממשלה אהוד ברק, כדי לקבל את אישורו לביצועה. ברק קיווה אז עדיין שערפאת יתעשת ויקבל את הצעות קמפ דייויד. לפיכך שם וטו על התכנית והיא נגנזה" .

מה אוהב העולם

מה היה בתכנית הגנוזה?

· " על מנת לבנות אסטרטגיה של הסברה" , אומר מורל, צריך להבהיר קודם כל לעצמנו מה העולם אוהב ומה ומה הוא שונא.

· " העולם אוהב: מעטים מול רבים; חלשים מול חזקים (דוד וגוליית – זאת המשבצת שתפסנו במלחמת השחרור ובששת הימים.באינתיפאדה הפלשתינאים תפסו את המשבצת הזו).

· העולם גם אוהב קורבנות; רעבים; מדוכאים. הוא אוהב גם את מי שמצליח לנגן על רגשי האשם שלו. (לציונות אחרי השואה היה קל מאד. היום לפלשתינאים יותר קל).

על רקע זה ברור מדוע העולם אוהד את הפלסטינים" .

איך משנים את המצב?

" זה די פשוט" , אומר מוטי מורל בחיוך כמעט מבוייש. " הסברה מוצלחת אינה מותנית בהוכחת צדקתך. צדקתך אינה רלבנטית. הסברה מוצלחת תלויה אך ורק ביצירת הסכמה מה שיותר גדולה עם הציבור שאת אהדתו אתה מבקש. כדי ליצור הסכמה צריך למצוא על מה הציבור הזה מסכים ממילא, ולהתחבר לזה. זה כל הסוד. אין שום פטנט אחר.

" הפלשתינאים השכילו לנגן על המוטיבים של החלשים, המסכנים, המדוכאים. אפשר לשנות את זה על ידי שינוי כללי המשחק" .

הטוב נגד הרע

וכך נאמר בפרזנטציה שהציג מורל לצה"ל בשנת 2000:

" מיסטר ג'ונס מגיע בערב הביתה ומתיישב מול הטלוויזיה. הוא עייף. הוא אינו מתעמק בניואנסים. הוא צריך שיאכילו אותו בכפית: מי הטוב ומי הרע בסיפור, כדי שיוכל לגבש מייד עמדה בלי לחשוב יותר מדי.

" סיפור האינתיפאדה השנייה המסופר בתקשורת מתאים בדיוק לתבנית המוכרת של דוד וגוליית. הפלשתינאים הם דוד, ישראל היא גוליית. לא יעזור לגוליית עד כמה יתנהג בהומניות. לא משנה שדוד תמיד מתחיל בקרבות וגוליית רק מתגונן. הסימפטיה תהיה תמיד עם דוד. בתבנית הזו של הסיפור לעולם לא נוכל לנצח בתקשורת" .

" השריף נגד הפושע"

" אם מחליפים את הז'אנר של "דוד וגוליית" בזאנר של "השריף נגד הפושע", אנחנו במצב הרבה יותר טוב. לשריף מותר להיות יותר חזק. השריף הוא תמיד הטוב. הוא תמיד הצודק" .

עד כאן העקרונות. מכאן ואילך מתגלים הדברים שאמר מורל באותה פרזנטציה כדברי נבואה:

" אם לא ייחתם הסכם עם הפלשתינאים צריך להיערך למערכה שאולי תהיה לא רק נגד הפלסטינים אלא נגד מדינות ערב. במקרה כזה מקבלת דעת הקהל העולמית חשיבות גדולה אף יותר מזו שהייתה לה באינתיפאדה הנוכחית. יש לכך השפעה על החלטות שיתקבלו באו" ם ועל עמדתן של מדינות שונות – לרבות החלטות על סיוע או אי-סיוע לישראל, אמברגו וכו".

" העם הפלשתינאי מודע היטב לעובדה שהוא נשלט כיום על ידי כנופיית פשע מאורגן. לכן אנו צריכים לספק לעולם הוכחות לכך שהעם הפלסטיני יודע. למשל: על ידי דיבוב אנשים ברחוב, הפגנות שנערכות נגד הרשות, מאמרים המתפרסמים על ידי ערביםשפויים במדינות דמוקרטיות וכדומה.

" העולם לא ירשה למדינה ריבונית להמשיך לקיים ארגוני טרור המשמשים בסיס כוח לבכירי הרשות הפלסטיני. לכן יש לאתר ולפרט איזה ארגונים נשלטים על ידי מי. איזה ארגונים משמשים כיסוי לפעילות בלתי חוקית (סמים, גניבות וכו").

" מלחמת השחרור הפלסטינית  היא פיקציה מתוחכמת. מסווה להמשך פעילותו של ארגון של פשע מאורגן המפעיל שיטות טרור.

לוח זמנים: מיידי

התכנית של מורל כללה לוח זמנים מיידי ותכנית לאיסוף נתונים

והכנת מערכי מידע:

• הרעים – קווים לדמותם:
• הנהגת הרש"פ היא חבורת גנגסטרים, פושעים, מושחתים, אנשים פליליים.
• כדי להסוות את מניעיהם האמיתיים הם מתחפשים ל"לוחמי חופש" .
• תחת המסיכה של "לוחמי חופש מדוכאים" הם מדכאים את עמם-שלהם (דוגמאות לפגיעה בזכויות האדם ברשות)

• הם מועלים בכספים מהמדינות התורמות המיועדים להמוני הפליטים, ומשלשלים אותם לכיסיהם.
• הם מתגוררים בווילות מפוארות הגובלות במחנות פליטים עלובים.
• כשהילדים הפלסטינים נהרגים ברחובות – ילדיהם מוגנים באירופה.
• מידע על חשבונות הבנק הפרטיים של בכירי הרשות בבנקים זרים.
• מידע על הזכיונות שניתנו לבכירי הרשות.
• בניית תיק שלם על כל בכיר ברשות.
• הקשרים של ערפאת עם סדאם חוסיין

עד כאן תכניתו המפורטת של מוטי מורל. אך ברק החליט כאמור לגנוז אותה במגירה ולהמשיך להתייחס לערפאת כאל מנהיג מדינה לגיטימית. מוטי מורל סיים את שרות המילואים שלו וחזר למשרדו.

מוציאים מהנפטלין

כשהחל מבצע " חומת מגן" צלצל מורל למופז, הזכיר לו את התכנית ואת המצגת ואמר שזה הזמן להוציא את התכנית מן הנפטלין, לרענן אותה ולהפעילה.

הפעם לא הוטל וטו. מורל נקרא חזרה אל הדגל, הפשיל שרוולים והתחיל לעבוד, ובהתנדבות. התוצאות ידועות. המסמכים והראיות שהציע מורל לאסוף לפני שנתיים נאספו. הקשר בין ערפאת לבין טרור הוכח למומחי הסי.אי. איי. והגיעו לידיעת המימשל והנשיא. ההצלחה ההסברתית הגדולה ביותר של ישראל מאז האינתיפאדה הראשונה התחוללה במהלך מבצע " חומת מגן" . לא כל התכנית של מורל הופעלה. עד עכשיו לא נחשפה כל השחיתות של הרשות הפלשתינאית, לא נחשפו חשבונות הבנק של ערפאת, לא נחשפו דמויותיהם ואופיים של כל ראשי חבורת הפשע. אך עובדה היא שערפאת הפך מוקצה מחמדת מיאוס בעיני העולם כולו ובראש ובראשונה בעיני המימשל האמריקני.

====================================================

תוספת מספטמבר 2009

בראיון למני פאר בטלוויזיה הוסיף מוטי מורל פרטים על הצלחתו במבצע חומת מגן.. הוא  ביקש ממופז שיחפשו מתחת לאדמה הוכחות כתובות לכך שערפאת נותן יד לטרור. תחילה נדמה היה שהדבר בלתי אפשרי. ערפאת היה זהיר ולא השאיר עקבות. אך מאחר שהיעד היה ברור נעשו מאמצים ונמצאו מסמכים חתומים בידי ערפאת שהוכיחו מעל כל סףק כי הוא מממן את הטרור. הערבים טענו כמובן שמדובר בחומר מזייף אך החומר הועבר ל]-CIA שאישר את האוטנטיות שלו. על בסיס זה ביקש מורל להעמיד לרשותו חיילת דוברת אנגלית טובה הינחה אותה איך לדבר והתוצאות ידועות. חומת מגן היא אחת המלחמות המעטות של ישראל שנצחון צבאי היה מלווה בנצחון הסברתי ומדיני (שינוי העמדה של האמרייקנים כלפי ערפאת"

========================================================

מצבנו לא רע

מורל מפתיע אותי כשהוא אומר שמצבנו בעולם איננו כל כך רע כפי שחושבים. הוא שולף מן המגירה ספר שיצא באחרונה לאור בארה"ב. AMERICAN PROPHECIES מאת EVANS D MICHAEL. הספר הזה, אומר מורל, זכה לתפוצה ענקית, גדולה יותר מספרו של קלינטון.

ומה אומר הספר הזה?

הוא אומר כי יש מלחמה בת אלפי שנים בין שני בניו של אברהם – יצחק וישמעאל. המלחמה הזו נמשכת עד היום. ההבטחה האלוהית והנבואות בתנך אומרות כי מי שיהיה לצידו של יצחק ייוושע ומי שיהיה לצידו של ישמעאל יאבד. אם אמריקה רוצה להינצל ולא להפוך לגל אפר בדפי ההיסטוריה ולא ללכת בדרכה של האימפריה הרומית, אמריקה חייבת להיות עם ישראל עד הסוף. עליה להפסיק את הריקוד על שתי חתונות – עם ישמעאל נישואי נוחות ועם האח יצחק נישואי אשם. צריך לתת גט כריתות לכל המוסלמים ולדבוק רק בישראל.

הדברים נשמעים כהזויים אבל חמישים ושניים מיליון אמריקנים מאמינים בהם. ועל רקע זה מצבנו בארצות הברית לגמרי לא רע. יש אמנם בעיה אם המשיח שיבוא ייקרא בן דוד או בן יוסף. אז כשיבוא נשאל אותו והבעיה תיפתר" .

גם באירופה יש סיכוי להסברה

" הסכמה אפשר ליצור גם באמצעות הצבת משוואה "את מי אתה שונא יותר". ייתכן שכאן טמון פיצוח ההסברה באירופה. האירופים לא אוהבים יהודים, אבל הם שונאים את המוסלמים יותר. וגם פוחדים מהם ומהשתלטותם על מקומות העבודה ועל תרבותם. צרפת, ערש הדמוקרטיה, העבירה חוק האוסר לבישת רעלה בבתי ספר. חוק אנטי דמוקרטי בעליל. למה הפוליטיקאים הצרפתים העבירו אותו? – כי הם ספרו קולות וראו שזה מוסיף להם קולות.

" התמונה אמנם מורכבת. מצד אחד הפלסטינים מנגנים באפקטיביות על סעיף המסכנים והמדוכאים, דוד הקטן מול גוליית הישראלי. מאידך הקישור של הפלשתינאים לטרור העולמי מוריד להם נקודות.

" אבל אירופאים רבים חושבים שהטרור האסלאמי מופנה כנגד ארה" ב, ואם הם רק יישבו בשקט, הטרור יפסח עליהם. יש גם

אירופים (ואמריקנים) רבים החושבים שהתעקשותה של ישראל לשלוט בפלסטינים ולדכא אותם היא אחד הגורמים המתדלקים את הטרור העולמי. ושאם רק יחוסל המטרד הישראלי במזרח התיכון, יהיה שקט בעולם.

" הבעיה סבוכה אבל יש לנו לנו לא מעט כלים להצליח בהסברה" .

אז מה צריך לעשות

" הגורם לכישלון נמצא כאן, בתוכנו. הגורם המהותי לכישלון הוא העדר מטרה המוסכמת על רוב העם. ובהעדר מטרה גם אין מסר אחיד שניתן להעביר אותו.

" לפלשתינאים, לעומת זאת, יש תיבת מסרים שכולם מדקלמים אותה באופן אחיד וממושמע. לכן הם מצליחים ואנחנו לא. פעם לא היה עם פלשתינאי ומדינה פלשתינאית לא הוזכרה כלל באמנת אש" ף. עכשיו המנטרה היא עם פלשתינאי ומדינה פלשתינאית.

" הגורם האחר לכישלון הוא תיפקודי. יש בישראל שלושה גופי הסברה בלתי יעילים הנלחמים זה כנגד זה על סמכויות ואגו: משרד החוץ, משרד ראש הממשלה ודובר צה" ל.

" אם ישראל רוצה לנצח בהסברה, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להקים מטה אחד (רצוי לא פוליטי), לתת לו תקציבים נאותים (40 מיליון דולר לשנה יספיקו), לאייש אותו באנשים מקצועיים עם כמה שפחות אגו, להכפיף את כל זרועות השלטון והפוליטיקאים וצה" ל למטה הזה, ליצור הירארכיה ברורה שתצמצם למינימום מלחמות אגו ואינטריגות פנימיות בתוך המטה, לגבש אסטרטגיה הסברתית סדורה, שגרתית, שבלונית וחוזרת על עצמה (אין שום צורך בהברקות). היה רצוי גם שכשיוסי ביילין נוסע לאיחוד האירופי ובני אילון נוסע למנהיגי הנוצרים בארה" ב, שניהם ידקלמו בצייתנות את תיבת המסרים שתימסר להם. רק תדאג לי לזה והכל יהיה בסדר.

מה שיוצר את המציאות זו הסכמה. זה כל הסיפור. מפני שיש להם מטרה שמאחדת אותם וכולם יודעים ומסכימים לה. אז אין להם בעיה לדבר בקול אחד. כשלמדינת ישראל היתה מטרה היה לה קל יותר להסביר את עצמה. כיום אין לה מטרה כזו.

" מטרה אין פרושו אחידות דעים. בכל מדינה דמוקרטית יש חילוקי דעות . השאלה היא אם לגרעין המרכזי יש מטרה ואם המדיניות הרשמית מדברת בקול אחד. אם אינה מדברת בקול אחד אנחנו מפסידים את הקרב. זה נורא פשוט" .

כך הביס ביבי את פרס

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 52, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו. הוא ניהל את המערכות שהביאו את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה, את המערכה לבחירת משה קצב לנשיאות ואת הקמפיין שהביא להצלחת " ישראל בעליה" .

על המערכה שניהל למען ביבי הוא מספר:

" זו היתה אשכרה אסטרטגיה. לאחר רצח רבין כל האצבעות המאשימות הופנו נגד ביבי. הוא היה מנודה בעם ואפילו במפלגתו. מפלגת העבודה גזרה דידווידנדים שמנים באהדה ציבורית מרצח רבין. היה סחף אדיר בציבור לטובת הקונספט של מפלגת העבודה שסיסמתה שלום.

" הסקרים העלו כי פרס מוביל על ביבי בכל הפרמטרים האישיים והאישיותיים: יותר ניסיון, יותר הערכה, יותר אמינות. פרס הוביל ביתרון של 30 אחוזים.

מה עושים?

" פה האסטרטגיה אומרת שכאשר אתה מוצא עצמך בשדה קרב שבו אתה בנחיתות תברח ותעביר את המלחמה לשדה קרב שבו יש לך עדיפות ותקווה שהיריב יבוא בעקבותיך.

" האסטרטגיה היתה לומר כי פרס אמנם עטיר זכויות, אבל בהתלהבות שלו לשלום הוא מוביל אותנו מהר מדי וזה מסוכן. הביטוי הראשון לאסטרטגיה הזו היתה"פרס יחלק את ירושלים". זה היה מבוסס על קטעי עיתונות שגילו כי יוסי ביילין התחיל לעשות מאחורי הגב בנושא ירושלים מה שעשה קודם בנושא אוסלו.

הסיסמא " פרס יחלק את ירושלים" שינתה בבת אחת את פני המערכה. פתאום כבר לא דיברו על רצח רבין אלא אם ירושלים תחולק או לא.

אחרי שהועלתה הסיסמה נעשה סקר ונתברר כי כל הפרמטרים לא השתנו. אבל על השאלה: האם פרס יוותר על ירושלים בעד שלום, 67 אחוזים אמרו כן. ועל אותה שאלה השיבו בחיוב 4 אחוזים.

זה לא הביא לביבי קולות מן השמאל. אבל המצודה שקודם היתה ריקה התמלאה בפעעילים. קודם אמרו שאין סיכוי, עכשישו אמרו: יש בשביל מה לעבוד.

ציון הדרך השני בקמפיין הזסה היה צורת השימוש בטלוויזיה. המפלגות מתייחסות אל תעמולת הבחירות בטלוויזיה כאל הפקה של ברודוויי: במאים אמנותיים, אביזרים טכניים יקרים, אפקטים מרשימים, טובים הכי טובים. וכל ערב תכנית אמנותית חדשה.

אני אמרתי: אני לא רוצה את הכוכבים. אני לא רוצה אף אחד עם רעיונות נשגבים. אני רוצה טכנאים מדוייקים שיבצעו אסטרטגיה מאד צרה.

עשינו את סרטים קצרים שחוזרים על עצמם.

לקחתי את העקרונות של פירסום ויישמתי אותם בתעמולת בחירות. כמו שעושים בכל העולם.

האם יש סיכוי לזכות במשאל עם נגד התנתקות?

" המציאות היא תוצאה של הסכמה. תפקיד יחסי הציבור הוא לייצר הסכמה. אם אתה רוצה ליצור סחף בדעת הקהל אתה צריך לייצר הסכמה רחבה עד כמה שאפשר.

" ההסכמה שתבטיח לך את המציאות ב-100% תהיה אם תצליח לייצר הסכמה משותפת אצל היהודים, הפלשתינאים, האירופאים והאמריקאים.

" נדמה לי שגם כאן המלאכה קלה יותר ממה שנדמה. הלא הפלשתינאים מתנגדים לתכנית ההתנתקות של ישראל" .

עוד על מוטי מורל איך שוטפים את מוחנו בשיטת פבלוב

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

==========================================================

הראיון עם מוטי מורל התקיים בשנת 2004.  אז לא שמעו בקולו ואת פרות הבאושים של ההזנחה הפושעת בתחום ההסברה אכלנו במלחמת לבנון השניה. על כך אפשר ללמוד מן הראיון שקיימתי בשנת 2006 עם רענן גיסין, יועצו של של אריאל שרון שהודח על ידי אולמרט וראה בעינים כלות את תבוסתנו על מסך הטלוויזיה.

ראה כשלון ההסברה במלחמתלבנון השניה

הסכסוך עם הפלסטינין במספרים

תוספת ינואר 2011

 דוגמא מתסכלת לכשלון ההסברה הישראלית. מלני פיליפס אקדמאית בריטית אוהדת ישראל והציונות מתראיינת בקול ישראל. אומרת שההסברה הישראלית היא בדיחה. מצביעה על "הארץ" וגורמי שמאל בישראל כמסייעים להשחרת פני ישראל בעולם.

לראות ולבכות.

http://www.youtube.com/watch?v=Yue1r7UX234&feature=player_embedded

אפתח בסיפור אישי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבד אבי כזבן בחנות שהיתה שייכת לאחיו בצפת. באותה תקופה הפסיקו סוחרים לקבל תשלומים במטבע טורקי שערכה ירד מיום ליום והסכימו לקבל תמורת סחורותיהם תשלומים רק בלירה מצרית, או עדיף במטבעות זהב.

באחד הימים ביקש לקוח ערבי לשלם תמורת הזמנה נכבדה בכסף טורקי ואבי סרב כמובן. הערבי מיהר להלשין עליו בפני השלטונות הטורקיים ואך כפסע היה בינו לבין המוות. תליית מפירי חוק היתה חביבה מאד על הטורקים באותה תקופה. אבי ניצל תודות לאזרחות האוסטרית בה החזיק בירושה מסבו. הוא נמלט אל הנציגות האוסטרית הקרובה וכך ניצלו חייו. ליתר דיוק: חייו ניצלו תודות למשטר הקפיטולציות שהיה נהוג אז בארץ ישראל. אפשר בהחלט לומר שלולא הקפיטולציות לא הייתי בא לעולם.

 

מה הן הקפיטולציות
המשמעות המילונית-היסטורית למושג קפיטולציות הוא הסכמים בין שתי ממשלות שכל אחת מהן מקנה לרעותה את הסמכות לשפוט את נתיניה הנמצאים בארץ האחרת, להטיל עליהם מיסים וכדומה. במילים אחרות: כל אחת מן המדינות השותפות להסכם מוותרת על חלק מריבונותה על נתיני המדינה האחרת.

כאשר הסכם הקפיטולציה נעשה מרצונן החופשי של מדינות שכוחן שווה זה היה הסדר נוח לשני הצדדים. אך בעת החדשה שימשו הקפיטולציות אמצעי בידי מדינות אירופה החזקות לחדור למדינות חלשות ולערער את ריבונותן.

משנחלשה טורקיה בסוף המאה ה-17 השתמשה טורקיה במתן זכויות קפיטולציה למדינות שונות כדי לזכות בידידותן. במאה ה-18

כבר נכפו עליה קפיטולציות, שאותן קיבלו לא רק בני בריתה אלא גם אויבותיה כמו אוסטריה ורוסיה.

במחצית השניה של המאה ה-19 הרחיבו המעצמות את פעילותן במסגרת הקפיטולציות. הקימו בנקים, שרותי דואר ותחבורה ושרותים ממלכתיים אחרים כשהריבונות הטורקית הולכת ונשחקת. כך היה גם בארץ ישראל הנתונה לשלטון העות'מני.

הישוב היהודי הקטן שהיה בארץ ישראל בתקופה הטורקית נהנה משלטון הקפיטולציות. כמו אבי ניצלו רבים מיד החוק העות'מני תודות לאזרחותם הזרה (חלקם קנו אותה בכסף מלא). ככל שהתערערה הריבונות הטורקית כן היה טוב ליהודים. פורמלית בוטלו הקפיטולציות על ידי הטורקים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ואם היה עוד ספק שנותר משהו מהן הן בוטלו סופית בהחלטת עצרת או"ם על הקמת המדינה ב-29 בנובמבר 1947.

 

פעילותו של ביילין

 
השבוע נתברר כי הקפיטולציות חיות וקיימות.
העיתונאי יואב יצחק גילה בטור שלו ב"מעריב" כי האיחוד האירופי מממן את פעילותו של יוסי ביילין. הדבר נעשה באמצעות עמותת "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי". ביילין מנהל את פעילותו ממשרד השייך לקרן, השוכן בבית אסיה בתל-אביב, אחד המקומות היקרים בעיר.

עוד מגלה יואב יצחק כי העמותה שממומנת ברובה על ידי האיחוד האירופי משלמת לביילין שכר בהקף של 350 עד 400 אלף שקל בשנה. העמותה מממנת את הוצאות הנסיעה של ביילין לחוץ לארץ בהן הוא נפגש עם גורמים פלשתיניים ומנסה להכין לנו משהו שיתחרה בהצלחתו הרבה של הסכם אוסלו.

מודעות ברבבות שקלים
מדוע אני רואה בעובדות אלה מעין חידוש הקפיטולציות?
אין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי גורמים זרים – ובראשם האיחוד האירופי – בוחשים בנעשה אצלנו. בעיתונים מופיעות מדי פעם מודעות של עצומות שמחירן רבבות ומאות אלפי שקלים וברור לגמרי כי החתומים עליהן לא שילמו עבורם; גופים כאילו לא פוליטיים יוזמים הפגנות ומצעדים ותצוגות שעולים הרבה כסף ולא ראיתי עדיין מישהו מהם המפרסם מאזן ובו ציון מקורותיו הכספיים; אחד הגופים המפורסמים ביותר הוא גוף המאגד הורים שכולים ישראלים עם הורים פלשתינאיים ומנסים להראות בכל דרך כי דין אחד לרוצחים ולנרצחים ; בארץ רואים אור כתריסר כתבי עת ויותר מודפסים בצבע וכולם ממומנים על-ידי גופים שונים ומשונים.

אך המקרה של ביילין חמור מכולם. לביילין אין אמנם שום מעמד רשמי. אך כמו האיש שביילין נחשב פעם הפודל שלו הוא חתרן בלתי נלאה. הוא האיש שעמד מאחורי שואת אוסלו. הוא האיש שניסח את תכנית קלינטון שהוצגה לברק. הוא האיש שמאז הקמת הממשלה החדשה עושה הכל כדי לפעול נגד מדיניותה, תוך שיתוף פעולה עם הפלסטינים.

איני רוצה להשתמש במילים חריפות מדי כדי לתאר את התופעה הזו. אבל אולי אפשר ללכת בדרכה של ארצות הברית. במדינה זו יש חוק הקובע כי כל מי שפועל בשרות אינטרסים זרים – בין אם הוא מרגל ובין אם הוא סתם שליח של הסוכנות היהודית – חייב להרשם כסוכן זר. החוק יקבע כי מי שפועל פעילות פוליטית בישראל במימון של מדינה או גורם זר ייחשב לסוכן זר ואז נדע מי לנו ומי לצרינו.

מי כתב את המאמר
של יאסר ערפאת

הניו יורק טיימס פרסם מאמר בחתימתו של יאסר ערפאת. מאמר מלא נופת צופים. מאמר כל כך מרתק שאפילו ערפאת עצמו נהנה לקרוא אותו. איזו אנגלית משובחת. אילו חידודי לשון, רעיונות מבריקים. כל כך טוב המאמר שאיש אינו חושד שערפאת עם האנגלית העילגת שלו חיבר אותו. עוף השמיים הוליך את הקול שאת המאמר חיבר ישראלי דווקא.

יש למישהו רעיון מי זה יכול היה להיות?

ראה

ולמלשינים אל תהי תקווה

יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 

היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================

פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 

 

ב-31 ביולי  1985 קבעה  הכנסת מספר תיקונים  ב"חוק יסוד הכנסת". בתיקון מספר 9 נאמר: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע,  אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי

(2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה

(3) הסתה לגזענות"

התיקון הזה לחוק נועד למטרה אחת ויחידה: למנוע מרשימת כ"ך של הרב מאיר כהנא לרוץ לכנסת, לאחר שסקרים הצביעו על סיכוייו להכניס לכנסת שבעה מנדטים. למרות שמטרת החוק היתה ברורה לכל הצביע כהנא (שהיה אז חבר כנסת) בעד החוק, אולי מפני שחשב כי יקיימו  את הסעיף הראשון שבתיקון.

כמה רשימות יש בכנסת השוללות  את קיומה של מדינת ישראל כמדינה של העם היהודי?

* כל הרשימות הערביות ללא יוצא מן הכלל;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים  לשנות או לבטל את חוק השבות;

* כל הרשימות שבהן  חברי כנסת התובעים לקבוע כי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה;

* כל הרשימות שבהן חברי כנסת התובעים לשנות את ההמנון, את הדגל, ולחולל "מהפכה חילונית" שמשמעותה שלילת יהדותה של המדינה.

 

ומה בנוגע להסתה לגזענות?

גזענות היא כידוע רק כאשר מסיתים נגד ערבים. הסתה נגד חרדים היא מעשה לגיטימי. ההסתה נגד דתיים ונגד חרדים בבד הגיעה לממדי מגפה: כתובות קיר, אתרי הסתה באינטרנט, התבטאויות של אישים פוליטיים. והמילים הפכו למעשים. לפי מחקר שנערך על ידי "מנוף", המרכז למידע יהודי,  היו בשנים 97-98  80 תקריות על רקע  דתי, כשהעליה משנה לשנה היא בשעור של מאה אחוזים. בין המעשים הללו: הצתות ומעשי ונדליזם בבתי כנסת, חילול מצבות, עקירת מזוזות, מריחת צואה על דפי תנ"ך, מעשי אלימות פיסיים נגד חרדים.

ההסתה נעשית מעל כל במה ובולטת במיוחד התופעה של אתרי הסתה באינטרנט המפיצים כתובות שיטנה כמו: "הם שחורים, טורדנים ומתרבים בקצב מחריד", "אין כניסה לכופים" וכדומה.

אם על אתרי אינטרנט ניתן לומר שקשה להגיע אל יוזמיהם (קשה אבל אפשרי) הרי  יש בלי סוף דוגמאות לאישי ציבור בולטים שהשמיעו הצהרות גזעניות המסיתות לאלימות: "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל"; "אני פונה לציבור החילוני השפוי: צאו לרחובות, עשו מהומות, שלא יתנו להם להצביע"; "הגיעה השעה לקבור אותם"; "הייתי לוקח את כל  האנשים המוזרים האלה מש"ס  והאגודה ודגל התורה והייתי קושר את כל הזקנים שלהם ביחד ומצית גפרור . אה, כן גפרור אחד"."להרוג אותם כשהם קטנים".

אדוני היועץ המשפטי האם שמעת על כל הדברים האלה? לתשומת לבך כמהדוגמאות של פרסומים באמצעי תקשורת ישראליים.

 

 

ראה הישראליזציה של החברה החרדית

 

המאמר נכתב בחודש מאי 2000

צריך לקרוא את הביקורת שמותחים אנשי שמאל על אהוד ברק כדי להבין לאיזה מצב הוא הביא אותנו. גם אלה שתמכו בנסיגה החד צדדית מלבנון מקבלים פתאום רגליים קרות.

יוסי ביילין, אלוף התוכנית הגאונית הזו, אומר פתאום שהוא חשב שאנשי צד"ל יסכימו להתפנות מרצון ולעבור למדינות אחרות. הוא חשב שאנשי צד"ל הם כמו מתיישבי יהודה, שומרון  והגולן שאפשר לטרנספר אותם מתי שרוצים.  עכשיו, כשמסתבר שהם רוצים להישאר, כל הסיפור עלול להיות שונה.

יוסי שריד, שלשבחו ייאמר כי התנגד מלכתחילה ליוזמה המטורפת הזו, צועק "החזיקו אותי". בממשלה כמובן. והוא מסביר כי לפי ההתפתחות הנוכחית צפויה
הידרדרות שתביא את צה"ל לכניסה מחודשת ללבנון. והוא רוצה להיות שם כדי למנוע זאת.

ומה המסקנה של השמאל מן הכישלון הטוטאלי בצפון? – להזדרז ולהשלים עם הפלשתינאים. אהוד ברק אינו זקוק לזירוז. הוא כבר רץ בכל המהירות. ריצת האמוק של רבין ופרס בהסכם אוסלו נראית עכשיו כזחילה לעומת הריצה של ברק. הוא מוכן כבר לתת הכל – חלק מירושלים, 90 אחוז מיהודה ושומרון ואת בקעת הירדן.

אבל התיאבון של ערפאת גדל עם האכילה. אם נתניהו הצליח להקטין את הציפיות, ברק הגדיל את הציפיות לממדים מבהילים. ולוחות הזמנים המטורפים שקבע הם לוחות זמנים של המלחמה המתפתחת – בצפון, בתוככי יהודה ושומרון וגם בתוך גבולות הקו הירוק מול הפלשתינאים אזרחי ישראל.

מי זה אמר שננצח?

אריה וודקה מקדומים כותב לי: אסד עשוי לשקול לא רק שכדאי לו לפתוח במלחמה גם אם ייכשל אלא גם לקוות לניצחון. אנו יכולים לנצח את סוריה רק בתנאי של גיוס מילואים מהיר. מה הבעיה היום לשבש לחלוטין את העורף שרוחבו 15 קילומטרים כאשר בצמוד מצויים חמישים אלף לוחמי ערפאת ללא קווי הגנה בינינו?  ומה עם מטר טילים מאיראן ומעיראק?  ומה עם החיזבאללה שישטוף לגליל ? ומה עם מרד עממי של  ערביי ישראל? .

די לקיטורים

נדמה שלא היה יום עצמאות מדכדך כמו יום העצמאות האחרון. כולם, גם מימין וגם משמאל, יודעים מה מצפה לנו. אין מקום להרבה שמחה.

מעודד היה לקבל את המכתב הבא של יעקב פיכמן מאלקנה:

"מזה שנים נהוג במשפחתנו לחגוג את יום העצמאות בארוחת חג, לאחר תפילה חגיגית, כראוי לחג שבעיני הוא חג דתי כמו יתר החגים.

ילדיי שבגרו חוגגים השנה את החג בבתיהם ואנו נענינו להזמנת חברים לחגוג בצוותא. הציבור שהתאסף בביתם הנאה של חברינו ראוי בצדק להיקרא "מלח הארץ". אלו הם חבריי הטובים עמם עשינו כברת דרך  ארוכה, החל מימי גוש אמונים, ימי סבסטיה, דרך ימית ועד להקמת הישוב היפה והגדול בשומרון, מקום מגורינו.

היו שם מנהלי חברות, אנשי עסקים מצליחים, אנשי מחשבים ומנהל רשות גדולה. רובם ככולם צנחנים במילואים, ותיקי קרבות, יוצאי קיבוצים.

לאחר קיום מצוות היום (צלי אש תאכלוהו) נתיישבנו במעגל והחל החלק התרבותי.

מרגע זה החל הספורט הלאומי – הקיטורים. כל אחד בתורו הביע את אכזבתו מן המדינה וממה שמתחולל בה היום. לא היה תחום שלא מצאו בו פגמים: ראש הממשלה, בתי המשפט, הצבא, הרפורמה. אף אחד לא יצא נקי. הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של משתתפי המסיבה באה לביטוי בעומק הקיטורים.

ואני, שלא רגיל בנאומים, מוצא עצמי נושא נאום ארוך בלבי. כיוון שבגילי המופלג אני ממעט באכילת בשר, הפסקתי לאכול את עצמי ופשוט נעלמתי לביתי.

להלן הנאום שלא ננאם:

תגידו חברים, אתם נורמליים? אתם בכלל שמים לב שהפכתם להיות בדיוק למה שכל חיינו אנו נלחמים בו – הקוטר הישראלי המצוי. זה שיושב מול הטלוויזיה ומקטר על הכל. האם לא קמנו יחד לפני חצי יובל ששנים, עזבנו את בתינו הנוחים  והקמנו יש מאין. האם מאתיים אלף היהודים ביהודה ושומרון הגיעו לכאן בזכות הקיטורים, או בזכות העשייה שלנו? האם הכל נשכח? האם לכם צריך להזכיר מה היה כאן לפני הקמת המדינה? כולנו בנים למשפחות שנכחדו רק מפני שלא היתה להם מדינה שתגן עליהם. האם שכחתם את תנאיי הפתיחה של המלחמות בהן נלחמנו?

תסתכלו מסביב. כולנו שבעים. הקמנו בתים לתפארת. ילדינו מגשימים את החינוך שהענקנו להם וממלאים ישובים בשומרון. כולם אקדמאים, עוסקים בתחומים החשובים ביותר.

תרגעו, לא ירדתי מן הפסים ולא לקיתי בעיוורון. אני קורא עיתונים, רואה טלוויזיה ומסתובב בארץ. גם אני לא מרוצה ממה שקורה. אבל  בין זה לבין ליל קיטורים במסיבת יום העצמאות המרחק רב.

אז חברים, מספיק עם השטויות. חיזרו לעצמכם ואם המדינה הזו חשובה לכם תתחילו לעשות. מה לעשות? מה שאנחנו כל כך טובים בו  – לדבר. אבל לדבר

חיובי. כל אחד במעגלי חייו יתאמץ לדבר על הדברים היפים. על הישובים הפורחים. על ילדינו הנלחמים על כל מקום ביחידות המובחרות ביותר אחרי שנת לימוד בשיבה. על פריחת הישיבות הלאומיות. על עשרות האולפנות לבנות שקמו בדורנו. על הקליטה המדהימה של גל העלייה האחרון.

הכה את המומחה

במסגרת תכניתנו "הכה את המומחה" הזמנו את הפרופסורים לכלכלה, שלב המרץ ונאסדק, כדי שיסבירו לנו עד כמה נפלאה הרפורמה במס. המאזינים מתבקשים להציג את שאלותיהם.

שאלה: אני מורה רווקה ומשתכרת בערך 4000 ש"ח לחודש. מה אני ארוויח מהרפורמה.

תשובה: לצערנו לא תרוויחי. בין כה וכה את לא משלמת הרבה מיסים כך שההפסד אינו גדול. אנחנו נוריד לך חצי נקודת זכות שקיבלת עד עכשיו כאשה עובדת. מקרן ההשתלמות שלך את יכולה לשכוח. בסך הכל תפסידי בשנת 2001 רק 25 שקל מהנטו. אבל אנו אנשי בשורה. בשנת 2003 יירד ההפסד שלך ל-17 שקלים. אנחנו מייעצים לך להתחתן בהקדם ולאחר שיהיו לך שלושה ילדים אז בשנת 2003 תגדל המשכורת שלך בסכום ניכר.

שאלה: אבל עם שלושה ילדים אצטרך עוזרת ומטפלת. האם תכירו בהוצאות האלה לצורך זיכוי?

תשובה: לצערנו לא. הוצאות על עוזרת ומטפלת אינן הוצאות לצורך ייצור הכנסה. אולי תבקשי מאמא שלך לבוא לשמור על הילדים.

שאלה: אני פנסיונר. יש לי פנסיה של 2000 שקל בערך וגם קיצבת זיקנה מביטוח לאומי. הצלחתי במשך השנים לחסוך קצת כסף שאותו אני משקיע בתוכניות חיסכון. כל פעם אני מושך קצת כסף לצורך מחייה. מה יהיה עכשיו?

תשובה: אינך משלם בעצם מס הכנסה כך שבעניין זה מצבך לא ישתנה. אך על הרווחים שלך מתכנית החיסכון תצטרך לשלם 25 אחוזים מס. בינתיים החלטנו לא להטיל מס על קיצבת הזיקנה.

שאלה: אני עומד לחתן את בתי. יש לנו מעט כסף לתת לה כדי לעזור בהוצאות החתונה, בהוצאה ראשונית על כלי בית ובתשלום ראשון לרכישת דירה. האם אנו חייבים לשלם מס על המתנות האלה?

תשובה: בינתיים לא. אבל עליכם לרשום את כל המתנות האלה עד שיגיע יומכם. אז יצרפו את כל הסכומים והיורשים שלכם יצטרכו לשלם 10 אחוזים על הירושה. אגב, אם החתונה בימים הקרובים אתם צריכים כבר לרשום, למרות שהפורמה תיכנס לתוקף רק בינואר 2001. לפי המצב הנוכחי ישלמו מס רק על סכומים של 2 מיליון שקל ויותר. אבל אנחנו לא יכולים להתחייב מה  יהיה הסכום שעליו ישולם מס עיזבון בעתיד.

שאלה: אני חבר כנסת ומשתכר בערך 19 אלף שקל לחודש. מה יהיה מצבי אחרי הרפורמה.

תשובה: אל דאגה. הכנסתך תגדל ב-1203 שקל לחודש, אבל תצטרך לשלם  מס על רווחי קרן ההשתלמות  כך שיישארו לך רק 740 שקל.

שאלה: אני עובד חברת החשמל ומרוויח 50,443 שקל לחודש.

תשובה:  התוספת שלך לנטו לאחר ניכוי המס שאתה משלם על קרן ההשתלמות תהיה 1890 ש"ח.

שאלה: ומה עם החשמל שאני מקבל חינם? זה משהו ששווה 3000 שקל לחודש.

תשובה: אל דאגה. כמו בעבר גם עכשיו תהיה פטור ממס על ההכנסה הזו.

שאלה: אני מנהל בנק ומרוויח 250 אלף שקל לחודש. איך תשפיע עלי הרפורמה.

תשובה: לא אנשי בשורה אנחנו בשבילך. מטרת הרפורמה היתה ליצור יתר שוויון בחברה הישראלית. לכן אתה תשלם יותר מס גם על העבודה וגם על רווחיך מהשקעות. עליך ללמוד להצטמצם מעט.

זהבה WHO?

עד לפני כמה חודשים השם זהבה גלאון לא אמר כלום לאיש.  אלמונית לגמרי. לחבר כנסת, שעצם קיומו מותנה בהופעה בתקשורת, זה כמו פסק דין מוות. למי שעדיין אינו יודע – זהבה גלאון היא חברת כנסת מטעם מרץ.

באחרונה היתה לה עדנה. פרשת איציק מרדכי, בה היא  כיכבה במרכז, הפכה אותה מדמות אלמונית לסלבריטי. קולה הצרוד נשמע על כל גלי האתר בכל הערוצים. מה עם כבוד האדם, גם אם קוראים לא איציק מרדכי? מה עם חפותו של אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו?

לא חשוב. פנו דרך לזהבה גלאון.

זהבה גלאון דואגת לכבוד האדם ולחירותו. אם קוראים לו מוסטפה דיראני למשל. שוב הפכה חברת הכנסת האלמונית לסלבריטאית. יש לה הרבה מה לומר על ההכרח לשחרר את בני הערובה.

דיראני אאוט. אבל יורם שקולניק אין. זהבה גלאון מגישה בגץ ושוב מנצחת. מקומה של זהבה גלאון כבר מובטח לכנסת הבאה.

בג"ץ שקולניק ופרשת קו 300

סתם שאלה כאילו משפטית.  יורם שקולניק עשה פחות או יותר מה שעשו חוקרי השב"כ  שהרגו את מחבלי קו 300. הם עשו יותר. לאחר מעשה טשטשו, שיבשו הליכי משפט והעלילו. איש מהם לא ישב בכלא והעונש החמור ביותר שהוטל על אחד מהם הוא איסור לכהן במשרה ציבורית. איך זה מתיישב עם השוויון בפני החוק?

כל הכבוד ליועצי התקשורת של ויצמן

מצעד החיים בפולין בהשתתפות הנשיא (פעם ראשונה בהיסטוריה), חלוקת פרסי ישראל, פגישה עם חיילים מצטיינים, פגישה עם הסגל הדיפלומטי, ראיון מכובד ברדיו ובטלוויזיה לכבוד יום העצמאות, הכרזה כי אולי יפרוש השנה אלא אם כן ראש הממשלה יבקש ממנו מאד, יש לו גם מה להגיד על הנעשה בלבנון, משביע שופטים, נותן חנינות.

מישהו זוכר משהו על אחד בשם אדוארד סרוסי?

ניצב אליק רון

באמת לא בסדר. איך זה שאתה יורה בנהג המשתולל בדרכים בלי לברר את לאומיותו?

נכון שהנהג ניסה לדרוס שוטר, נסע במהירות מטורפת, ולאחר מעשה נתברר כי היה גם בשלילת רשיון. כשראית אותו משתולל תפקידך היה לעצור אותו ולא יכולת לדעת אם מדובר ביהודי או בערבי. זו הטעות שלך.  אילו זה היה יהודי וירית בו זה בסדר גמור. אך אם ירית בערבי  לא יסלחו לך.

להקת פינג פונג

חברי הלהקה עוד יקבלו פעם פרס ישראל. עד אז כדאי לתת להם פרס על הופעתם המבישה בארוויזיון, כשהם מניפים את דגלי סוריה. לשלוח אותם להנות מהכנסת האורחים הסורית המפורסמת בדמשק.

קול בתקשורת ערווה

נדמה לי שגלי צה"ל היו הראשונים שהחלו במשדר  "הכל דיבורים" – תכנית בה יכול כל מאזין לעלות על גלי האתר ולומר את אשר עם לבו. בזמנו זו היתה יוזמה ברוכה.  נדמה היה כי היא מאפשרת חופש דיבור לציבור נרחב. במציאות זו היתה רק אשליה, שהרי רק חלק קטן מן המאזינים הצליחו להגיע לשידור. ואילו  המראיינים, רובם ככולם, קבעו את הטון ואת הכיוון בעיקר בתחום הפוליטי.

במרוצת הזמן התפתחו תכניות רדיו של הכל דיבורים, שאינן עוסקות בנושאים ציבוריים אלא בבעיות אישיות, בעיקר בעיות שבינו לבינה. תחילה זה היה בתוכניות לילה מאוחרות בהשתתפות צוות פסיכיאטרים ופסיכולוגים. לאחר מכן עברו התוכניות לשעות היום והמגישים פסיכולוגים בגרוש.

פתיחת ערוצי התקשורת לתחנות הרדיו האזוריות והמרדף אחר רייטינג בכל מחיר הביא לוולגריזציה של התוכניות הללו. המגישים העדיפו אנשים המוכנים להתוודות על החלק האינטימי ביותר של חייהם, כולל סטיות  של גילוי עריות ומעשי זימה  שהדיבור עליהם הפך להיות לגיטימי.

באחרונה שמעתי תכנית בה סיפרה חיילת כי גילתה באקראי שאביה בוגד באמה. כשספרה את הדבר לאמה גילתה לה האם שהיא ואביה מקיימים מזה שנים "נישואים פתוחים" בהסכמה. כל אחד מהם מקיים יחסים עם בני זוג אחרים בלי שהדבר יפריע להם להמשיך בחיי משפחה נורמליים, אם אפשר לקרוא כך לחיי משפחה כאלו. ההורים אף ניסו לשכנע את הבת כי זו דרך חיים נורמלית. כי בדרך זו הם מגוונים את חייהם ומחזקים את המסגרת המשפחתית.

החיילת נשמעה כמי שנתונה במצוקה גדולה. היא לא יכלה להבין מדוע ההורים עושים מה שהם עושים. ואיך זה מתיישב עם חיי משפחה.

מה שמעניין היה בתוכנית הזו שגם המגיש וגם מאזינים שעלו על הקו ניסו לשכנע אותה שזה בסך הכל בסדר. שזה עדיף על גרושים וכל הכרוך בכך.

בדיחה עצובה

מדוע לא יוכלו להחזיר את הנגב?

כי בכל זאת צריך מקום כדי לבנות בתי סוהר לכל המושחתים.

קשר לאחד והפלאפונים

אחת הדמויות הציוריות של ירושלים (מלפני הרבה שנים) היתה אישה יקית שהכל כינו אותה "קשר לאחד". היא היתה מסתובבת ברחובות, לבושה חליפה כהה, מדברת לעצמה  ומדי פעם פונה לאנשים ברחוב ואומרת להם: "קשר לאחד, שלמה ושולמית, מלכות השמים".

אחיה היה אחד הפרופסורים המפורסמים של האוניברסיטה העברית. מה היה סודה ומה מצוקתה של האשה ידעו רק מעטים. את עיקר סודותיה נטלה עמה אל הקבר.

אילו היה נוחת אדם מן המאדים ברחובותינו היה סבור מן הסתם כי מדובר בתרבות של אנשים מופרעים. בכל אשר תפנה אתה מגלה אנשים מדברים אל עצמם. פעם עוד החזיקו בטלפון הנייד, כך שיכולת להבין שהוא מקיים תקשורת עם זולתו. אך מן הרגע שפותחו דיבוריות אישיות (ועכשיו גם מסתבר שאינן

מסוכנות יותר מאשר הצמדת המכשיר לראש) שוב אי אפשר להבחין בין מי שמדבר עם עצמו ומי שמדבר עם זולתו.

הבדיחות שאינן מתות

לפני הרבה הרבה שנים סיפרנו את הבדיחה על בוזלגו ששינה את שמו לרובינשטיין ואחר כך שוב שינה שמו לרביב. כי כאשר נקרא רובינשטיין ושאלו אותו מה היה שמך הקודם הבינו מייד שמדובר בבוגלו. כשנקרא רביב היה שמו הקודם כשר למהדרין.

זו היתה בדיחה גזענית שנולדה בעידן של ראשית המדינה כאשר רבים עיברתו את שמותיהם ורבים עוד יותר סבלו מכך ששמותיהם נשאו שם מזרחי.

באחרונה  למדתי לדעת כי הבדיחה הזו אינה בדיחה אלא מציאות בשר ודם. סקר שנערך העלה כי אנשים הנקראים בוזגלו, מזרחי או דהאן מתקשים למצוא עבודה  יותר מאנשים ששמם רובינשטיין, רביב או רחמילביץ' שיש להם אותם כישורים. ולכן יש המשנים את שמותיהם.

בתכנית של עורך הדין ברדוגו (ברדיו FM )103 ) הביע אחד המאזינים  ספקות לגבי אמינות הסקר הזה.

על כך אמר לו ברדוגו לערך את הדברים הבאים: אינך מאמין? אני עצמי נוכחתי שהדבר עובד. הכרתי אדם ששמו היה ביקה. הוא שינה את שמו לרבינוביץ' ותמיד שאלו אותו מה היה שמך הקודם. שינה שוב את שמו לרבן והפעם כבר יכול היה להשיב ששמו הקודם רבינוביץ' ועולם כמנהגו נוהג.

אמריקה  הדתית

ישראלי חילוני המתגורר באמריקה הדביק למכוניתו את הסטיקר הבא:

PLEASE  GOD SAVE  ME FROM YOUR FOLLOWERS
(אנא אלוקים הצל אותי מן הדתיים)

עד מהרה  מצא על המכונית סטיקרים רבים שבהם נאמר:

GOD  WILL SAVE  YOU IF YOU BELIEVE I N HIS SON

(אלוקים יציל אותך אם תאמין בבנו)

עוד גרסה לדצ"ך

יעקב פרנק, ממשיכו של שבתי צבי שהתנצר, ביקש להוציא שם רע על ישראל ופרש את ראשי התיבות שבהגדה כך: דם צריכים כולנו, על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים.

גרסה זו הביא לי משה בודק מחיפה, אותו למד מי פרופסור מרדכי וילנסקי.

עמנואל הלפרין

אולי הוא ספג מדודו, מנחם בגין ז"ל, את האצילות, את תרבות הדיבור, את הנימוס והכבוד לאדם באשר הוא אדם, את היושר האינטלקטואלי.  מכל מקום הוא דמות חריגה בנוף התקשורת שלנו. הייתי אומר משכמו ומעלה אבל זה לא כבוד גדול. הוא יחידאי ברגישות שלו למרואיינים. הוא אינו קוטע את המרואיינים, אינו מתחרה אתם באמרי שפר, אינו מביע את דעותיו אלא מאזין. הוא גם איש תרבות בבחירת הנושאים, בצורת ההגשה שלהם, בגרוי האינטלקטואלי שהוא יוצר. הוא ההוכחה שאפשרית גם תקשורת אחרת.

התראה לפני עיכול

הקורא יהודה דה ליאון היפנה את תשומת לבי להגדה של פסח שהופצה על ידי "מעריב"  בה הופיע הכיתוב הבא: "בשער: הסנה בוער באש והסנה איננו עוכל(שמות ג' ב')".

 

כי רצה פנים חדשות

דוד לוי אמנם לא כל כך חדש. אבל גם כמשומש הוא במצב טוב. עם הבלורית הנצחית

העשויה בפן, עם הפנים החלקות, החליפה המגוהצת תמיד הוא נראה ממש כמו חדש.

בגלל הניסיון שלו

דוד לוי הוא עתיר ניסיון במשאים ומתנים. למשל הוא בלט אפילו בהעדרו בוועידת

מדריד. אבל ועידת מדריד היא כלום לעומת ועידות הליכוד. נשיא סוריה אסד הוא

ילד לעומת דוד לוי, כשצריך לשבת במשא ומתן על תפקידים שמגיעים לו.

תודות לשפתו העשירה

בוועידת הקופים המפורסמת הכריז דוד לוי: זו מיוריזציה. איש לא הבין מה זו

מיוריזציה אבל זה מפני שחברי מרכז הליכוד לא כל כך משכילים. הצרפתית שלו

מצויינת. אנגלית הוא עוד ילמד. שום דבר לא בוער.

כי הוא עצלן

דוד לוי קנה לעצמו מוניטין של מי שמדבר הרבה ולא עושה כלום. זה בדיוק מה

שאהוד ברק צריך. ברק לא זקוק לאנשים יצירתיים ופעילים כמו שמעון פרס או או

כמו הפודל שלו, יוסי ביילין. אם לדון לפי תקדימי העבר יישב לוי עם פעילי

גשר" (כל הפעילים והמצביעים יכולים להיכנס ללישכה שלו). יפצח פיצוחים

וזהו. שום פגישה עם שגרירים. שום מעורבות עם הסגל הדיפלומטי. רק נסיעות של

כבוד. זה בדיוק מה שאהוד ברק צריך. עם טלפון ישיר לקלינטון ולערפאת לא זקוק

ברק לשר חוץ חרוץ.

עודד הנודד

האמת היא שלאור הצלחותיו בעבר יש לדוד לוי סיכוי להיות גם נשיא ארצות

הברית. האיש הזה הוא "עודד הנודד" של הפוליטיקה הישראלית. בכל סיבוב הוא

מרוויח. הוא היה מפא"יניק בבית-שאן, הפך להיות חרותניק חביבו של בגין,

ומכנסת לכנסת טיפס מעלה מעלה. פעם חישוקאי שנלחם בשמיר שלא היה מספיק נץ

לטעמו. ולמחרת יונה התוקף את הניציות של נתניהו. פעם דמות מרכזית בליכוד

ולמחרת מנהיג תנועה וירטואלית "גשר", ושוב מצטרף לליכוד. כמעט אף פעם לא

התמודד ממש ולא העמיד במבחן את הכוח האלקטוראלי שלו. מעולם לא הצליח בשום

תפקיד פרט לתפקיד הנעלב הנצחי. ברק, שלא היה קונה מביבי מכונית משומשת, קנה

ממנו את "גשר", כמכונית חדשה עם אפס קילומטראז". והוא עוד לא יודע איזו צרה

הכניס ל"ישראל אחת".

 

האידיליה בין לוי לברק

בן כספית מ"מעריב" החליט כנראה לחדש את המסורת של בדיחות דוד לוי. וכך הוא

כותב: "אין ספק שבין השניים (ברק ולוי) שוררת אידיליא נדירה. ברק מתייעץ עם

לוי ומעדכן אותו בכל דבר כמעט. הוא מעריך את תבונתו המדינית, נסיונו ויותר

מכל אלה – הצטרפותו אליו בימים הקשים, ונאמנותו לאורך כל הדרך. לברק ולוי

יש מטרה דומה: לוי רוצה להיות נשיא המדינה ב-ברק רוצה להיות, באותה

שנה בערך, ראש ממשלה בקדנציה שניה. אם הכל ילך כשורה, לוי יגיע למטרתו

בשלום".

מר כספית הנכבד.אחרי השגיך בפרשת יחיעם אוחנה אני במקומך לא הייתי כותב

דברים מוחלטים כאלה, בלי מסמכים שנבדקו היטב במעבדה לזיהוי פלילי.

ברק היזהר פרס מאחוריך

אם פרס ימונה למשרד לטיפוח הקשרים עם חייזרים מהחלל החיצון הוא יחולל

נפלאות עם התיק הזה. תוך חצי שנה תוקם מדינה חיזרית-פלשתינית בגליל, שתקים

בתי מלון לחוף הכינרת ותפתח תיירות עולמית לקראת מזרח תיכון חדש בשנת 

ראה ברק, הוזהרת.

כשאיתן הבר מתנצל בפני וילנר

חברי איתן הבר פרסם ב"ידיעות אחרונות" התנצלות. "ברוח הפיוס שמנסה אהוד ברק

להביא על העם" החליט להתנצל בפני מאיר וילנר, "האיש שמשך שנים דיבר נגד

הכיבוש, נגד התעללויות, בעד מדינה פלשתינאית, בעד נסיגה".

להתנצלות צרף הבר את יתר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית – שמואל מיקוניס ואסתר

וילנסקה והוסיף לרשימה גם את מאיר פעיל ומתי פלד ואורי אבנרי.

איך שנאנו את הבוגדים האלה, שכל קשר ביניהם ובין העם היהודי ומדינת ישראל

היה מקרי בהחלט. איך צחקנו להם: מדינה פלשתינית? שלום? הכיבוש משחית? יום

יבוא והפלשתינים יתקוממו? נו באמת. ובסך הכל התגשם במהלך הדור האחרון

במדינת ישראל כמעט כל מה שניבאו ואמרו… אז אם לא מאוחר מדי… ובלי לשכוח

אף לרגע את זוועות המשטר הסובייטי, שווילנר וחבריו תמכו בו, צריך מישהו

מבינינו ומתוכנו שיקום היום ויאמר רק מלה אחת או שתיים לחבורות המנודים

הזו.. אנחנו מתנצלים".

איתן הבר הוא חבר נעורים ואנחנו כבר בגיל שחברים לא מחליפים, גם אם מפרידה

בינינו תהום של חילוקי דעות פוליטיים. אך איתן הבר איננו מייצג בהתנצלות

הזו את עצמו. הוא מייצג תופעה, ולו רק בשל העובדה שכעוזרו של יצחק רבין ז"ל

מילא תפקיד בעיצוב מדיניות ממשלת רבין. תפקיד חשוב בהרבה ממה שידוע בציבור.

בינתיים הספיק איתן הבר להתנצל על ההתנצלות, ככל שזו נוגעת

לקומוניסטים. בכמה ראיונות בכלי התקשורת חזר בו מן הכתרים שקשר לוילנר

ולחבריו, אך לא חזר בו מן ההתנצלות למאיר פעיל, מתי פלד ואורי אבנרי.

אך גם כפליטת פה יש להתנצלות של הבר משמעות, הרבה מעבר לקוריוז תקשורתי.

 

מה רצו הקומוניסטים

מאיר וילנר נמנה עם מפלגה שהוקמה במטרה אחת ויחידה: לחסל את המפעל הציוני.

על מעלליה של המפלגה הקומוניסטית ניתן לקרוא בהרחבה במחקר המונומנטלי

אדומים", פרי עטו של ההיסטוריון שמואל דותן.

פיסקה אחת מתוך הספר יש בה כדי ללמד על אופיה של המפלגה הזו. עם פרוץ

מאורעות הדמים ב-כשדם יהודי נשפך בכל חלקי הארץ, פירסם הוועד המרכזי

של המפלגה הודעה בה נאמר כי בארץ מצויים "שני מחנות לוחמים", האחד ערבי

המייצג את הקידמה והאחר "ציוני אימפריאליטי", המייצג את הריאקציה. הערבים

נקראו להמשיך בג"יהאד והמפלגה הקומוניסטית הצהירה כי תילחם לצידם עד

אשר תושגנה התביעות הלאומיות של הערבים: איסור הגירה יהודית, שלטון עצמי

ומניעת מכירת קרעות ערביות ליהודים וכן החזרת האדמה ש"נתפסה בכוח על-ידי

הציונים".

עוד נאמר בהודעת הוועד הפועל של הקומוניסטים:

האחריות למאורעות הדמים ולכל הקרבנות אשר נפלו נופלת אך ורק על ראשי

האימפריאליזם ומנהיגי הציונות, על פוליטיקת הדיכוי, הרעב והכיבוש

האימפריאליסטי הציוני… שנה מדכאים וגוזלים האימפריאליסטים הציונים את

ההמונים בארץ. שנה מקבצים הם מאות אלפים יהודים באשליית הבית הלאומי

למען יהיו משענת ומכשיר בידם נגד העם הערבי. הציונות היא מלחמת השמד איומה

נגד העם הערבי וההמונים היהודים".

אותם השורשים

בעלי אוזן רגישה יוכלו להבחין בדמיון הרב בין ההצהרות הללו לבין הצהרות

דומות שאנו שומעים זה שנות דור מן השמאל לפלגיו – מהשומר הצעיר דרך מפם,

מצפן , שלום עכשיו ומרץ. המנגינה קצת השתנתה אבל הצליל הוא אותו הצליל.

מאיר וילנר לא שייך אמנם לתקופת הבראשית של המפלגה הקומוניסטית

הארצישראלית (פ.ק.פ.) אבל השורשים שלו הם שם כמו השורשים של זרמים בציונות

השמאלית.

לזכותו של מאיר וילנר ייאמר כי בשלב מסויים, מאוחר למדי, תפס שכבר אי אפשר

לחסל את הציונות ויש להשלים עם העובדה שיש כאן ישוב יהודי שגם לו יש זכויות

כלשהן.אך לא עמדתו של וילנר חשובה אלא חילחול התפיסות הללו אל המרכז

הציוני.

חוט השני"

על שורשיו של השמאל היהודי ניתן לקרוא בספרו של משה שמיר, "חוט השני" שכבר

הזכרתי כאן. אחד הקוראים ביקש ממני לסייע לו בהשגת הספר אך לא ציין במכתב

לא את שמו, לא את כתובתו ולא את מספר הטלפון שלו.

אני מצאתי את הספר בצומת ספרים בשפיים במחיר מוזל. הספר יצא בשנת 

ומניסיוני אין כל סיכוי להשיג ספר כזה בחנויות ספרים. אלה מורידות ספרים

 

מהמדפים שבועיים אחרי הופעתם. לרוב ניתן למצוא ספרים שירדו מן המדפים

במשרדי ההוצאה. הספר יצא בהוצאת "דביר" השייכת להוצאת זמורה ביתן, רחוב

שוקן תל-אביב.

השם המלא של הספר: "חוט השני" – על ציונות וסוציאליזם (ניסיון למאזן

היסטורי).

נבלים ברשות המשפט

שמעתי באחת מתכניות הרדיו על משפחה מאלפי מנשה שההוצאה לפועל עיקלה את

רכושה על לא עוול בכפה.

וזה סיפור המעשה (אני מצטט מן הזכרון): בני המשפחה מתגוררים בדירה קטנה עם

בנם הצעיר בן ה-ועם בתם הנשואה אשר לה גם ילד. הבת עומדת לעבור לדירתה

ההולכת ונבנית. לבני המשפחה גם בן בוגר, בן שכבר אינו מתגורר בבית, אך

מסר את כתובת המשפחה לצורכי קבלת צווי מילואים.

אותו בן הסתבך בעסקים, חייב כספים ונושיו הוציאו נגדו צו של ההוצאה לפועל.

באו אנשי ההוצאה לפועל לבית המשפחה באלפי מנשה ואלה אמרו להם את האמת: אין

כאן אף לא פיסת רכוש של הבן החייב. באו והסתלקו אך לא לתמיד.

אחרי זמן מה הגיעו שוב והפעם מלווים בשוטר. עיקלו מכל הבא ליד – מכשירי

טלוויזיה, מערכות סטראו, מעבדי מזון, מיקרוגל. בדירה היו גם מכשירי חשמל

חדשים וארוזים באריזות המקוריות שקנה הזוג הצעיר – מכונת כביסה, מדיח

וכדומה. הכל לקחו המעקלים.

פנו בני המשפחה להנהלת בתי המשפט האחראית להוצאה לפועל ובקשו סעד. כאן

השיבו להם כי ההוצאה לפועל פועלת על פי הנחיות הנושים ולבית המשפט אין יד

בזה. אם הם רוצים לתקן את העוול עליהם לפנות לבית המשפט.

פנו בני המשפחה לבית המשפט ונקבע מועד לדיון בחודש אוקטובר.

ובינתיים אין מכשירי חשמל בבית ואין מיקרוגל לחמם את האוכל לתינוק. ובני

המשפחה אובדי עצות.

כאשר טבע הרמבן את המושג "נבל ברשות התורה" הוא התכוון לאלה שבחסות מצוות

התורה עושים מעשי עוול. אך הנבלים של הרמב"ן הם צדיקים גמורים לעומת הנבלים

ברשות המשפט. מדי יום אנו שומעים על מעשי נבלה הנעשים בחסות החוק. שיק שלא

נפרע במועד צובר ריבית של אלפי אחוזים. שוק אפור להלוואות נושך נשך של

כרישים.

אפשר לטעון: זהו החוק וכולם שווים בפני החוק. כולם שווים אך יש השווים

יותר. אם בני המשפחה מאלפי מנשה היו שייכים לאחת האליטות, הקליקות, המאפיות

לא חשוב השם – יכלו למנוע מעצמם סבל מיותר. טלפון אחד והכל היה מסתדר.

אתם מתארים לעצמכם מעשה עוול כזה הנעשה לעיתונאי ידוע? לאיש טלוויזיה?

לחבר כנסת? לקצין בכיר?

 

נקודות האור בעיתונות המפלגתית

העירו לי כי החמרתי מאד בתאור העיתונות המפלגתית ז"ל. אתקן איפוא את

המעוות.

הסיבה העיקרית לגוויעת העיתונות המפלגתית היתה אכן הופעת עיתונות מסחרית

דינמית נוסח "ידיעות" ו"מעריב". עיתון איננו רק כלב השמירה של הדמוקרטיה

והממלכה השביעית. עיתון הוא מוצר וחלים עליו הכללים החלים על מוצר צריכה

המוני: הוא עונה על צורך, הוא מתאים עצמו לטעם המשתנה של הלקוח. העיתונות

המפלגתית לא ענתה על שום צורך. קהל המשוכנעים לא היה זקוק לשיכנוע נוסף.

קהל הבלתי משוכנעים לא נגע בעיתונים של המפלגות היריבות. כך קרה שהמפלגות

מצאו עצמן מוציאות הון עתק על מכשיר שאינו משרת את מטרותיהן.

הדוגמא הבולטת לתהליך הזה התרחש בקיבוצים. תקופה ארוכה כפו התנועות

הקיבוציות על החברים להיות מנויים על העיתון המפלגתי – דבר, על המשמר,

למרחב. המנויים בקיבוצים היו גם הבסיס הכלכלי העיקרי של עיתוני השמאל. אך

החברים מאסו בעיתון המפלגתי ותבעו לקרוא ידיעות או מעריב (וחלקם גם הארץ).

התרופפות החברה הקיבוצית ופשיטת הרגל הכלכלית והרוחנית שלה היו בין הגורמים

לחיסול עיתוני השמאל.

אף על פי כן אפשר להגיד הרבה דברים טובים על העיתונים המפלגתיים. הם נאבקו

על קיומם ולא נכנעו ללא קרב. חלקם ניסו להראות מסחריים ואובייקטיביים

ולעתים אף הצליחו בכך. עתון "דבר", בתקופה בה ערכה אותו חנה זמר, היה עיתון

מעולה לפי כל קריטריון. להערכתי הוא היה טוב יותר מ"הארץ" באותה תקופה –

ברמת הדיווח והכתיבה. אבל איש לא ידע על כך. גם "הבוקר" של המפלגה הליברלית

ידע עדנה בתקופה בה נערך על ידי גבריאל צפרוני. צפרוני לא נרתע מלפרסם

כותבים טובים שהיו היפוכה הגמור של המפלגה הליברלית (כמו ישראל אלדד). הוא

עצמו עיתונאי משכמו ומעלה בעל קשרים מסועפים, הביא מדי יום סקופים ממדרגה

ראשונה.

גם עיתון "חרות" בתקופה בה נערך על ידי אייזיק רמבה הגיע להשגים רבים, אך

שוב ללא הועיל.

המאמצים האלה של העיתונים המפלגתיים להיות מקצועיים כלפי חוץ הפכו אותם

לבתי הספר הטובים ביותר של העיתונות הישראלית. את מלאכת העיתונות למדו

ב"חרות" עיתונאים כמו שלמה נקדימון ויואל מרכוס. נחום ברנע היה בעל טור

מצויין ב"דבר השבוע" שלא נפל מן הטור שלו ב"ידיעות", אך איש לא ידע על

קיומו. "על המשמר" סיפק ל"ידיעות" את מוטי גילת ואת סבר פלוצקר ועוד הרשימה

ארוכה.

העיתונים המפלגתיים נכשלו משתי סיבות: האחת היא שאיש לא האמין להם גם כאשר

ניסו להיות אמצעי תקשורת אובייקטיביים. האחרת היא דלותם. עיתון זה בראש

ובראשונה ענין של כסף. ככל שיש לך יותר עובדים מוכשרים, יותר כתבים

המפוזרים בכל העולם, יותר צילומים ושרותים אתה פשוט יותר טוב. אין פה מקום

לאילתורים.

עד כמה היו דלים העיתונים ימחישו שני סיפורים. כאשר נתגלה לראשונה הנפט

בשדות חלץ הייתי כתב לעניני פיתוח ב"חרות". לא היה לי רכב והעיתון לא יכול

היה לממן מונית למקום הקידוח. התקשרנו איפוא ללמרחב ולעוד עיתון כדי לממן

במשותף מונית.

וסיפור אחר: כמה ימים לפני מותו של האפיפיור פיוס ה-כתבתי ב"הבוקר",

קווים לדמותו של הקדוש הזה, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה.

 

המאמר היה מוכן על אחד השולחנות בדפוס, בשורות עופרת ארוכות – עמוד שלם של

עיתון בוקר שהוא כשני עמודים של טבלואיד.

המאמר שנפתח במילים "עם מותו של האפיפיור" הופיע כמה ימים לפני מותו הצפוי.

אחד העורכים נזקק לחומר וסתם בו עמוד. הסיפור היה נכון רק מוקדם בכמה ימים.

המסגד של אבו כביר

הדברים שכתבתי כאן, לפני כמה חודשים, על המסגד שמתוכו צלפו לרחוב הרצל

בתל-אביב עוררו כמה קוראים לשאול היכן בכלל יש מסגד כזה. מישהו אף טרח

וביקש לתקן: אולי התכוונתי למגדל הגבוה של המנזר הרוסי, השוכן במקום עד

היום.

ובכן, היה היה מסגד והוא איננו עוד. אני, כילד, חזיתי בהריסתו. אך קודם כמה

מילים על שכונת אבו כביר.

אבו כביר היתה שכונה מוסלמית גדולה שהוקמה באמצע המאה התשע עשרה על שטח בו

היה בית קברות יהודי גדול מתקופת המשנה והתלמוד. את השכונה הקימו מהגרים

ממצרים שקראו לה על שם העיירה ממנה באו, תל אבו כביר שבמצרים התחתונה.

במלחמת השחרור הפכה השכונה לבסיס צבאי (קן פורעים קראו לזה אז) שהתנכל

לתל-אביב. הערבים חסמו למעשה את הדרך לירושלים שעד לקרבות עברה דרך

השכונה, וצלפו לעבר השכונות הדרומיות של תל-אביב, וגרמו לקרבנות רבים, כפי

שתיארתי ברשימה שלי.

כחודשיים לפני הקמת המדינה, ב-במארס תקפו כוחות ה"הגנה" את השכונה

והפעילו לראשונה את ה"דוידקה", המרגמה העשויה צינור רחב קוטר שהפך לנשק

הסודי של מלחמת השחרור.

רק חודש לאחר מכן הצליחה ה"הגנה" לכבוש את השכונה ולחרוש את בתיה העשויים

חימר עד עפר. תושבי השכונה נמלטו והם מחכים מן הסתם באחד ממחנות הפליטים

לאות שיקבלו מיאסר ערפאת לקיים את זכות השיבה.

ועכשיו לעניין המסגד. ולעדות הראיה שלי.

אנחנו, ילדי חורף היינו מעורבים רגשית באותם הקרבות, התרוצצנו בין

הצלפים וההריסות בלי שהיינו מודעים לסכנה. גבעת הרצל ושכונת אבו כביר היו

אזורי משיכה לילדי האזור בגלל סיבות רבות. על הגבול ממש שכן בית החרושת

לסוללות "ראן" (ממנו התפתחה מאוחר יותר חברת "תדיראן"). המפעל נהרס לגמרי

וסביבתו היו מפוזרים מאות סוללות שהיו מוצר יקר המציאות באותם הימים. לא

רחוק משם היה מחסן של שאריות ציוד וחלקי מטוסים של הצבא הבריטי וגם הם משכו

את הילדים כמגנט.

המסגד שכן על הגבעה הגבוהה ביותר שבאזור – צפונית למקום בו שוכן היום המכון

הפתולוגי. הצלף שישב במרומי המסגד יכול היה לצפות ולצלוף עד גימנסיה הרצליה

שבסוף רחוב הרצל.

באחד מסיוריני באזור היינו עדים להריסתו של המסגד. שני דחפורים של צה"ל

חרשו את בתי החימר שמסביב למסגד. לאחר מכן חיברו כבל מתכת עבה לפסגתו, משכו

והמגדל קרס כשהוא מעלה ענני אבק.