הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)

הריץ את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה את משה קצב לנשיאות (צילום: זאב גלילי)

האסטרטגים השוטפים את מוחותינו ומפעילים את הרפלקס המותנה שלנו יכולים לעשות כמעט הכל * השאלה אם לא הגיעו לגבול, ואם אין בכל זאת הבדל בין ציבור בוחרים לכלבי פבלוב

בראש ממשלת ישראל עומד אדם בן 78, שעבר אירוע מוחי אשר הותיר כתם במוחו. הוא עובר צנתור לתיקון חור בליבו. הוא סובל מעיוורון באחת מעיניו, משקלו כנראה מעל 150 קילו והוא סובל מעוד בעיות בריאות, שהוסתרו או טושטשו.

האם אדם כזה מסוגל לעמוד בראש המדינה ארבע שנים נוספות? האם יוכל להכריע הכרעות גורליות הצפויות למדינה בתקופה זו?

לכאורה הבוחר הישראלי הוא שיכריע בשאלה. טעות. מי שיכריע הם האסטרטגים שיריצו את מסע הבחירות של שרון.

הרפלקס של פבלוב

לצידם של אסטרטגים אלה יעמוד בן ברית רב עוצמה, קוראים לו " הרפלקס המותנה" של פבלוב.

איוואן פטרוביץ' פבלוב (1849-1936), פיסיולוג רוסי, זכה בפרס נובל (1907) על גילוי " הרפלקס המותנה" . פבלוב מצא כי בעת שכלב רואה או מריח מזון נוצרת בגופו תגובה הגורמת להפרשת מיצי עיכול. בעת שהגיש פבלוב את המזון לכלב הוא גם השמיע צלצול של פעמון. לאחר מכן ניסה והשמיע את צלצול הפעמון, בלי להגיש מזון. נתברר כי הצלצול גרם להפרשת מיצי כיבה, אף שלא היה אוכל בסביבה. תגובה זו, אותה כינה פבלוב " רפלקס מותנה" , נתגלתה כבעלת חשיבות רבה, מעבר לתחום הפיסיולוגי. היא מסבירה הרבה מן ההתנהגות האנושית.

ניסוי הכלב של פאבלוב

איוואן פטרוביץ' פבלוב

הרפלקסים שלנו

לא נעים להגיד אבל רבים מאתנו מגיבים בדיוק כמו הכלב של פבלוב. אנו שומעים איזה צלצול (" שרון יביא שלום" , " פרס יחלק את ירושלים" ) המעורר בנו את הרפלקס המותנה, ואנו משלשלים את הפתק הנכון לקלפי.

האנשים היודעים לעורר בנו את הרפלקס הזה הם האסטרטגים.

הם ממציאים את הסיסמאות ואת התנהלות המועמדים. על פיהם יישק דבר.

האסטרטגים מתייחסים אל ציבור הבוחרים כאל אוסף גלמים. (רק ביידיש יש ביטוי הולם. " עוילם גוילם" שפרושו המילולי " עולם גולם" , אבל משמעותו שהמון אנשים פועלים לרוב באורח לא רציונאלי).

איך פועל אסטרטג

קיימתי בשעתו כמה שיחות עם מוטי מורל, שהוא אולי האסטרטג מספר 1 של המדינה. שאלתי אותו מה סוד הצלחתו.

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 53, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו. הוא ניהל את המערכות שהביאו את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה, את המערכה לבחירת משה קצב לנשיאות ואת הקמפיין שהביא להצלחת " ישראל בעליה" .

הצלחתו הגדולה ביותר אולי הייתה בהובלת ביבי לניצחון על פרס. הבחירות התקיימו אז בצל רצח רבין. כל האצבעות המאשימות הופנו כלפי נתניהו, שהיה מנודה בעם ואפילו במפלגתו. פרס הוביל בהפרש של עשרות אחוזים.

הסיסמא " פרס יחלק את ירושלים" שינתה בבת אחת את פני המערכה. פתאום כבר לא דיברו על רצח רבין אלא אם ירושלים תחולק או לא.

מוטי מורל מתייחס לעבודתו כאל מקצוע שהוא חלק חיוני של המערכת הדמוקרטית. וכבעל מקצוע נתן את שרותיו למפלגות ולתנועות שאין לו הזדהות אידיאולוגית עמם.

מה קרה לפרץ

יוצאת דופן היא התייחסותו לעמיר פרץ. אני יכול להעיד שזמן רב לפני המפץ הכפול – של שרון ושל פרץ – הוא צפה את קריסת הליכוד וראה בפרץ כוח עולה, שישנה את מעמדה של תנועת העבודה בקרב השכבות שהצביעו באורח מסורתי לליכוד. מתוך הזדהות עם תפיסתו החברתית של פרץ הוא סייע בהתנדבות לבחירתו לראשות מפלגת העבודה ותרם תרומה חשובה להצלחה האדירה של פרץ בסקרים מיד אחרי בחירתו. יועציו של פרץ מתקופת ההסתדרות לא כל כך אהבו את מעורבותו של מורל וסילקו אותו מן הקמפיין. התוצאה הידרדרות מיידית של פרץ בסקרים.

משיחותיי עם מורל הבנתי כי למרות היכולת " למנפל" (זה ביטוי שלו) את המציאות יש גבולות למה שאסטרטג יכול לעשות. לא כל נחש אפשר להפוך לציפור שיר. ולא כל תיש ניתן להפוך לפרה מניבה חלב. והרושם שלי הוא שמורל לא כל כך מצטער על כך שסולק מן הקמפיין של פרץ. לא ברור אם אפשר להפוך אדם המצטייר בציבור כמנהיג פועלים ומחולל שביתות לדמות בשלה להנהגת המדינה. גם אסטרטג איננו כל יכול.

גבולותיו של שרון

לשרון יש אסטרטגים מתוחכמים שיודעים את נפש בהמתם. הם אולי יצליחו להוכיח ששרון עושה דיאטה והוא כבר מתקרב לממדים של טוויגי, שלחץ הדם שלו וראייתו הם כשל טייס פ-16, הכתם במוחו הוא סתם צללית והפגם בליבו הוא מום מלידה שלא הפריע לו כל השנים להיות לוחם גדול. אפשרות אחרת היא שיסיחו בכלל את הדעת ממצב בריאותו של שרון ויתרכזו בשפם של פרץ ובאנגלית שלו.

העם הזה, המתוכנת מזה שנות דור, להיות שותף למצעד האיוולת המוליך לחורבנו, עלול להגיב ברפלקס מותנה לסיסמה הנכונה. הוא יגיר ריר ויגיד " קדימה" . אבל קיימת גם אפשרות שבכל זאת העם הזה איננו אוסף של כלבי פבלוב ויתעשת ברגע האחרון.

==============================================

על אריאל שרון ניתן לומר מה שנאמר על אטילה מלך ההונים (453-406 לספירה). אמרו עליו כי בכל מקום שבו דרכה כף רגלו הביא רק חורבן והרס.

אטילה, שהיה האויב המר ביותר של האימפריה הרומית בתקופת שקיעתה, ניהל מסעות מלחמה אכזריים ועקובים מדם. הוא לא הסתפק בניצחון על צבאות אויביו ונהג להשמיד ערים וכפרים על יושביהם.

קבלן ההריסות

 

מגילת חייו של שרון מלמדת כי התואר שהודבק לו, " הבולדוזר" ובאחרונה " קבלן הריסות" , הוא תיאור עדין למעלליו. בשנים ספורות הצליח שרון להרוס עד היסוד את האמון הציבורי במערכת המשפט; להעלות את רמת השחיתות האישית והציבורית למדרגה של מדינת בננות דרום אמריקנית; לרסק את כל ההליכים הדמוקרטיים – מן הממשלה דרך הכנסת ועד מרכז הליכוד ומתפקדיו; להביא חורבן וגלות על 22 ישובים פורחים בגוש קטיף; להרוס את הליכוד מן היסוד ולהפוך את המערכת המפלגתית כולה לקרקס של שקרנים ועריקים.

למרות כל זאת הוא נהנה מתמיכה ציבורית חסרת תקדים, שהמדינה לא ידעה כמותה מאז ימי בן גוריון. השאלה היא כיצד להסביר זאת – כשמראות חורבן גוש קטיף טרם נמחקו מן התודעה, כשהקסאמים ממשיכים לעופף והפיגועים מוסיפים להקיז דם.

התשובה נשמעת אולי אבסורדית. דווקא הצלחתו של שרון להחריב את גוש קטיף, במהירות וללא שפיכות דמים, (בסיועה הפאסיבי של מועצת ישע) היא שחיזקה את מעמדו.

שומר הסדר הקיים

ההסבר לכך הוא זה: שרון נתפס בציבור כשומר הסדר הקיים ועורר את התקווה כי כל עוד יהיה בשלטון יישמר הסדר הזה.

קל להסביר את רצונן של האוליגרכיות בשמירת הסדר הקיים – מן הצמרת הביטחונית ועד עובדי חברת החשמל. הסדר הקיים מבטיח לאלה משכורות גבוהות ופנסיות ענק בגיל צעיר ולאלה חשמל חינם ואת השכר הגבוה במשק. ומה שנכון לגבי שתי אוליגרכיות אלה נכון לגבי כל בעלי זכויות היתר וקבוצות הכוח במדינה.

אך לא רק קבוצות הכוח רוצות בשמירת הסדר הקיים. כל אזרח במדינה שיש לו משהו להפסיד חושש מערעור הסדר הקיים. וכנראה – למרות המצוקה הכלכלית – אין אזרח במדינה שאין לו מה להפסיד. הסדר הקיים פירושו שתוכל למשוך כסף מהבנקט גם אם כל מה שיש לך שם זו קצבת הביטוח הלאומי. הסדר הקיים פירושו שמים יזרמו בברזים, והחשמל יגיע לבתים ותקבל בקופת חולים את התרופות שלך נגד לחץ דם. הסדר הקיים פירושו שמישהו ישמור על רכושך ועל גופך מפני גנבים ושודדים. הסדר הקיים הוא כמובן שלטון המסוגל להבטיח את בטחון המדינה מפני אויבים מבחוץ (או שלטון המעורר את האשליה שהוא יבטיח זאת גם בעתיד).

צורך אנושי

 

הצורך בשלטון השומר על הסדר הקיים הוא צורך אנושי בסיסי. חז"ל עמדו על כך באמירה "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" ( עבודה זרה ד' עמוד א). הפילוסוף הבריטי תומס הובס (1588-1679) בספרו  "לויתן" מדבר על הכרחיותו של שלטון מוחלט, כחלק מאמנה חברתית המאפשרת קיום בחברה. פרשניו של הובס אומרים כי תורתו יכולה לשמש כלי להצדקת כל ממשל בתנאי שהגיע לשלטון.

הניסיון למנוע את חורבן גוש קטיף היה ניסיון לעצור את השלטון. אילו המאבק הזה היה מצליח לא הדמוקרטיה הייתה נפגעת, כי משטרו של שרון בשנה האחרונה לא היה משטר דמוקרטי. מה שהיה מתערער זה הסדר הקיים.

הנהירה ל" קדימה" מלמדת דבר חשוב אחד: כולנו היינו שותפים לחורבן גוש קטיף. כל אחד מאתנו עלול היה להפסיד משהו מזכויותיו ומהנאותיו של הסדר הקיים.

 

=========================================================

פנינה רוזנבלום השיגה יותר קולות משרון

ביום בו הושבעה פנינה רוזנבלום לכנסת היא הוזמנה לראיון בתכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבוים בערוץ 10. השאלה הראשונה שהציג לה לונדון הייתה: אפשר להציג לך שאלות רציניות? את יכולה להתמודד עם אתגרים?. בהמשך, כשהביעה את אהדתה לדת ולמסורת, שאל אותה לונדון אם היא יודעת איזו פרשה קוראים השבוע.

ירון לונדון הוא אדם משכיל וגם מגלה בקיאות ביהדות. אבל אילו היה מציג שאלה זו לחברו לתכנית, ספק אם מוטי קירשנבוים היה יודע להשיב עליה. זאת, כל עוד לא נקבעים מועדי משחקי הכדורגל על פי פרשת השבוע. אני מטיל ספק אם מאה מתוך 120 חברי כנסת היו יודעים להשיב על השאלה.

שאלות דומות הוצגו לפנינה רוזנבלום בכל אמצעי התקשורת מלוות הערות ציניות ולגלגניות.

מה מקור ההתנשאות הזו?

האם פנינה היא בעלת הבנה פוליטית פחותה משל מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, שאינה זוכרת בשביל מי הצביעה. האם שרת החינוך לימור לבנת יותר משכילה ממנה? האם דליה איציק, רוחמה אברהם, ענבל גבריאלי, יותר מוכשרות ממנה.

פנינה רוזנבלום, שלא כרוב חברי וחברות הכנסת עשתה משהו בחיים האמיתיים, מחוץ לעסקנות פוליטית. היא הקימה מפעל במו ידיה והצליחה להפוך עצמה למותג מסחרי בעל ערך של מיליונים. בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1998, רצה בראש רשימת " תנופה" וזכתה ב-44,953 קולות. חסרו לה רק כמה אלפי קולות כדי להיכנס לכנסת עם שני מנדטים. תנועת " שלומציון" של אריאל שרון שרצה לכנסת ה-7 ב-1977 זכתה רק ב-33,947 קולות.

פנינה רוזנבלום עשתה דרך ארוכה מאז התגוררה עם אמה בצריף קטן בפתח תקווה. בגיל 17 נכנסה למספרה והפכה מנערה בעלת מראה מזרחי ושיער שחור לבלונדינית זוהרת. היא החלה כבעלת קיוסק לכריכים, הפכה דוגמנית וזמרת. את עסקיה התחילה עם מינוס של 20 אלף דולר והגיעה למפעל שמחזור המכירות שלו מגיע ל-25 מיליון דולר המעסיק 140 עובדים.

כניסתה לכנסת הביאה עיתונאים לחפש בארכיונים אמירות שיסגירו את טיפשותה כאילו. חיפשו ומצאו. פעם בשובה מגרמניה נשאלה משהו על השואה ותשובתה הייתה: אין בוכים על חלב שנשפך. אולי לא תשובה חכמה. אבל האם דבריו של טומי לפיד, האשכנזי המשכיל כאילו, על הזקנה מרפיח המזכירה לו את אמו בשואה הייתה אמירה חכמה יותר?

התקשורת אוהבת לצחוק מפנינה רוזנבלום ו"ארץ נהדרת" הפכה אותה לדמות מגוחכת. אך פנינה צוחקת כל הדרך אל הבנק ועכשיו אל הקריירה הפוליטית.

==========================================================

מה פרוש המושג כלנתריזם

רחמים כלנתר מי יסיר עפר מעיניך. אם אני שמעון פרס, צחי הנגבי, שאול מופז, הייתי עולה על קברך ומבקש סליחה ומחילה.

לבני הדור הזה השם רחמים כלנתר אינו אומר הרבה. פה ושם מזכירים עסקנים ותיקים את המושג "כלנתריזם" כאיזו קללה, או ככינוי למעשה פוליטי מביש.

רחמים כלנתר נבחר בשנת 1955 למועצת עיריית ירושלים ב"חזית דתית לאומית" . בשנת 1956 פרשה הסיעה מן הקואליציה העירונית במחאה על כך שראש העירייה מטעם מפא"י, גרשון אגרון, אישר הקמת בית כנסת רפורמי בירושלים.

רחמים כלנתר פרש מסיעתו, הקים סיעת יחיד והצטרף לקואליציה העירונית. בכך מנע את הדחת ראש העיריה. רחמים כלנתר זכה לתמורה נאה: הוא מונה לסגן ראש העיר לענייני דת ותברואה. תודות לו זכתה שכונת הבוכרים ובני עדתו בכלל לטיפול מיוחד של ראש העיר.

בעקבות פרשת כלנתר נעשו כמה יוזמות חקיקה, שנועדו למנוע תופעות כאלה. הונהגו בחירות ישירות לראשי הרשויות המקומיות וכן נחקק תיקון לחוק יסוד הכנסת שקבע כי חבר כנסת שיפרוש מסיעתו, שלא במסגרת של פילוג, לא יוכל להיבחר לכנסת הבאה ברשימה המיוצגת בכנסת היוצאת.

כל המחסומים הללו היו טובים אולי בשביל דגי רקק. במרוצת השנים התפתח הכלנתריזם לכלל נורמה – מן המיצובישי של סגן שר השיכון אלכס גולדפרב (מסיעת " צומת" ) שבהצבעתו אפשר לרבין להעביר על חודו של קול את אוסלו ב' ועד לצחי הנגבי ושאול מופז שעברו ל"קדימה" .

=================================================

חבקוק על " קדימה"

הקורא זאב נעמן מחיפה הפנה את תשומת ליבי כי הנביא חבקוק כבר צפה את אופיה של מפלגת שרון.

וכך אומר הנביא: " כולו לחמס יבוא, מגמת פניהם קדימה…" (א ט).

==================================================

האנגלית של עמיר פרץ

הניסיון הכושל של עמיר פרץ להתבטא באנגלית כבר חידש כמה בדיחות ישנות. כמו הסיפור על המועמד שנתבקש לומר ארבע מילים באנגלית. הוא אמר METRO GOLDWIN MAYER. כשנתבקש לומר מילה רביעית השמיע את הנהמה המפורסמת של האריה שמופיע בלוגו של חברת הסרטים האמריקנית.

אבל הנושא אינו מצחיק . אדם שכך מתבטא באנגלית חושף לא רק אי ידיעה בשפה אלא התנתקות מן הנעשה בעולם. אדם שכך מדבר אנלית לא קרא מימיו מאמר ב" ניו יורק טיימס" או ב" וושינגטון פוסט" , או ב" טיימס" הלונדוני, או ב" טיים" או ב" ניוזוויק" . הוא אינו מסוגל להבין שידור של CNN או FOX להאזין לBBC או לצפות בסרט הוליוודי ללא תרגום עברי בגוף הסרט.

מבחינה זו מהווה פרץ מהפכה גדולה במפלגת העבודה. תנועת העבודה ההיסטורית השתבחה מראשיתה במנהיגים יודעי ספר (בן גוריון, בן צבי, שזר, דינור, ועד לשמעון פרס). מנהיגים נבערים היו נדירים במפא" י ההיסטורית והמעטים שהיו שימשו נשוא לבדיחות. כמו למשל יוסף אלמוגי, עסקן פועלי נמל חיפה, עליו נאמר כי סרב לקבל ספר כמתנה ליום הולדתו בנימוק ש" יש לי כבר ספר" . או שביקר במסעדה בלונדון והזמין מנה של כבד עם ביצה קשה ואמר: I WANT A DIFFICULT EGG AND A PIECE OF HEAVY.

================================================

איך משיגים " תעודת יושר"

הועבר לפוסט סמוך קישור

למיליארדר אליעזר פישמן יש זיכרון פנומנאלי, מספר העיתונאי אריה אבנרי בספרו החדש " חידת פישמן" . הוא יכול לדקלם בשעת בוקר מוקדמת ובשעת לילה מאוחרת כמעט כל נתון שיבקשו ממנו: שערי מטבע בעולם, מאזני חברות, שערי מניות בישראל ובוולסטריט, מצב חשבונות בנקים, ריכוז זכות וחובה על הלוואות שלקח, נזילות של חברות שבבעלותו ועוד.

" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .

לפי רשם החברות, אומר אבנרי, חוות השקמים לא החזירה לפישמן שתי הלוואות.

אבנרי מגלה שהקשרים בין פישמן לבין שרון החלו עוד באמצע שנות השבעים ובמפגש הראשון והמקרי ביניהם בסניף בנק אמריקני (כמה סמלי) " נוצר קליק" שהוביל לידידות רבת שנים.

פישמן תרם " סכום כסף לא מבוטל" לרשימת שלוםציון שהקים שרון בבחירות 1977. לאחר ששרון התמנה שר החקלאות " הוא הרבה להתייעץ אתו בנושאים חקלאיים ולהיעזר בידע הרב שלו בכל הקשור להערכות חשבונאיות לגבי תשומות כלכליות" .

" במשך שנים" , מספר אבנרי, " עשה אריאל שרון במינהל מקרקעי ישראל כבתוך שלו. החלטות חשובות כמו שינוי ייעוד של קרקע, תוכנית מתאר ועוד, הן משמעותיות ביותר לאנשי עסקים כדוגמת פישמן, שתחום העיסוק שלהם נע בין חקלאות, תעשייה ונדל" ן. שרון היה במשך שנים חבר בוועדת השרים לענייני הפרטה, אחד התחומים שפישמן מעורב בהם מאד. האם היה זה רק מזלו הגדול של אליעזר פישמן שהביא לידידות הגדולה עם אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה, דווקא באותם תחומים המשיקים לעסקיו? האם הידידות הגדולה היא שהובילה להלוואות בסכומים לא ידועים שקיבלה חוות שקמים מאיש העסקים שהפך להיות מבאי ביתו של שרון?" .

אבנרי מציג את השאלה שהיועץ המשפטי ומבקר המדינה היו צריכים להציג: " האם זכה פישמן להעדפות עסקיות שנבעו מהידידות הקרובה עם שרון?" .

ותשובתו: " אם להאמין לפישמן התשובה היא חד משמעית לא" .

ועל כך נאמר בשיר הילדים " מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה…." .

אליעזר פישמן הוא טייקון ישראלי שמגלם באישיותו ובעסקיו את הקשר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא שגשג והתרסק בימי ארידור העליזים בשנות השמונים. שיקם עצמו במהירות והפך לאחד ממאה העשירים של ישראל, שהונו האישי נאמד בין מיליארד ושני מיליארד דולר. שיטתו הבסיסית היא מינוף. למשל: הוא קונה נכס נדל"ני בהלוואה שהוא מקבל בבנק, משכיר את הנכס (לעתים לזה שמכר אותו) ומחזיר את החוב לבנק מדמי השכירות. אותו נכס משמש גם בטוחה להלוואה נוספת באמצעותה הוא קונה נכס אחר וכך הלאה. פישמן לא מסתיר את העובדה שהוא מגייס לעסקיו בכירים במערכת השלטון לאחר פרישתם ומנצל את הידע והקשרים שלהם לעסקיו.

אליעזר פישמן

לאחר כמה כישלונות בניסיונות לרכוש עסקים שרצה תפס את החשיבות של התקשורת בעסקים. אף שכבר היה הבעלים של העיתון הכלכלי " גלובס" החליט להרחיב את ממלכתו. תוך זמן קצר יחסית הצליח לרכוש נתח נכבד מידיעות אחרונות. הואיל והוא שולט באמצעות חברותיו גם בכבלים ובערוצי טלוויזיה הרי הוא למעשה טייקון התקשורת הגדול במדינה, פרט אולי לנוני מוזס.

 

בין מלחמת WIN ל-SPIN

תבוסת ישראל בקרב על מסכי הטלוויזיה בעולם היתה גדולה לא פחות מהתבוסה בשדה * במקום להתמודד עם המציאות עסקו בהמצאת ספינים * מיליון אנשים ישבו במקלטים וראש הממשלה הכין את נאום הניצחון * שיחה עם רענן גיסין, שהיה "מר הסברה" של ישראל משך 20 שנה וסולק על ידי אולמרט

רענן גיסין כמעט ואינו מוכר לציבור בארץ. בעולם הגדול הוא ידוע כ"מר הסברה" של ישראל. יעיד הסיפור הבא: כשעבר פעם בנמל התעופה של טורונטו קנדה, הוא עצר לצחצח את נעליו אצל מהגר הודי. מצחצח הנעליים בחן את פניו ואמר: "אני רואה אותך בטלוויזיה, אתה מדבר מאוד יפה על ישראל".

ערב מלחמת לבנון הדיח אותו אולמרט מתפקידו. הלכתי לדבר עם גיסין כדי להבין את המחדלים בחזית ההסברה של ישראל במלחמה ולאחריה. מחדלים עליהם דיווח לעמותת "אומץ" שהעבירה את ממצאיהם לועדת וינוגרד.

הניתוחים שלו מעניינים הן בשל הכשרתו האקדמית בתחום האסטרטגי והן משום שהוא רואה בהסברה חלק בלתי נפרד משדה הקרב. חשוב גם לדעת איך הוא רואה את מה שקרה, מנקודת המבט של מי שניהל עם שרון דיאלוג אסטרטגי ממושך.

מדבר בשפת הרחוב

רענן גיסין נולד בקיבוץ הסוללים. בהיותו בן שבע שהה שנתיים עם הוריו שהיו בשליחות בארצות הברית. הוא מדבר אנגלית שוטפת, תערובת של שפת רחוב ושפה גבוהה, מתובלת בציטוטים משקספיר.

"את האנגלית השקספירית שלי", אומר גיסין, "למדתי בארץ, המבטא שלי ברוקליני ואני משתמש במילים שרכשתי ברחוב. כשהגיע עידן הטלוויזיה נתברר כי זו השפה המתאימה. שפה של מילים אונמטופיות (מילים שצלילן מזכיר את משמעותן. בעברית: בקבוק, צרצור, רשרוש, שקשוק, צלצול, זמזום). זו גם שפה שבה אתה יוצר תמונות במוחם של אנשים".
גיסין שרת בנח"ל מוצנח וביחידת טילי "הוק". עשה דוקטוראט במדעי המדינה ויחסים בינלראומיים ומאסטר בתקשורת באוניברסיטת סירקוז.

שדה הקרב העתידי

נושא הדוקטוראט שלו רלבנטי מאד אף שנכתב ב-1979. הנושא: "מערכות שליטה ובקרה ודפוס המנהיגים בשדה הקרב העתידי".
"הזהרתי אז שלא לחקות את המודל האמריקני של מנהלי מלחמה במקום מפקדים במלחמה. זו בדיוק הבעיה שנחשפה במלחמה הנוכחית".

עם שובו מארצות הברית קיבל הצעות לתפקידים בתחומי התיכנון מן המוסד ומרפא"ל. האחרונה הציעה לו תפקיד של מבקר מערכות בקרה ושליטה. המטרה היתה לבדוק איך פועל פיתוח מסוים בזמן אמת.

"כשאתה בונה טכנולוגיה של שליטה ובקרה" – אומר גיסין – "השאלה היא איך זה עובד. הפיתוח יוצר אשליה שהמלחמה היא ענין של משחק בכפתורים".

"ההנחות שהתבדו"

"וזה בדיוק מה שקרה במלחמה הזו. ההנחות שחיל האוויר ונשק מדוייק יכולים לפתור הכל נתבדו.

"השאלה למה זה קרה היא סוציולוגית פוליטית. כאשר מפחדים מאבידות יש נטייה להסתמך הסתמכות יתר על טכנולוגיה. בפועל, המסגרות מתפרקות כשהן תחת לחץ. ואז החיילים זקוקים למפקד שמגבש אותם.

מה מביא להסתער

מה זה מפקד? מפקד זה אדם שאתה מוכן ללכת אחריו באש ובמים.

"יש סיפור פנטסטי בספר של אורי דן, ששרון תמיד ציטט. זה היה בשנת 1955. שרון שכב בתוך שוחה, לפני הפריצה לכונתילה, ושאל את מאיר הר ציון: מה גורם לך להסתער. ומאיר השיב: 'כל אלה שמאחורי מצפים שאני אקום ואסתער. ואם אסתער גם הם יסתערו'.

לגיסין לא היתה הזדמנות ליישם את התאוריות שלו – לא ברפא"ל ולא במוסד. הוא נקלע לתפקיד דובר ומסבירן של ישראל בנסיבות שהוא מגדיר כ"ברירת מחדל". הוא עסק בכך 20 שנה, מתוכן 6 שנים עם אריאל שרון.

"הקשר ביני ובין שרון נוצר על רקע העניין שגילה בנושאי שליטה ופיקוד. שרון לא היה רהוט בדיבורו, אך היתה לו חשיבה צבאית אסטרטגית. באופן אינטואיטיבי הוא הגיע לאותן המסקנות שבדיסרטציה שלי על תפקידו של המפקד".

בין מנהיג למנהל

"מדינה אפשר לנהל באמצעות מנהל. זה אמור בזמנים רגילים. בזמני חרום ובמדינה כמו ישראל צריך מנהיג.
ובתחום הצבאי ישראל זקוקה למפקדים, לא למנהלים.
מה שמבדיל בין מנהיג למנהל ובין מפקד למנהל הוא שמנהיג ומפקד מצליח להביא אנשים למחוזות שאחרת לא היו הולכים אליהם. כאלה היו ג'ורג' וושינגטון שאנשים קפאו למוות והיו מוכנים ללכת אחריו. כזה היה יוליוס קיסר שאמר לחיילים, כשעבר את הרוביקון, לכם אין הזכות לשאול למה אלא הזכות למות. הם הלכו אחריו ואמרו: אנו הולכים אחריך עד מוות.

"במלחמת לבנון עמדו בראש המדרג הפוליטי מנהלים ולא מנהיגים. וגרוע מזה: בצבא היו מנהלים במקום מפקדים. היתה אשליה שבאמצעים טכנולוגיים אפשר לשלוט בקרב מאחור. ברמת המג"דים היו מפקדים טובים מאד ואנשים היו מוכנים ללכת אחריהם. ככל שעלית למעלה בדרגות הם נעשו מנהלים כך עד לקודקוד.

בין נצחון לספין

"אך מה שהיה גרוע מזה הוא שתרבות הספין הפוליטית חלחלה לצבא שהמיר את תרבות ה- win בתרבות
ה spin.

"שרון היה מפקד בצבא ומנהיג בחיים הפוליטיים. חיילים הלכו אחריו במלחמות ו"קדימה" תחת מנהיגותו זכתה בסקרים ב-40 מנדטים. אנשים הולכים אחרי מנהיג לא אחרי מנהל. צ'מברלין היה מנהל צ'רצ'יל היה מנהיג. המשפט המפורסם שאמר אולמרט בכנסת "לי אין אג'נדה" משקף את העובדה שבראש המדינה עומד מנהל ולא מנהיג.

הכתובת בפרסית

"ישבתי בדיונים חצי שנה לפני המלחמה בפיקוד צפון, כשאולמרט היה עדיין ממלא מקום והציגו לו את כל התרחישים: חטיפת חיילים, ירי של קטיושות שיסלימו למלחמה. אפילו נקבע שהחודשים הקריטיים הם יוני יולי אוגוסט. אני אמרתי שהכתובת על הקיר בפרסית ואולי בגלל זה לא הבינו. לפני המלחמה איש לא דיבר על הסכנה האירנית פרט לסנה ונתניהו.

"בתכנון אסטרטגי החכמה היא לשאול את השאלה הנכונה. השאלה איננה איך מתמודדים עם הגרעין האיראני אלא איך מתמודדים עם המשטר האיראני כי הבעיה היא במשטר ולא בפצצה. וכאן יש מקום מרכזי לשדה הקרב ההסברתי שהכישלון בו לא קטן מן הכישלון הצבאי".
"לפני המלחמה, כשראיתי שרוצים להיפטר ממני, אמרתי: אני הולך. תנו לי מישהו שיחליף אותי למקרה הצורך. תתכוננו הולך להיות צונאמי מצפון ומדרום. הקמתי מערכת של 'גלדיאטורים', שיעלו מהר לתקשורת בעת הצורך.
אבל שום דבר לא נעשה. במקום לנהל מדינה ולהילחם
נמשכו הספינים. בזמן רגיל זהו חטא נסלח בזמן מלחמה זה אסון"

המלחמה בראי הספין

"מה זה ספין? אתה יושב עם צוות היועצים שלך ושואל איזה סדר יום נקבע למחר. לא שואלים מה נעשה מחר כדי להתמודד עם המציאות, אלא מה נעשה כדי שהמציאות תיראה כפי שאנחנו רוצים שתראה.

"ספין זה שיתוף פעולה בין משרד ראש הממשלה לבין כתבים. כשיועץ התקשורת הוא מניפולטור, הוא מצליח להשיג כותרת טובה במעריב או בידיעות או בטלוויזיה. אני תמיד הייתי נגד זה אבל אולמרט המשיך".
" מיליון אנשים יושבים במקלטים ואתה עדיין חושב איך לעשות את הספין של נאום הנצחון עם סיגר ודם יזע ודמעות.

"ביום הראשון של המלחמה ראיינו אותי בערוץ 1 ושאלו אותי 'איך אתה רואה את התקדמות המבצע'. אמרתי על איזה מבצע אתם מדברים? זאת מלחמה ילדתי. בעקבות ההצהרה הזו שלי הלכו והשקיעו מאמצים אדירים שאני לא אופיע בתקשורת.

הסברה כאסטרטגיה

"בתקופת שרון ההסברה היתה חלק מתפיסה אסטרטגית.
אחרי הפיגוע בולפינריום שרון קיבל את העמדה שלא לפעול מיד. כך זכינו בנקודות בהסברה ובחופש פעולה בחומת מגן. זו היה עבודת מטה בהנחיית ובתאום מזכיר הממשלה איך לארגן את מערך הדוברות לחרום בתוך האסטרטגיה הכוללת.

"אני לא הייתי חלק מצוות היועצים שהוריש שרון לאולמרט. כל התקופה שעבדתי עם שרון מילאתי תפקיד של איפכא מסתברא. אני אמרתי לשרון אתה מקבל עצות מהצוות והסיכוי הוא שהתשובה שתקבל תהיה כזו שכולם יסכימו אתה.
לי יש את האינטגריטי ואת המקצועיות להכיר בחולשה המערכת הזו. אני מסוגל לצלצל בפעמון ולהתריע. כך למשל כשתכננו את ההתנתקות אמרתי: אם מתנתקים צריך ליצור הרתעה. זו גם היתה עמדתי בעת הנסיגה מלבנון.

שאלתי את גיסין: הרי שרון היה האם אמא של הספינים. אז מה אתה מתלונן על יורשו.
תשובתו: "שרון היה מנהיג ובעל ראיה אסטרטגית. הוא השתמש בספינים בעיקר למאבקיו בחזית הפנימית".

כדי לא להביך את בן שיחי לא שאלתי אם ההתנתקות עצמה לא היתה ספין.

ראה למה הובסה ישראל בקרב ההסברה

ראה: הסיכסוך עם הפלסטינים במספרים