אילו קראו בכירי צה"ל את הספר המתאר את התרגיל הזה ייתכן שהיו מתכוננים אחרת למלחמה בחיזבאללה * אבל הרמטכ"ל שאול מופז הלעיט את מוחותיהם בתובנה האווילית של "מי הזיז את הגבינה שלי"

בשנת 2000 ערך צבא ארצות הברית תרגיל ענק. סיפור התרגיל היה: הצבא האמריקני יוצא למלחמה נגד מדינה קטנה . במזרח התיכון, הנשלטת על ידי ארגוני טרור. הצבא האמריקני היה "כחול" והכוחות הטרוריסטיים היו "אדומים". התרגיל כולו היה וירטואלי, דהיינו: על מסכי מחשבים.

מודלים ממוחשבים

מטרת התרגיל היתה לנסות טקטיקות וצורות חשיבה חדשות, בהתמודדות בשדה קרב, מול ארגון טרור, הפועל מתוך מדינה.
מודלים ממוחשבים בחנו את האמצעים שהאויב והמדינה בה הוא פועל נשענים עליהם – תקשורת, תחנות כוח, גשרים, מים, דרכים ותשתיות אחרות. פגיעה בתשתיות אלה מאפשרת למפקדים האמריקניים להחליט בכל פעם על הפגיעה המינימאלית שתגרום להפרעה המקסימאלית בתפקודו של היריב.

"הכניעה צפויה"

הצבא הכחול שלח אל חוף המדינה האדומה נושאות מטוסים וספינות סיוע, הזרים עשרות אלפי חיילים לאזור. צוותים כחולים חיסלו את מגדלי השידור וחתכו את הכבלים האופטיים שאפשרו ללוחמים האדומים לתפקד. הם ציפו שמעתה יהיו האדומים תלויים בתקשורת לווינים וטלפונים סלולאריים, שניתן לצותת להם.

מול היתרון הצבאי האמריקני אמור היה האויב האדום פשוט להיכנע. כך הראה המודל הממוחשב.

אבל זה לא מה שקרה.

חשיבה מקורית

בראש צבא האדומים הציבו האמריקנים גנראל עטיר ניסיון, בוגר מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ הראשונה, בעל חשיבה מקורית, פאול ואן ריפר. Paul_van_Riper)).
הוא למד היטב את המצב, איתר את נקודות התורפה של האמריקנים ואת נקודות היתרון של הכוחות האדומים.

ר

הצוות האדום היה מוכן לאמצעים שנקטו האמריקנים לניתוק מערכת התקשורת שלהם. מערכת תקשורת חלופית שהוכנה מראש פעלה באמצעות בלדרים על אופנועים והודעות שהוסתרו בתוך תפילות.
ביום השני ללחימה שלח הצבא האדום צי של סירות קטנות לעקוב אחרי הספינות האמריקניות. לפתע, ללא התראה, שלחו האדומים גל אדיר של טילי שיוט לעבר הספינות האמריקניות. הטילים נשלחו מכיוונים ובעיתוי שהתבססו על מידע מודיעיני שהיה בידיהם. מידע זה אפשר להם לשלוח טילים בכמויות גדולות יותר ממה שהספינות יכולות ליירט.

מפלה מוחצת

בסוף היום 16 ספינות אמריקניות וירטואליות נחו בתחתית הים. למעלה מעשרים אלף חיילים אמריקנים וירטואליים נספו.
התרגיל הגדול בתולדות ארצות הברית הסתיים אחרי יומיים במפלה מוחצת.
הצבא הגיב בדיוק כמו שצבא גדול מסורבל ומסואב נוהג:

המשחק חודש כשהכללים שלו שונו. לצוות האדום לא ניתנה יותר יכולת החלטה. נאמר להם מה עליהם לעשות בכל שלב. לאחר שורה של צעדים צפויים מראש הצבא הכחול ניצח. בתגובה התפטר ואן ריפר מהצבא. Control + alt + del. כלומר אתחול מחדש של כל המערכה. המשחק הוסג חזרה לאחור. 16 הספינות הוירטואלית צפו חזרה על פני המים. 20 אלף חיילים אמריקנים וירטואליים גילו שמשורה לא משחרר אפילו המוות וחזרו לחיים.

איך מקבלים החלטות

סיפור התרגיל הזה מופיע בספר BLINK, פרי עטו של מלמלקולם גלאדוול ( (Malcolm Gladwell. המחבר איננו גנראל וגם לא פרשן צבאי. הוא עיתונאי בעל ידע רחב שכתב כמה ספרים שזכו להצלחה רבה תודות לתובנות המקוריות שלהם.

בין היתר בחן גלאדוול בספרו שאלה מאד אקטואלית לצמרת שלנו בימים אלה: כיצד מקבלים בני אדם החלטות מהירות. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה, או שמגיעים להחלטה לא נכונה.

שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את כושר השיפוט שלו ולהגיע להחלטות שגויות כאילו היה אוטיסט.
האם אולמרט או פרץ או שניהם היו בחזקת אוטיסטים כשהחליטו על המלחמה?

מאד ייתכן שאילו מישהו מן הצמרת היה קורא את הספר היה נוהג אחרת. אך כששאול מופז היה רמטכ"ל הוא חילק לקצינים הבכירים את הספר האווילי "מי הזיז את הגבינה שלי". על מעשה זה אמר אז תת אלוף פרופסור אריה אלדד:
"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש…" אלדד הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

ראה מה קרה בנעלין

מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז