גורל המדינה נתון בידי צמרת פוליטית, המורכבת משורה של אישים שלא עשו דבר בחייהם פרט לעסקנות פוליטית * אין להם שום כישורים ושום עיסוק פרט ליכולת ההישרדות ורובם מושחתים עד היסוד * וגם את זה חזה הרצל

חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל, היה מנהיג בעל חזון גאוני. לא רק בחזון הגדול של "אם תרצו", אלא גם בפרטי הפרטים של המדינה שתקום. אני ממליץ לקרוא מחדש את "מדינת היהודים" ולגלות שהוא ניבא והציע פתרונות לכמה מן הבעיות החמורות שאנו מתחבטים בהן היום: העובדים הזרים, עובדי קבלן, פנסיה ממלכתית, ועוד.

ב-9 ביוני 1895 רשם ביומנו, את שני המשפטים הבאים: "יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים. בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה". (ת. הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ח-1997, עמ' 95).

הפוליטיקה כמקצוע

אי אפשר שלא להתפעל מראיית הנולד של הרצל נוכח מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות. לא יהיה זה מוגזם לומר שכמעט כל מי שהוא פוליטיקאי מקצועי הוא מושחת מעצם הגדרתו ולא יוצלח בתיפקודו.
פוליטיקאי מקצועי הוא אדם שלא עשה שום דבר בחייו פרט לפוליטיקה, ולא הוכיח יכולת בשום תחום פרט לפוליטיקה. המסלול של הפוליטיקאי המקצועי הישראלי המצוי כמעט קבוע: נבחר לוועד הכיתה, מצטרף לתא הסטודנטים של התנועה (לא חשוב לו איזו), קורא תיגר על הצמרת הוותיקה, נבחר כמועמד לכנסת, חבר כנסת ואחר כך שר בממשלה ואז השמיים הם הגבול.

אולמרט כמשל

קחו למשל את ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט. נסו לאמץ את זכרונכם ולומר מה הוא עשה לפני שהיה לפוליטיקאי. שום דבר. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 21 ועד אז היתה מגילת חייו דלה להחריד. שרות של כמה חודשים בגולני, שיחרור וחזרה לצה"ל ככתב צבאי. נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה ואחר כך למשפטים.
הצעד הפוליטי הראשון שלו נעשה בקול תרועה. הוא הכריז בוועידת תנועת החרות ב-1966 כי על בגין להתפטר מתפקידו. בגין לא התפטר אך אולמרט גזר את הקופון של ה"ספין" הראשון שלו. הוא עבר לתנועת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר (בה הציע לתמיר לזרוק את אביו, מרדכי אולמרט, מתפקיד מזכ"ל המרכז החופשי). בגיל 28 כבר נהיה חבר כנסת (מטעם "המרכז החופשי"). מכאן ואילך – כשהוא מתמרן כלוליין בין רסיסי מפלגות שהתאחדו והתפרקו – היתה דרכו סוגה בשונים: התעשרות מהירה, תוך ניצול מעמדו הפוליטי וקידום דרכו בפוליטיקה באמצעות אנשי הכספים. כך למשל סייע ליעקב נמרודי לרכוש בפרוטות את "הכשרת הישוב" – החברה של התנועה הציונית ששלטה על אדמות בשווי מיליארדים.

גדול הזכאים

אין ספק שאולמרט נתגלה כבעל כישורים גאוניים לצאת זכאי מכל חשד ואבק חשד שדבק בו. הטפלון הוא נייר זכוכית לעומתו. ספק אם יש עוד איש ציבור שכל כך הרבה שרצים נתלו על גבו במהלך חייו הפוליטיים.
רשימה חלקית: מתנער מן החשבוניות הפיקטיביות כשהיה גיזבר הליכוד; נותן עדות אופי חמה לבית המשפט על שלומי עוז שהורשע בזיוף דולרים ( עוז היה חבר בכנופייה בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא); חוגג במסיבת הכניסה לכלא של אריה דרעי; מקבל הלוואה של 50 אלף שקל מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין; מסייע לאותו הלפרין, שהיה מנכ"ל בנק צפון אמריקה, שהורשע במעילה) לביטול צו עיכוב יציאה; עושה "טובה קטנה" לדודו אפל ומסדר לו פגישה עם ראש עיריית אתונה בענין האי היווני; (הפרשה כולה וחלקו של אולמרט בשחיתות סביב האי היווני פורסמו על ידי מוטי גילת בידיעות אחרונות. אולמרט הגיש תביעת דיבה נגד גילת, אך כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה ביטל את התביעה בנימוק ש"בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה").

והרשימה עוד ארוכה: סיוע לראובן גבריאלי (האבא של) שנחשד בעבירות מס; סייע גם לאח חיים גבריאלי בנוגע לקרקע שאליה פלש; ואחרונים אחרונים לא כל כך חביבים: פרשת הבתים שקנה ומכר, פרשת ההתערבות במכרז על בנק לאומי ופרשת מרכז ההשקעות שנמצאים בחקירה.

והאיש הזה, הנהנה מתמיכה גורפת של 2 אחוז מאזרחי ישראל, קובע את גורלנו.

מקצוענים אחרים

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שקבעו וקובעים את גורלנו ארוכה. המקרה החמור ביותר אחרי אולמרט הוא חיים רמון. גם הוא לא עשה מאומה פרט לפוליטיקה. אני זוכר עדיין את ועידת מפלגת העבודה ברמת אפעל בה עמדו לבחירה אבא אבן וחיים רמון. אבא אבן, אדם בעל השכלה נדירה ועבר מפואר, נזרק ובמקומו נבחר "חתול רחוב" (כינוי שחיים רמון עצמו הדביר לעצמו.

מגילת חייו של חיים רמון היא כמו של כל פוליטיקאי מקצועי אלא שהוא מוכשר יותר מרבים אחרים. בשורה של תרגילים מסריחים, קנוניות וטריקים הצליח להרוס את מפלגת העבודה, את ההסתדרות, את המערכת הרפואית ועכשיו הוא מתכנן להרוס את המדינה. הוא מקיים שיחות חשאיות עם פלשתינאים כאילו בשם עצמו. בוקר אחד נגלה שיש לנו הסכם אוסלו חדש שבו ממשלת הפוליטיקאים המושחתת הזו מוותרת על כל מה שנשאר מהסכם אוסלו הראשון. אולמרט יזכה בספין שנועד להציל את הקריירה שלו.

המקצוענים האחרים

ואם מדברים על הסכם אוסלו אי אפשר לשכוח את יוזמו ומכוננו של הסכם אוסלו הראשון יוסי ביילין (יש לו אמנם תואר דוקטור אבל כל כולו עוסק בחקירת הדור הצעיר בכמה מפלגות. עם תואר כזה לא הולכים למכולת).

ובין המקצוענים הפוליטיים אי אפשר לשכוח את אברהם בורג שנפטרנו מעונשו, אך לא מן הזכויות המיוחדות שיש לו בשל שורת התפקידים שמילא.

רק אחרי שפרש מן הפוליטיקה הוא גילה את צפונות לבו. בתקופה שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית (1995-1999) הוא כתב את הספר "לנצח את היטלר" בו הוא קורא לבטל את חוק השבות, קורא לישראלים להשיג דרכון זר ולברוח מן הארץ, לפרק את ישראל מנשקה הגרעיני.

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שבכנסת ובמפלגות ארוכה. לא כולם מוכשרים כמו אלה שהזכרתי כאן אך אפשר לומר שכל פוליטיקאי מקצועי נושא בתרמילו את שרביט ראש הממשלה הבא שימיט אסון על ישראל.

אי אפשר שלא להוסיף הסתייגות קטנה. ייתכן שפה ושם יימצא מישהו המקדיש זמנו לפוליטיקה ובאמת מתכוון לעשות טוב לישראל. והסתייגות נוספת: גם מנהיגים שעברם מפואר (רבין, ברק, שרון) המיטו עלינו אסונות.

========================================================

ראה

אליהו שפייזר האיש שחזה את נפילת מפלגת העבודה

יוסי שריד היה שותפו של אולמרט במלחמה בשחיתות בתחילת דרכם הפוליטית. על אותה תקופה, ועל מה שארע לאחריה, מספר שריד בלא מעט סארקזם: "בכניסתנו כרוח סערה למועדון החברים שנקרא כנסת הכנסנו סגנון חדש. בין השאר נלחמנו בשחיתות. בעיקר בשחיתות בכודרגל. זה היה חידוש גדול וזה עורר הרבה התלהבות. העיתונים נתנו את הידיעות בעמודיהם הראשונים ולא דווקא בעמודי הספורט. והשמחה היתה רבה"

"יום אחד התבוננתי על סביבותיי, ימינה ושמאלה, ולא מצאתי את אהוד. כנראה התעייף, או שהיה עסוק. אולי הבין שבדרך הזו לא מגיעים רחוק והוא כנראה צדק. תראה איפה הוא ואיפה אני. אז הוא חכם ואני טיפש.

"אני באתי לכנסת ויצאתי ממנה עם אותה החולצה ואותו השעון שעולה 80 שקלים. לא כך אולמרט, שמההתחלה ידע לנצל את מעמדו בכנסת כעורך דין, ומההתחלה עשה לא מעט לביתו ולעסקיו".

"לאושרי לא הגעתי ליום פקודה. לא הייתי חשוד מעולם ולא יצאתי זכאי אף פעם, וזה סיכן את סיכויי להיות ראש ממשלה. כל מי שיוצא מן המשטרה עם תעודת יושר נכנס מיד לרשימת המועמדים ואני לכן לא נכנסתי".
שריד מקבל את התיזה שהפוליטקה כמקצוע משחיתה מעצם הגדרתה. לפיכך נהג (ועדותו נאמנה עליי) לעסוק גם בדברים שמחוץ לפוליטיקה. לבסוף פרש לגמרי.

"להיות שטוף פוליטיקה", אומר שריד, "זה כמעט כמו להיות שטוף זימה, וזה יכול לשבש את השכל. לכן, תמיד עשיתי דבר מה נוסף. פעם הלכתי ללמד. וביליתי די הרבה שנים במקומות נדחים בארץ. והשתדלתי לכתוב כל הזמן (בין היתר שירה) וידעתי שיום אחד אפרוש מרצוני לפני שיזרקו אותי מכל המדרגות".

ראה

הלקח – להרוג אותם כשהם קטנים

http://www.zeevgalili.com/2014/05/19435

אמנון דנקנר נפטר ב-6 באפריל 2013

עורך "מעריב" הפורש, אמנון דנקנר, הכריז במוצאי שבת בתכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 כי הוא בוחר באהוד אולמרט כאיש השנה. הוא גם הכריז שהוא כל כך מתפעל מהצלחותיו של אולמרט שהוא עתיד לכתוב עליו רומן.

ההכרזה הזו של דנקנר עוררה בי תקווה שאולי תודות לו נדע באמת מיהו אולמרט, הרבה מעבר למה שנכתב וייכתב בדו"ח וינוגראד. ובאותה הזדמנות צפוי ספר (שאולי הוא כבר בכתובים) שיגלה לנו סוף סוף את האמת על העבר הפלילי של האיש שבשרותו עבד אולמרט בשש השנים האחרונות, עופר נמרודי.

מקור האופטימיות שלי לגבי היצירות הצפויות של דנקנר יש לה על מה לסמוך. לדנקנר יש רקורד רב שנים של יריקה לבאר שממנה שתה ונטישת חברים. וכדי לא להסתכן בתביעת דיבה אציין שכל מה שייכתב כאן על הנושא לקוח מדברי דנקנר עצמו ומצוי בארכיון של כל עיתון המכבד את עצמו.

הפרשה המפורסמת ביותר קשורה בביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ, שהיה חברו הטוב משך שנים. הוא הפך את דן בן אמוץ מן הצבר האולטימטיבי למפתה קטינות סידרתי ואף סיפר עליו שגילה את ערוות אמו.

קדמה לפרשת הספר הזה שורה של ארועים שכאמור דנגנר עצמו סיפר עליהם בגאווה.

דנקנר כיהן כחודשיים כדובר הסוכנות ולאחר שעזב הדליף לשמעון שיפר מידיעות אחרונות פרוטוקול מישיבת הסוכנות.
המישרה הבאה שלו היתה דובר משרד החינוך. הפעם לא המתין לסיום תפקידו ובמהלך עבודתו שם הדליף ידיעות נגד המשרד. את רון מייברג חברו הטוב פיטר ממעריב בביזיון.

באחד הראיונות שנתן לעיתונים אמר לו המראיין כי התנהגותו מזכירה את המשל של איזופוס על הצפרדע שהעבירה על גבה עקרב את הנהר. בטרם הגיעה לגדה השניה עקץ העקרב את הצפרדע ושניהם טבעו. וכששאלה הצפרדע "מדועש,, השיב העקרב כי זה בטבע שלי.. דנקנר קיבל שההשוואה מתאימה לו. במהלך כהונתו כעורך הירבה דנקנר לשבח את משפחת נמרודי אך לפני שהיה לעורך אמר: "שאם יתברר לי בעוד חמש שנים שעופר נמרודי ויעקב נמרודי עשו דברים איומים ונוראים, אז אני אביע את דעתי על כך. לא עבדתי בשירותו של דן בן-אמוץ ואני גם לא עובד בשירות משפחת נמרודי"

כדאי לחכות לשני הספרים.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

שני בניי, טל ושוקי, מנהלים בשנה האחרונה אתר אינטרנט שעוסק בחומוס. האתר הזה, שהחל כמעט כבדיחה, תפס תאוצה וקנה לעצמו קהל גדול של תאבי חומוס, מן הארץ ומן העולם. מתוך 550 אלף אתרים העוסקים בחומוס המופיעים ב"גוגל" זכה האתר שלהם ("חומוס להמונים") למקום ראשון שם הוא מככב כבר זמן ניכר.

לאתר יש גירסה עברית שפונה לקהל ישראלי, וגירסה אנגלית שמגיעים אליה גולשים מכל העולם – בעיקר יהודים וערבים אמריקנים.

עיתון הרשת הערבי Gulf News מדובאי פרסם לפני כשבועיים טור של ערבי אמריקני בשם ג'ורג'ס. הישמה, תחת הכותרת "המלחמה הלא-רשמית במטבח הערבי". הכותב, המסתמך על האתר הישראלי, קובל על כך שהישראלים – למעשה היהודים – "גנבו לאומה הערבית את תרבות האוכל ומציגים אותה כשלהם".

"אחייניתי איירין, פנתה אליי לפני כמה ימים" כותב הישמה, "ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים – כולל כמה יהודים – מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים".

לטענה הזו, כמו ליתר הטענות הפלסטיניות, אין רגליים. מאיר שלו, כתב באחד מטוריו שהחומוס אוזכר לראשונה בתנ"ך בספר רות. (בועז אומר לרות "טבלי פתך בחומץ", ונשמע הגיוני שהוא מתכוון שחומץ הוא בעצם "חימצה" – הגרגירים מהם מכינים, יחד עם טחינה, את ממרח החומוס).

סביר להניח שדבריו של שלו נכתבו בהומור. המימצאים הארכיאולוגיים הקשורים לאכילת חומוס בארץ-ישראל מצביעים על כך שממציאי החומוס היו כנראה הצלבנים.

לגבי השווארמה – הדמיון שלה למילה הטורקית "מסתובב" (“çevirme”), מחזקת את הסברה שהמאכל הזה הוא טורקי במקורו.

והפלאפל? הוא הגיע ככל הנראה לארץ ישראל ממצרים (שם מכינים אותו, עד היום, מפול ולא מחומוס). עד כמה שניתן לקבוע, הוא הובא לאזורנו על-ידי אנשי הכת הנוצרית הקופטית, שברחו ממצרים בגלל רדיפות הכובשים המוסלמים. במילים אחרות: אם הפלאפל הוא קורבן של כיבוש כלשהו, הרי זה כיבוש ערבי ולא יהודי. אם מישהו גנב את הפלאפל ממישהו, אלו המוסלמים מהקופטים, לא היהודים מהערבים או הישראלים מהפלסטינים.

אבל הכי מדויק והגיוני לומר שפלאפל, חומוס, שווארמה וטחינה – והרשימה ארוכה – הם מאכלים מזרח-תיכוניים שבמהלך ההיסטוריה נדדו באזור בעקבות הכובשים. הצלבנים, המוסלמים והעותמנים היו כאן מאות שנים. היהודים החלו בשיבת ציון רק במאה השנים האחרונות. עכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו אלו שמייצאים את התרבות הקולינרית הזו אל העולם.

ז'בוטינסקי גדל כידוע בסביבה מתבוללת, אך הייתה בו היכולת לתפוס את תמצית תמציתה של היהדות. כשם שלמד יידיש (שלא שמע בילדותו) עד כדי יכולת לנאום בשפה זו, כך למד את המקורות היהודיים ופיתח לגביהם תובנות מקוריות. כזה הוא המאמר "סדר פסח".

הוא מודה כי השתתף בסדרים מעטים בלבד. במיוחד זכור לו סדר "אמיתי", שנערך בחבל המערבי של רוסיה, שבו כל המסובים חדורים במצב רוח של פסח. את הסדר ערך סבא חביב לבן שיער וירא שמיים והנער שהיקשה את ארבע הקושיות היה חדור עד מעמקי הנפש רגש של התלהבות.

זאב ז'בוטינסקי (ציור: חיים טופול ובאדיבותו)

ז' בוטינסקי אומר כי מימיו לא היה ינוקא ב"סדר" ולא שאל ארבע קושיות. אבל מאותו ליל סדר קלט את המשמעות של ה"מה נשתנה" שמציג הילד בפני אביו. והוא אומר על עצמו כי גם הוא הציג "מה נשתנה" בפני דור האבות והוא יודע כי יבוא יום והדור הצעיר יציג בפניו את ה"מה נשתנה" שלו.

מה נגיד לינוקות שלנו

וכך במילות הפז של ז'בוטינסקי: "… כשתזרוק שיבה בשערנו וכשתשמע אותה שאלה מפי דור אחר – במה נצטדק אנו, על מה נסתמך? תקופתנו אינה דומה לתקופת אבותינו. שקט ותרדמה שלטו סביבם. מסביבנו רעש ורעם; משהו מתמוטט, משהו נבנה והולך, אלפי סיירים משוטטים באלפי נתיבות חדשים, דגלים חדשים מתנפנפים באוויר ומילים חדשות רועמות – "הקרח זז"…מי שאינה לו גורלו לחיות בשאון חיים שכזה, ואף על פי כן יזחל ויגיע עד שיבה ועד ליל פסחו בידיים ריקות, מה יגיד בתשובה על השאלות של ה"ינוקות" הבוחנות, המבקשות משפט צדק?

רקעו את הברזל

קיימת אפשרות, אומר ז'בוטינסקי, שהאב "ירכין ראש ויגיד במילות של ההגדה, כשהוא נחנק מבושה, עבדים היינו ובעבדותי נשארתי. כן, עברה הסופה בזמני ברעם וברעש, אבל אני התחבאתי מפניה מאחורי קיר מאורתי… ולא יהא קלון עלי אדמות גדול מקלון זה… ויש לי רצון לצעוק אליהם בכל כוח חזי: רקעו את הברזל, רקעו את הברזל, אל תשמיטו מידכם את הפטיש, אל תחמיצו את הרגע, כי גם ליל פסחנו יגיע, ואז יבואו נכדינו ויתבעו מאתנו דין וחשבון."

המאמר נכתב במקור ברוסית ונתפרסם לראשונה ב"חרוניקה ייברייסקי ז'יזני" בפסח 1905. הוא תורגם לעברית על ידי יהושע ייבין בכרך "רשימות" (עמודים 181-186) והובא כאמור ב"האומה".

ראה צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ראה סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

 

 נוכח התופעה האיומה הנקראת דעאש, אי אפשר שלא להעריץ את צ'רצ'יל על ראיית הנולד שלו – נובמבר 2015

סיר וינסטון צ'רצ'יל, גדול המנהיגים של העולם החופשי בעת החדשה, נתברך ביכולת לחזות את הנולד הרבה לפני אחרים. כל שנות השלושים הזהיר את מנהיגי בריטניה והעולם מפני סכנת היטלר ולא שמעו לו.
שנים רבות לפני כן חזה צ'רצ'יל את הסכנה המאיימת על העולם מפני המרקסיזם וקודם לכן הזהיר מפני  האיסלם.

וכך כתב בשנת 1899 כשהיה בן 25 לערך:

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלאם מטיל על חסידיו. בנוסף על שגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באיסלאם אפאתיה מפחידה, ופטאליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של ביזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם. הדין האיסלאמי קובע כי כל אשה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאשה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר יחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפירפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי היתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה".

(התרגום באדיבותו של רמי טל, עורך בכיר בהוצאת "ידיעות אחרונות").

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגראף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס.
כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אשה ועולל.
צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמאן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות יריה מול נשק פרימטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלאם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

נאומו של צ'רצ'יל במקור האנגלי

לקוראים השולטים בשפה האנגלית אני מביא כאן את הנוסח המקורי של הנאום, שסגנונו עשיר ומלא ציטטות ואיזכורים מן הספרות האנגלית.

 

CHURCHILL ABOUT ISLAM
"How dreadful are the curses which Mohammedanism lays on its votaries! Besides the fanatical frenzy, which is as dangerous in a man as hydrophobia in a dog, there is this fearful fatalistic apathy.

The effects are apparent in many countries; improvident habits, slovenly systems of agriculture, sluggish methods of commerce, and insecurity of property exist wherever the followers of the Prophet rule or live. A degraded sensualism deprives this life of its grace and refinement, the nextof its dignity and sanctity. The fact that in Mohammedan law every woman must belong to some man as his absolute property, either as a child, a wife, or a concubine, must delay the final extinction of slavery until the faith of Islam has ceased to be a great power among men
Individual Moslems may show splendid qualities, but the influence of the religion paralyses the social development of those who follow it
No stronger retrograde force exists in the world. Far from being moribund, Mohammedanism is a militant and proselytizing faith. It has already spread throughout Central Africa, raising fearless warriors at every step; and were it not that Christianity is sheltered in the strong arms of science, the science against which it had vainly struggled, the civilization of modern Europe might fall, as fell the civilization of ancient Rome."

Sir Winston Churchill; (The River War, first edition, Vol. II, pages
248-50 (London:

————————————————-——————————-

כך מדברת איסלית אמיצה על האיסלם

ראה כך מדבר אנגלי אמיץ על האיסלם באירופה