מה היה קורה אם הקסאמים לא היו פוגעים בשדרות ובישובים עוטפי עזה אלא מגיעים לתל אביב? מה היה קורה אם למשל היתה נופלת רקטה אחת בחצר בית "ידיעות אחרונות" ואחריה אחת בבית "מעריב" ואפילו "הארץ" לא היה יוצא נקי, (כי גם בעזה אין הרבה קוראים לעיתון החשוב לאנשים חושבים). שלא לדבר על כך מה היה קורה אילו נפלו קטיושות באולפני הטלוויזיה.

תשובה על כך כבר נתן המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי שלו עוד בשנת 1955. אז לא היו פלסטינים וקסאמים וזכות השיבה. אבל כבר אז היו ישובים שסבלו מהפגזות וממוקשים ומהתקפות פידאיון. וגם אז היו עיתונאים מכובדים שישבו במערכות (לא באולפני טלוויזיה שלא היו עדיין). ומאחורי מיגון מלא, לאור נורות הניאון ולמשב הרוח הקליל של המזגנים המצננים או מחממים. הם היו מביעים את דעתם המלומדת על עולם ומלואו.

וכך כתב אלתרמן:

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים יְרִיָּה רַק אַחַת לְשָבוּעַ בִּלְבַד אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים. נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך… הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה.

הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס, – וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס. וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִם יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַיִם. לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹבִיצֶר (= תותח)בָּנוּ הוֹלֵם. אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.

וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה. תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה, – אֲבָל מֵילָא. כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא) סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי. וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם לא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי שָם וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…

רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת… יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִוּוּחַ… יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל הִסְתַּיְּגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ… הָעִקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר) אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לא-אַקְטִיבִיזְם… הָעִקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם… זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָרְשָן שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא, אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא. נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)

קישור לשירי אלתרמן מילים, מנגינות וביצועים

 http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx

כמו כל עם ישראל ישבתי וצפיתי בשידור מסיבת העיתונאים שקיימו הנשיא בוש וראש הממשלה, שמדד הפופולאריות שלו נמוך מגבינה דלת שומן.

צפיתי, האזנתי וחשבתי לעצמי: האם כל העולם השתגע? או שרק שני המנהיגים פושטי הרגל הללו יצאו מדעתם? האם עיניהם טחו מראות את המציאות? על איזה תהליך שלום הם מדברים? עם מי יעשו שלום?

לא צריך דוחות מודיעין סודיים, כדי לדעת מה מתרחש במרחק יריקה ממקום מסיבת העיתונאים. לא בעזה הרחוקה החמאסית. כאן, במזרח ירושלים וברמאללה הסמוכה. תחת כנפי "הרשות הפלסטינית"שכביכול היא ממשלת המדינה הפלסטינית שבדרך. די שיפתחו את הטלוויזיה ויכוונו לערוץ הפלסטיני ויראו שם ים של שינאה, הטפה חוזרת לחיסול ישראל, תכניות "חינוכיות" הרואות בכל ארץ ישראל פלסטין ואת הדרך לשחרורה בדם.

על מנת לקבל מושג מה ניתן לראות בטלוויזיה הפלסטינית הכפופה למנהיג הפלסטיני "המתון" אבו עלא פניתי לגוף העוסק בשיטתיות באיסוף מידע מן התקשורת הפלסטינית."להכיר את האוייב"
זהו "מבט לתקשורת הפלסטינית" ( PMW) גוף מחקרי מעולה, העוקב אחר הטלוויזיה הפלסטינית ומציג אותה ללא כחל וסרק. לא "להכיר את האוייב על מנת לעשות שלום". כסיסמתו של גוף אחר העוסק בנושא. אלא להכיר את האוייב ולדעת מיהו.
לרגל ביקורו של בוש בישראל פורסם באתר דיווח מיוחד שנכתב על ידי איתמר מרכוס ויערה פירון, שאני מביא כאן את עיקריו.

עולם ללא ישראל

הדו"ח מגלה כי בימים אלה חלה בטלוויזייה של הרשות הפלסטינית עלייה בתדירות השידורים העוסקים בהכחשת זכות קיומה של ישראל ובציפייה לשחרור 'ערי פלסטין': חיפה, יפו, טבריה וכו'. התודעה של האדם הפלסטיני נבנית יום-יום על הידיעה שישראל היא למעשה 'פלסטין', וזהו עניין של זמן עד שיצליחו לשחרר את כולה.

החל בימים שקדמו ל"ועידת אנאפוליס" ועד ימי ביקור בוש בארץ, ניכרת בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, אשר בשליטת 'משרד הנשיא עבאס', עלייה בכמות ובחריפות המסרים המציגים 'עולם ללא ישראל'. שוב ושוב משודרות תכניות אשר מטרתן להחדיר את עקרון הכחשת זכות קיומה של מדינת ישראל ולהעביר לתושבי הרשות מסר של ציפייה לחיסולה בדרך הדם והאלימות. שידורים ישנים חוזרים לשידור ואליהם נוספים שידורים חדשים. תוכניות חינוכיות, תוכניות תיעודיות-היסטוריות, משדרים ציבוריים, קליפים מוזיקליים, כולם מעבירים מסר זהה – 'עולם ללא ישראל'. כל פיסה בישראל מוצגת כחלק מ"פלסטין" הכבושה אשר אותה צריך "לשחרר" ואליה צריך "לשוב".

"נשחרר ארצנו בדם"

וזהו הטקסט של אחד הקליפים:
"..נשחרר את ארץ הדתות… האדמה הזאת ערבית בהיסטוריה ובזהות, פלסטין ערבית בהיסטוריה ובזהות"

השיר מגדיר את ההיקף העתידי של "פלסטין המשוחררת" אשר כולל את ישראל כולה:

"מירושלים ועכו ומחיפה ומיריחו ועזה וראמאללה
מבית לחם ומיפו ומבאר שבע ורמלה
ומשכם לגליל ומטבריה לחברון…"

הדרך המוצגת "לשחרר את פלסטין" היא דרך האלימות:

"אל תיעצבי, הו אמי, התווספו לנו אבנים
אנו פלסטינים, אנו לא טרוריסטים
…נחישותנו [חדה] כחרב"

תוכנית חינוכית

בתוכנית-חינוכית בטלוויזיה הפלסטינית מתואר סיור ב"פלסטין" אשר מצייר 'עולם ללא ישראל'. תוכנית זו שודרה לראשונה באוגוסט 2007 ובימים האחרונים שודרה שוב מספר פעמים. להלן קטעים מן התכנית:
"אין אנו שוכחים שלגדה ועזה שלוחה נוספת בפלסטין, והיא מישור החוף הפלסטיני המשתרע לאורך חוף הים, מרצועת עזה ואשקלון בדרום ועד חיפה בהרי הכרמל. חיפה היא נמל פלסטיני ידוע… נהנית ממעמד גבוה בקרב הערבים והפלסטינים, במיוחד לפני שנפלה בידי הכיבוש [ישראל] בשנת 1948. צפונית לה נמצאת עכו… מזרחה מעכו אנו מגיעים לעיר היסטורית חשובה, העיר טבריה. בסמוך לה נמצאת ימה מפורסמת, הימה של טבריה [הכנרת]… יפו, עיר חוף היסטורית. היא כלת הים והשער של פלסטין לעולם. יפו נמצאת בחוף המזרחי של הים התיכון ובלב קו החוף הפלסטיני…"

אין מו"מ על זכות השיבה

המשורר דר' עז אלדין מנאצרה:

"מדינת ישראל נוסדה על בסיס מעשי הטבח והגירוש, כלומר: הטרנספר. מאז שנת 48', אחר כך 67'… המנטאליות הישראלית הזאת בנויה על עקרון הטבח והגירוש".
אנשים המזוהים כפליטים מתארים באופן הבא את זהותם:"שאלו את מי שאתם רוצים, לכו שאלו כל ילד 'מאיזה עיר אתה?'… הוא יאמר לך מיפו, מחיפה, מהכפר הזה, מהעיר הזאת… כלומר הוא משתייך באופן זמני למקום בו הוא חי, המקום בו הוא פליט, אך הוא משתייך בהכרתו הפנימית, במקורו ובשורשיו, לאותו המקום ממנו גורש".

הטענה היא שאין לאף אדם, אף לא למנהיג העם, זכות לוותר על השיבה לערי "פלסטין".

אחמד יוסף: "זכות השיבה היא זכות שאינה ניתנת למשא-ומתן, בנוסף להיותה זכות קיבוצית וזכות אישית, אין מי שרשאי לוותר עליה, בין אם היה בעמדה הנהגתית-פוליטית ובין אם היה בעמדת חבר בעמנו הפלסטיני".

השוואה לשואה
הרשות הפלסטינית משווה בין פליטים פלסטיניים לבין יהודים בשואה. עיוות זה אשר נפוץ ברשות הפלסטינית, בא לידי ביטוי גם בתוכנית זו: תמונה אמיתית ידועה מהיסטוריית השואה – יהודי מוטל מת על גדר תיל – מבוימת לתמונת פלסטיני מוטל מת על גדר תיל ובידו מפתח (סמל השיבה ובעלות על האדמה).

הקישור ל"מבט לתקשורת הפלסטינית" ( PMW)
http://www.pmw.org.il/

רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות  http://www.zeevgalili.com/?p=568

במשפחתנו המורחבת מתבדחים מזה שנים כי חל עלינו חוק הכלים השלובים. דהיינו על כל אחד מבני המשפחה שחוזר בשאלה יש אחד שחוזר בתשובה. ועל כל חוזר בשאלה שעשה אחורה פנה יש חוזר בתשובה ששב והתפקר.

הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.

הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית)  רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל.  אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם.  להמשיך לקרוא ←

חייל יקר. אם במהלך שרותך הצבאי לא אנסת אף פלסטינית אחת לפחות זה לא אומר שאתה אדם הגון, בעל ערכים, שומר על צלם אנוש * להפך: זהו עוד סימן לגזענות הישראלית, לנזקי הכיבוש, לדה הומניזציה של הפלסטינים בעיני הישראלים * אתה בעצם פושע מלחמה * כך קובע מחקר של תלמידה לתואר שני באוניברסיטה העברית,שאף זכה בפרס.

מי שעוקב אחר פרסומים מסויימים של חוקרים ישראליים ותלמידיהם, עשוי להגיע למסקנה שבאקדמיה הישראלית הולכת ומתחברת גרסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון. מה לא הוציאה האקדמיה הישראלית בעשרים השנים האחרונות כדי להכפיש את ישראל ואת העם היהודי. חוקר אחד "הוכיח" שיש אכן משהו בעלילות הדם שהאשימו את היהודים בשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות לפסח. חוקר אחר גילה טבח שלא היה ולא נברא בטנטורה. שורה של היסטוריונים חדשים ומחודשים מאשימים את ישראל בחטא הקדמון של גרוש ה"ילידים" הפלסטינים מארצם ורואים בציונות אם כל רע. פרופסורים ישראלים נוסעים בעולם, משמיצים את המדינה וקוראים להטיל חרם על המוסדות האקדמיים המשלמים את משכורתם.

"נדירות האונס הצבאי"

המוצר החדש מבית היוצר של הפרוטוקולים של זקני האקדמה הישראלית הוא מחקר הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו מחקר שנעשה לתואר שני על ידי טל ניצן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. עצם נושא המחקר אומר דרשני. מדוע נדירותו של אונס הוא נושא למחקר? מדוע הוא קשור לגבולות הכיבוש?כמו הרבה עבודות אקדמיותבתחום מדעי הרוח והחברה יש כאן ברבור ארוך:מה זה אונס ומהו אונס צבאי והבחנה בין סוגי אונס. יש אונס צבאי מכוון שהוא "אקט שנועד להשיג מטרות פוליטיות… ומתבצע בסיועה או הנחייתה של יד מכוונת". מן האשמה הזו פוטרת אותנו בעלת המחקר. כלומר: במטה הכללי של צה"ל אין עדיין פיקוד אינוס ואין פקודות מטכ"ל מתי ואת מי יש לאנוס ולאלו מטרות.

"אונס סימפטומאטי"

הסוג השני של אונס צבאי אומרת המחברת הוא "אונס צבאי סימפטומטי". מאחורי הביטוי המפוצץ הזה מסתתר המונח הפשוט אונס של אדם שגבר עליו יצרו והוא מנצל את מעמדו וכוחו כדי לאנוס נשים באוכלוסיה הנתונה למרותו. ובלשון המחברת "אקט שנועד להשגת מטרות אישיות ומתבצע כסימפטום של חולשת גבולות חברתיים ויכולת פיקוח". ובכן גם מקרי אונס כאלה אינם מתרחשים בשטחים.

אז מה נותר לחקור?ממה יתפרנסו אבירי האקדמיה הישראלית?כיצד ימצאו עוד משהו להכפשת ישראל?מסתבר שיש ויש מה לחקור ויש גם מסקנות מדוע אתה החייל לא עלה בדעתך לאנוס פלסטינאית.

"נאנס במקום אונס"

למרות הלשון המעורפלת אני מביא כאן את המסקנות האוויליות של בעלת המחקר, מדוע אין "אונס צבאי סימפטומטי". וכך היא כותבת: "העדרות מוצהרת של אונס צבאי סימפטומטי משיגה את המטרות הפוליטיות שהעדר אונס מכוון משיג. מאחר ואונס צבאי מכוון הוא רתימת התנהגותו של היחיד לצורכי הקולקטיב אזי אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה. זוהי למעשה היכולת לחדור לגופו של היחיד ולחקוק בו דחייה מפעולות שהוא עשוי לבצע למען עצמו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של הקולקטיב". אם נתרגם את הלשון הפלצנית הזו ללשון בני אדם אומרת כאן בעלת המחקר כי החייל שאיננו משתתף באונס שתוכנן על ידי המדינה הוא עצמו נאנס על ידי המדינה שלא לפעול בחופשיות כדי לספק את יצריו המיניים.

אי אונס כפשע מלחמה

ובין יתר מסקנותיה של החוקרת המהוללת:

·החיילים חוששים לאנוס כי "התינוק ייחשב כפלסטיני".

·הפלסטיניות לא נאנסות מפני ש"עברו תהליך של דה הומניזאציה" .

·"אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית".

·חיילי צה"ל גזענים. "הגברים היהודים מכוננים את זהותם הייחודיתכלא-אנסים, כלא-מתבוללים, כלאום מובחן וייחודי בחיק האלוקים"

·"אונס ואי-אונס … הם שני צדדים של אותו המטבע, שבסיטואציות שונות השימוש בכל אחת מהן מוביל לאותם התוצרים".

·ב"אותם התוצרים" מתכוונת החוקרת להשוואה שהיא עושה לפשעי המלחמה הסרביים שהגדירו את לאומיותם על ידי אונס נשים בוסניות. כלומר: חיילי צה"ל מואשמים בעצם בפשעי מלחמה על כך שאינם אונסים.

לי בא להקיא כשקראתי את המחקר הזה. אבל באקדמיה חושבים אחרת. המחקר זכה לאות הצטיינות מטעם האגודה הסוציולוגית הישראלית. ולחשוב שמן המיסים שלנו משלמים להם את משכורותיהם המנופחות.

אפריל 2015

מנחה המחקר אייל בן ארי הורחק לצמיתות מן האוניברסיטה בגלל התנהלותו המינית כלפי סטודנטיות

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html

(ראה המאמר  "מורה דרך לקידום באקדמיה הישראלי").

ראה "גם אני גזען לא אנסתי פלסטיניות"

תוספת 26.6.13

לא ייאמן, הפרופסור שהנחה את המחקר שקבע כי חיילי צה"ל גזענים כי לא אנסו פלסטיניות הורחק מן האוניברסיטה  תנחשו למה. הוא הוכיח שלפחות כלפי יהודיות אין לו יחס גזעני.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/265/516.html

 ראה גם קישור לאתר הסטודנטים

http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=326000

קישורים

1. אתר ביקורת על השמאלנות באוניבריסטאות

http://www.israel-academia-monitor.com/index.php?new_lang=he

2. הנוסח המלא של המחקר בקובץ PDF

אונס צבאי

3. המחקר הופיע גם בדפוס

בכל זאת היה חייל אחד שהורשע באונס

ראה גם מכחישי הציונות

מורה דרך לקריירה אקדמית

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד" ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלשתינאים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול לקביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב בפרסומים אין קץ.

אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או "מדעי" ), תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

עובדה. ד"ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר (מרצונו מכובן. אבל פפה לא משוגע לוותרעל משרה אקדמית מכניסה*.פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר: "המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

פרופסור יואב גלב (צילום: זאב גלילי)

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא "האידיאולוגיה הציונית", יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

אילן פפה ויקישיתוף

• בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
• השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
• אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
• כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
• מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
• ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.
הטבח שלא היה
תדי כץ הוא אדם לא צעיר, הסובל מבעיות בריאות. הוא הגיש הצעה לכתוב עבודה שרבות כמותה זיכו את כותביהן בקידום נכבד במסלול האקדמי. איני יודע אם היה מקבל אישור על הנושא אם היה מציע לכתוב עבודה על טבח יהודי חברון למשל. או איזה ציון היה מקבל אם היה מגיע למסקנה שהטבח בטנטורה לא היה ולא נברא. מכל מקום הוא אסף עדויות בעל פה מערבים והגיע למסקנה שהיה טבח בטנטורה. העבודה אושרה והוא אף קיבל ציון 97. למזלו הרע היו גם עדים יהודים למה שארע באמת בטנטורה ב-1948. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני הגישו נגדו תביעה ובמהלך הדיון הראשוני הוא נשבר, הסביר שהוא סובל מבעיות רפואיות, חזר בו מהאשמת הטבח והתנצל. מה עוד שבמהלך הדיון נתברר כי הציטוטים שמופיעים בעבודה אינן זהות למה שמצוי בקלטות. אבל אנשי "מחנה השלום" החליטו לצאת למאבק משפטי נוסף ודחפו את כץ לפנות לבית המשפט ולחזור בו מהתנצלותו. בית המשפט דחה את הפניה. אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה שתבעה מכץ לתקן את העבודה ולבסוף לא אישרה לו את התואר. נגד החלטה זו נלחם אילן פפה. עכשיו הוא אומר: תנו לתדי כץ את התואר והחרם הבריטי יוסר.

טנטורה בעיני הפלסטינים

טנטורה בשנת 1935 – כפר דייגים עלוב

עד פרשת תדי כץ לא היו הפלסטינים משוכנעים כנראה שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם עושים בה שימוש תעמולתי רב. באחרונה נתגלה גם כי הם תרמו למימון מאבקו המשפטי של תדי כץ.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה פתאום לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח ועל החיים בכפר.

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: "אני פלשתינאי המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

טנטורה מבט מן האוויר מתוך אתר הזיכרון הפלסטינאי

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלשתינאי. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ"שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בטנטורה( ויקישיתוף) והפלסטינים מציגים כאתר ארכאולוגי(תמטנה למטה)

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

כך "גילו" הערבים אתהטבח שלא היה

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלשתינאי למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

סיוע למסקנה זו קיבלתי מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו בימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו". החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

אליצור עוסק במחקר גאוגרפי היסטורי של ארצישראל. מלמד במכללת הרצוג, במכללת ירושלים ובאוניברסיטה העברית.

חיבר ספר באנגלית על מקורותיהם של שמות מקומות בארץ. " שמות מקומות עתיקים בארץ ישראל, השתמרותם וגלגוליהם" .

אליצור בוחן מחדש זיהויים מקובלים של ישובים ואתרים בארץ ומנסה להסיק מסקנות לגבי תולדות הלשון ומפגשי לשונות. דוגמא לחידושיו:

* דבורה ודבוריה

: שני השמות קיימים למרגלות הר תבור. אליצור קובע כי הראשון משמר את "תבור" והשני את "דברת".

* ואדי אל-חראמיה,

בין עפרה לשילה, נקרא בימי קדם "גב". בניגוד לחוקרים חשובים שזיהו אותו עם חלק מהזכרות "גבע" שבמקרא.

* נחל זרד

המקראי אינו זה שמסומן בשם זה במפות כיום אלא ואדי צפוני יותר. הביסוס העיקרי לזיהוי היה קריאה שגויה במפת מידבא.

* "כפר שיחלים"

של מקורות חז" ל שהיו בו " כפלים כיוצאי מצרים" היה כנראה בתוך שטח קרית גת של היום. זאת, על פי מרחקי מיל ב"אונומסטיקון" של אוסביוס, שימוש בחוקי השתמרות השמות שגילה בעבודתו (ש" משתמרת ביהודה כ-s ובגליל כ-sh) ומעקב בלשי אחרי גלגולי השם במקורות שונים ורחוקים זה מזה.

==============================================================

אסא כשר מגנה אבל משבח

דוגמה נוספת לקשר בין קריירה אקדמית לבין עמדות פוליטיות (שמאלניות כמובן)  היא זו  של פרשת הספר "חמורו של משיח".

בשנת 1998 ראה אור הספר "חמורו של משיח" מאת ספי רכלבסקי. זה היה ספר השמצה חסר תקדים על  היהדות ועל הציבור הדתי, ובמיוחד על הציבור המזדהה עם משנתו של הרב  אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

מחבר הספר, שייחס לעצמו ידע מעמיק ביהדות, הפריח אמרות והביא ציטוטים שלא היו ולא נבראו. הוא עורר רעש גדול אך נמתחה עליו ביקורת חריפה ביותר .

בין המבקרים היה גם פרופסור אסא כשר במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מנובמבר 1998

אסא כשר, זאת לדעת, הוא לא רק פרופסור מחונן לפילוסופיה אלא גם תלמיד חכם בתחום היהדות.  הוא נכדו של הרב מנחם כשר ז"ל בעל המפעל המונומנטלי "תורה שלמה" ובנו של המשורר ואיש ההלכה שמעון כשר ז"ל, בעל החיבור "פשוטו של מקרא". כשבא לבחון למשל אחד מים הטעויות והבדיות שהספר רצוף בהם הוא מספר כי  חיפש בספרי אביו וסבו את עקבות בתו של נוח, אשר ספי רכלבסקי  הזכיר כהוכחה לכך שלגוי אסור לבוא על אשת איש אבל לא על בתו. וראיה לכך נוח שבא לדעת המלומד רכלבסקי על בתו, כל אלה פרי המצאתו של רכלבסקי.

הספר של רכלבסקי עורר רעש הואיל והוא בישר על שלוש תזות מרכזיות:

* ביהדות זמננו שלטת תפיסה קבלית.

* תפיסה זו עומדת ביסוד הפעילות הפוליטית של זרמים מרכזיים במחנה הדתי בישראל מזה שנים.

* תפיסה זו עומדת ביסודו של רצח רבין.

ביד אמן מקלף אסא כשר את כל הקליפות של התיזות הללו, ובעיקר את ההוכחות המדומות שמביא המחבר וחושף אותו עירום ועריה. לא רק את בתו של נוח המציא רכלבסקי אלא גם ספר הלכות של הרמב"ם בשם "איסורי רואה" שלא היה ולא נברא. הוא גם ממציא הלכה הקובעת ש"מי שילך אחר בית שמאי דינו מוות". רכלבסקי  איננו טורח לציין מקורות לקביעותיו ובמקום שהוא כבר מביא ציטוטים מגלה אסא כשר כי גם כשיש גרשיים כפולים אין המחבר מביא דברים במדויק מן המקורות.

לאור ליקוי יסודי זה בבסיס הספר ניתן היה לצפות שהמבקר הנכבד ישליך אותו ואפילו לא יטרח לכתוב עליו ביקורת. אבל לא. אסא כשר עושה הנחות. ואומר: נניח שהמחבר יוציא מהדורה מחודשת של ספרו ובה יתקן את כל הליקויים  בהבאת המקורות ומראי המקומות. הבה נשאל האם המתודה בה הוא נוקט היא נכונה. אם גם זו לא תצא נקייה אולי בכל זאת  התיזה נכונה – אחרי שהמחבר יוציא מהדורה שלישית ומתוקנת.

המסקנה הסופית אליה מגיע אסא כשר עגומה מאד לגבי האדון רכלבסקי: "דומה שאין מנוס מהערכה שלילית של הספר… הקליפה העובדתית שלו לקויה, הקליפה המתודית שלו רעועה, התיזה המרכזית שלו לא נכונה וגם התיזה המשנית(בדבר מעמדו של היהודי החילוני והתפיסה הקבלית המשיחית – ז.ג.) נגועה באי הבנה.

נו, מה נותר מלבד להמליץ על גריסת הספר במגרסה טובה (כך עשיתי אני, לכן כל הציטוטים מן הספר המובאים כאן הם מתוך מאמרו של אסא כשר).

מסקנתו של אסא כשר: "אילו הוגש לי הספר הזה כעבודה לתואר גבוה לא הייתי מאשר אותו במתכונתו הנוכחית אבל הייתי יוצא מגדרי למצוא דרך להעניק לספי רכלבסקי מלגה, כדי שיוכל להוסיף וללמוד, להוסיף ולכתוב, לא עוד ספר בדיוק כזה, אלא ספרים אחרים, שיתגלו בהם המעוף, המעמקים והמקוריות שהוא מסוגל לגלות".

הבנתם את זה?
אסא כשר אומר שרכלבסקי הוציא מתחת ידיו סמרטוט שלא שווה את הנייר עליו הוא מודפס. אך הואיל והוא תוקף את גוש אמונים ואת ההתנחלות הוא הופך להיות מועמד למלגה בה יגלה "מעוף ומקוריות" כפי שנתגלו בספר העלוב הזה.

אסא כשר [צילום זאב גלילי]

קישורים

עוד על אילן פפה

http://www.camera.org/index.asp?x_context=2&x_outlet=118&x_article=2188

עוד על פרשת טנטורה

http://www.zeevgalili.com/?p=245

אתר הזיכרון הפלסטיני

http://www.palestineremembered.com/index.html

 הטור הראשון של "היגיון בשיגעון" 18.7.97

קורא יקר,

הרישא של מכתב זה מופנה בעיקר לקהל הקוראים הנאמן שלי בעיתון המודפס "מקור ראשון". צר לי להודיעכם כי אני נאלץ להיפרד מכם  (במהדורת הדפוס בלבד) לאחר כמעט 11 שנים בהם הופיע "היגיון בשיגעון" ברציפות.

איני מתכוון לנמק כאן את החלטתי. לא ראוי שיחסים בין עיתונאי למעסיקיו יהיו נושא לדיון פומבי. איני נמנה עם אלה היורקים לבאר ממנה שתו. "מקור ראשון" נתן לי במה שבה, על פי חוזה, יכולתי לפרסם כל מה שרציתי (כמובן בגבולות החוק והטעם הטוב) בלי שאיש היה רשאי לצנזר את דבריי. באמצעותו הגעתי לקהל של רבבות. שלושים שנה עבדתי ב"ידיעות אחרונות" בכל קשת התפקידים ועד לראש כתבים, מרכז מערכת וסגן עורך הגעתי. הואיל ועבדתי מאחורי הקלעים ורק לעתים נדירות פרסמתי מאמרים וראיונות (שאני מתכוון להנשים אותם ולהחזיר לחיים באתר זה) איש לא ידע על קיומי מלבד האנשים שבברנז'ה.

"סלבריטאי" על כרחו

מאז הופיע הטור הראשון שלי במקור ראשון (ועל נסיבות הצטרפותי לצוות המקים עוד אכתוב) הפכתי שלא ברצוני למשהו שמעולם לא התאים לי – "סלבריטאי". לא היתה חתונה משפחתית או אירוע פומבי כלשהו שהשתתפתי בו מבלי שיגשו אלי אנשים וישאלו אם אני זאב גלילי מהיגיון בשיגעון. ולא רק במסגרות דתיות. תקופה ארוכה העברתי סדנאות לכתיבה אפקטיבית בעשרות גופים: מוסדות ציבור (מס הכנסה, ביטוח לאומי, מבקר המדינה) בבנקים ובמפעלי היי טק. לא היתה סדנה שבה לא נמצאו שניים שלושה אנשים שהכירו אותי מן הטור. לפי פניות אלה אפשר היה לחשוב ש"מקור ראשון" הוא העיתון הנפוץ במדינה דבר שלמרבית הצער לא היה ואיננו עד היום.

אלפי תגובות

רמת התגובות לטור שלי היתה מן הגבוהות שקיימות בעיתונות בכלל. ירון לונדון סיפר לי (לאחר פרישתו לגימלאות מידיעות) כי הוא מהסס אם להיענות להצעה לחדש את כתיבתו בעיתון כגימלאי. הוא נימק את היסוסיו בכך ששנים הוא כותב בידיעות אחרונות ודומה עליו כי הוא כתוקע בשופר לתוך הבור. שכן כמעט שאיש אינו מגיב על מאמריו, שגם אם איני מסכים לרובם אני מודה כי הם כתובים בהרבה חן, ידע וחכמה.

איני מייחס תגובות אלה לחכמתי כי רבה. נראה לי שהיא נובעת מאופי קוראי מקור ראשון. רבים מהם אינם צורכים כל תקשורת אחרת ולפיכך בוחנים כל שורה שהם קוראים בעיתון בשבע עיניים. הייתי צריך להיזהר שבעתיים בכל מלה שכתבתי. כי תמיד נמצא מישהו שהעמיד אותי על טעות.  

המעבר לאינטרנט

בתקופה שקדמה לאינטרנט קיבלתי כמות כזו של פקסים שנאלצתי לבטל את מספר הפקס שלי, הואיל והמכתבים שנשלחו אליי חיסלו חבילת פקס ביומיים שלושה (המכונה היתה עדיין מן הסוג הישן הפועל על נייר תרמי יקר). עידן האינטרנט הוריד מעט את מספר התגובות הואיל וחלק ניכר מקוראיי הם כנראה בגיל שהמחשב אינו נמנה עם האביזרים החיוניים של חייהם. אלה כותבים מכתבים בדואר לתיבת הדואר שפרסמתי את כתובתה. בשנים הראשונות שמרתי את המכתבים שנשלחו לי ובתום השנה השלישית או הרביעית כשמספר המכתבים הגיע לכ-3000 התחלתי לגנוז. מעידן האינטרנט יש לי אוצר שמות וכתובות של כחמשת אלפים קוראים שהגיבו בתקופה זו.

מה זה צימבל

מאז הוקם האתר קם דור חדש של קוראים. להערכתי רובו מגיע לאתר דרך חיפוש גוגל ואני מוצא בכך סיפוק רב. למשל פנתה אלי אשה שלא שמעה מימיה על "מקור ראשון" ושאלה אם אני מומחה לצימבל, שהוא כלי נגינה נדיר בו ניגנו כליזמר יהודיים במזרח אירופה. הופתעתי מן השאלה. נתברר כי מצאה באינטרנט מאמר שכתבתי בשעתו על פרופסור זאב פלדמן שהוא מומחה לצימבל (הכלזמר כתת תרבות יהודית ). השואלת סיפרה לי כי היא  ממוצא יווני וביקשה למצוא מנגן צימבל לחתונת בתה. קישרתי אותה עם הפרופסור ואני מקווה שהשיגה את מבוקשה.
בקשה לקורא הנאמן

דוגמא זו מלמדת כי פרסום הטור באתר פותחת אפשרויות ומגיעה לקהלים שאי אפשר להגיע אליהם בעיתון המודפס. בקשה לי אל הקוראים הנאמנים של "מקור ראשון". המשיכו להחזיק בעיתון ותמכו בו ככל יכולתכם כי זהו העיתון הציוני היחיד במדינה שגם נקי מרפש צהוב. את הטור שלי תוכלו להמשיך לקרוא חינם אין כסף. בקשתי אליכם היא למסור את כתובת האתר לקוראים שאינם יודעים על קיומו ולסייע להם להיכנס אליו. לכל אחד הרי יש בן או נכד שיכול לעזור לו. אולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. מתוך קריאת "היגיון בשיגעון" באינטרנט ילמדו להשתמש במכשיר הזה שאי אפשר לתאר חיים מודרניים בלעדיו.

דיוני קוראים

ולקוראי האתר שאינם קוראי "מקור ראשון" המודפס. ראשית תודה שמצאתם אותי והגעתם אליי. מאז קיים האתר [עוד בתקופה שהופיה במקביל לפרינט] כבר הגיע מספר הכניסות היומי לכמה מאות וזה לא מספיק. המליצו עליו לידידיכם ופרסמו אותו באתרים אחרים.
וחשוב ביותר: המעבר לאתר אינטרנטי יאפשר לקיים דיון קוראים בכל אחד מן הנושאים המועלים בו. דבר שלא יכולתי לעשות מעל דפי העיתון מודפס.

 לכל מי שפנה אלי בעבר,  ללא יוצא מן הכלל, השבתי אישית. אך רק לחלק מהקוראים (אמנם חלק  נכבד וחשוב) מצאתי מקום בטור המודפס ורבים הביאו לי מידע וסיפורים שפיתחתי לכתבות מרתקות. כל זה יימשך אך מעתה יוכלו הקוראים לשמוע ולהשמיע על כל הנושאים שיופיעו באתר.

איני מתכוון לשיטת הטוקבקים. תרבות הטוקבקים חשפה רובד מכוער בחברה הישראלית. משמיצנים שיטתיים המסתתרים מאחורי אנונימיות וממלאים את הבלוגוספירה בים של שטויות ולשון הרע.

לפיכך אני מבקש מכל מי שיש לו להגיד משהו שיכתוב אלי במישרין באמצעות "צור קשר" שבראש האתר.

נא לא לכתוב יותר מ-400 מילים וקחו בחשבון שאני עורך קפדן ובמידת הצורך גם משכתב. חשוב ביותר: על כל כותב להזדהות בשמו, בכתובת האתר שלו, עיר מגוריו ועיסוקיו. זה חשוב לצורך אמינות הסיפור ורמת התגובות. יש הבדל בין מכתב שכותב תלמיד תיכון בן 15 לבין מכתב של פרופסור לפיסיקה גרעינית – ואני מקבל מכתבים מאלה כמו מאלה. מי שמבקש ששמו לא יפורסם  בקשתו תכובד. אבל אני צריך לדעת את זהותו האמיתית של הכותב.
אלה מכם שרוצים לקבל כל פוסט חדש עם הופעתו יכולים להרשם בתיבה הימנית שבדף הפותח והטור יישלח אליכם אוטומטית בלי לטרוח ולחפש.

מי שמבקש לקרוא טורים ישנים שלי יקיש מילה (שם של איש, מושג, מקום וכו' – התנתקות, אולמרט, פרס נובל) בתיבה שמשמאל ויקבל מייד את כל המאמרים שנכתבו בנושא.
לטווח הקרוב אני מתכוון להמשיך ולפרסם טורים אך בפורמט המתאים לאינטרנט. דהיינו קטעים קצרים ומידיים המגיבים על מאורעות ובצידם מחקרים מעמיקים כולל מיחזור ועידכון של תחקירים משנים קודמות שרבים מן הקוראים לא קראו ואשר לא נס ליחם.

בעתיד אעלה לאתר ספרי ילדים שכתבתי כולל סיפורי תנ"ך לילדים ב-16 כרכים והורים יוכלו להורידם ולהקריא לילדיהם בלי להיות נתונים לעושק של המאכערים למיניהם שגזלו ממני את הזכויות על סידרה זו. כמו כן אפרסם ראיונות עם אישים ומאמרים שיש להם ערך מעבר לזמן שבו נכתבו. ראיינתי למשל את פרופסור גרשום שלום בנושא השבתאות והלשון העברית.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של גרשום שלם והוזכר במאמרים רבים. אך מי שרוצה לקרוא אותו חייב להגיע לידיעות אחרונות. עם הקלדתו ופרסומו באתר זמין לכל המעונין.
בינתיים שלום ולהתראות בפוסט הבא.