בין לואי ה-14 לאריק שרון ובין לואי ה-16לעמרי שרון

על לואי ה-14 נאמר כי הוא היה חכם כל כך עד שגזל את כל מלאי החכמה של משפחתו לכמה דורות. וכך הסבירו את העובדה שאחד מצאצאיו איבד את המלוכה במהפכה התרפתית.

אכן לואי ה-14 היה אולי גדול שליטי צרפת. האמירה המיוחסת לו, "המדינה זה אני", משקפת את השקפת עולמו ושיטות שלטונו. הוא היה המלך ששלט על צרפת יותר מכל מלך אחר – 72 שנים. הוא קיבל לידיו ממלכה פושטת רגל והותיר אחריו מדינה שהיתה אז החזקה ביותר באירופה. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו והקים את ארמון ורסאי המפואר, המעורר השתאות עד היום נוכח העוצמה והעושר שהוא מפגין. אך ללואי ה-14 היו כעשרים צאצאים רובם ממאהבותיו ומיעוטם מנשותיו החוקיות.

 

 לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליונטינה
לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליוטינה

לואי ה-15 היה נינו של לואי ה-14 וסבו של לואי ה-16 ביש המזל שמנת השכל שנותרה לו מלואי ה-14 היתה מזערית. הוא איבד את ראשו מתחת לסכין הגיליונטינה במהפכה הצרפתית.

מנהיגים גדולים אינם מביאים לעולם צאצאים דגולים. אפשר לומר אפילו להפך. מנהיג פוליטי אינו יכול להקדיש זמן לילדיו. בתו של אחד המנהיגים הבולטים של ישראל סיפרה לי פעם שמגיל 12 כמעט לא החליפה יותר ממשפטים ספורים עם אביה.

יש מנהיגים שנולדו להם ילדים מצליחים ואפילו מוצלחים. עם אלה נמנים שמעון פרס, יצחק שמיר, לוי אשכול, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין. אך איש מהבנים לא צמח לכדי מנהיג דגול או ממשיך דרך לאביו.

היו מנהיגים לא מעטים שילדיהם האכילו אותם מרורים. היו שהתנצרו, התאבדו, התמרדו, הסתממו, השמיצו, הפכו לאנטי ציונים, יצאו מדעתם.

 על רקע זה יש משהו מעודד בעובדה שלראש הממשלה שרון יש בן שהוא נעזר בו בשליחויות מדיניות. יודעי דבר אומרים לי שהרקע לכך הוא חשדנותו הבסיסית של שרון, שאינה יודעת גבולות. שרון חושד באי נאמנות לא רק של בעלי ברית אשר זה מקרוב באו, כמו שותפיו לקואליציה. יש שהלכו עמו כיברת דרך של ארבעים שנה ויותר והוא עדיין לא מאמין בהם לגמרי.

העובדה שהוא מאמין אך ורק בבנו, עמרי, מובנת. ועל רקע המציאות המזרח תיכונית זהו נכס. יש הבדל גדול אם המסר עובר משרון לערפאת באמצעות הבן, עומרי, או דרך המסננת של השר לפיתוח אזורי (שמעון פרס) הממלא את תפקיד שר החוץ (בפועל).

 

הוצאתו להורג של לואי ה-16

הוצאתו להורג של לואי ה-16

נכתב בספטמבר 2009
אבל הבעיה אחרת. שרון אולי איננו חכם גדול כמו לואי ה-14 ועמרי אינו טיפש כלואי ה-16. בימינו אין גיליוטינות. אבל עמרי שילם בישיבה בכלא על חטאי אביו והאב לא זכה למשול אפילו שבריר משנות שלטונו של לואי ה-14
.

אלמה מהלר, פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסא דאג, וסיפורי צפרוני

 

 

d7a6d799d7a4d7a8d795d7a0d799-d7a1d795d7a4d799

גבריאל צפרוני קישר בין פרנץ ורפל לבין סנדלר ארמני מניצולי הטבח. (צילום: זאב גלילי)
ראה למטה על הצגת "אלמה" מאת יהושע סובול בשנת 2009

 

נפגשתי לשיחת רעים עם העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. בקשתי שיספר לי מה הוא יודע על הטבח שטבחו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זאת,  בעקבות הוויכוח המתחדש על עמדת ישראל בפרשה הטראגית הזו. הארמנים תובעים להכיר במה שהם רואים כ"שואה" שלהם. הטורקים דוחים זאת בחריפות, ונימוקם עמם. אשתקד הכריז שר החינוך יוסי שריד כי ישראל מכירה ב"שואת העם הארמני", וכי  הנושא ייכלל בתוכנית הלימודים. הצהרתו גרמה אז תגובת זעם של הטורקים ונזק מדיני כבד לישראל. השנה שוב הכריז יוסי שריד הכרזה דומה ושר-החוץ שמעון פרס, בעת ביקורו בטורקיה,  תיקן את הנזק. תודה לאל שהיום שריד כבר אינו שר חינוך ונזקיו פחותים.

השיחה עם צפרוני התגלגלה לכיוון בלתי צפוי.  נתברר לי כי צפרוני סייע בעקיפין  לסופר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, במהלך כתיבת  הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג". הספר הופיע  בשנת 1933 –  15 שנים לאחר תום המלחמה. הוא הביא לידיעת העולם את הפרשה הזו וגרם זעזוע עמוק  למיליוני קוראים.  (הספר תורגם לעברית ב-1934 והופיע במהדורה נוספת  בשנת 1947. הוא תורגם מחדש  והופיע בהוצאת "עם עובד" בשנת 1979).

לפני שאספר את הסיפור המופלא ששמעתי מצפרוני אספר על צפרוני האיש, שהוא סיפור מופלא בפני עצמו.

נער מחלק לחם

פניתי לצפרוני  ראשית כי כל שיחה עמו היא תענוג. ושנית מפני שאין דבר שהתרחש במזרח התיכון במאה השנים האחרונות שצפרוני אינו יודע. הכרתי את צפרוני בשנת 1962, כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר", שהוא היה עורכו. כבר אז היה צפרוני עיתונאי ותיק מאד, עם ניסיון של עשרות שנים.

צפרוני גדל בתל-אביב ובהיותו בן 13 נפצע קשה בהתקפה ערבית. כמה שנים לאחר מכן נפצע שוב, בעת ששמר על פרדס באזור בו שוכן היום  דיזינגוף סנטר. צפרוני הצליח להדוף את תוקפיו ירה והרג אחד מהם.

במהלך לימודיו התיכוניים עבד צפרוני  כמחלק לחם לבתי אזרחים. העבודה היתה קשה מאד והחלה בשעה 2 לפנות בוקר. אך היא הכשירה אותו לקריירה העיתונאית.  לא היתה פינה בתל-אביב ולא היתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו כמחלק לחם. באותה תקופה, כך סיפר לי, נהגו להביא את הלחם כמו את החלב לפתחי הבתים.

קריירה בינלאומית

עבדותו העיתונאית של צפרוני החלה בעיתון "דואר היום", אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה, בשנת 1919.  צפרוני עבר להתגורר בירושלים ותוך זמן קצר עשה קריירה עיתונאית מזהירה שנמשכה עשרות שנים.   צפרוני קשר קשרים עם כל מקורות האינפורמציה האפשריים של ארץ ישראל. הוא גם ביקר דרך קבע בביירות, בדמשק ובקהיר.

במהלך מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע צפרוני מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם  וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית,  הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה"הגנה"  האצ"ל והלח"י.

הקריירה של  צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא הפך לאיש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה לכתב ה"דיילי טלגרף" הלונדוני.  בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון "הבוקר". תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון "הבימה". זה סיפור חייו של צפרוני על אפס קצהו של מזלג.

כך החלה הקריירה

כששאלתי את צפרוני על העניין הארמני הוא החל, כדרכו, לספר סיפור. סיפוריו של צפרוני מרתקים, ארוכים ומחייבים סבלנות. כי העוקץ נמצא בסוף.

וכך סיפר:

"יום אחד, בעודי עובד בחלוקת לחם בתל-אביב,  פנה אלי איתמר בן אב"י ואמר לי כי נתפנתה מישרה בעיתונו "דואר היום", שהוקם כמה שנים קודם לכן. שמחתי מאד להיפטר מעבודת הפרך של חלוקת הלחם ועליתי לירושלים.

איתמר בן אב"י קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי תנאים דמיוניים. דירת חדר משלי עם כניסה נפרדת, מצויידת בטלפון, שהיה מכשיר יקר המציאות באותם הימים. המעשה הראשון שעשיתי, עם כניסתי לחדר, היה להזמין בטלפון השכמה לשעה 2 לפנות בוקר  ולהמשיך לישון לאחר ההשכמה. זאת,  כדי להרגיש את הטעם הטוב של עבודתי החדשה.

לאחר מכן אמר לי איתמר בן אב"י כי עלי להתלבש בצורה מכובדת. עם הלבוש של מחלק לחם לא יכולתי להיכנס למשרדי ממשלה ולבתי מלון, שהיו מוקד מפגש עם ראשי השלטון ועם עיתונאים אחרים.

 

חליפות ונעליים

איתמר בן אב"י  אמר לי כי עיתונאי המכבד את עצמו חייב שיהיו לו ארבע חליפות בצבעים כחול, שחור, אפור ולבן. וכן שלושה זוגות נעליים בצבעים שחור, צהוב ושחור-לבן.

הוא שלח אותי לבעלי המלאכה הטובים ביותר שהיו בירושליים של אז, שניהם ארמנים. החייט שמו קשישיאן והסנדלר שמו גאראבידיאן. כמנהג הימים ההם  הכל היה מדוד ועשוי כהלכה.  לא רק החליפות, גם הנעליים. הסנדלר גאראבידיאן אמר לי להניח את רגליי על גיליון נייר. צייר בקפדנות את תבנית כף הרגל  ואחר כך תפר ומדד  עד שהייתי לבוש כהלכה לשביעות רצונו של עורכי".

וכאן אנחנו מתקרבים לעיקר סיפורנו.

גבריאל צפרוני בצעירותו (ויקישיתוף)

פרנץ ואלמה בירושלים

"בשנת 1932 הגיעו לירושלים שני אורחים נכבדים – הסופר והמשורר היהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, ורעייתו, אלמה, שהיתה אלמנתו של המלחין היהודי גוסטב מהלר. השניים התאכסנו כמובן במלון המהודר ביותר במזרח  התיכון, "המלך דוד", שבניייתו הושלמה בדצמבר1930.

המלך דוד ראשית שנות השלושים

המלך דוד ראשית שנות השלושים

 

 

"פרנץ ורפל היה אז מפורסם פחות מרעייתו, עליה אספר בהמשך. המנהל השוויצרי של המלון, אדם בשם מילר, הכיר ביני לבין בני הזוג. הוא ביקש ממני לסייע לאלמה לרכוש זוג נעליים. האישה היפהפיה הזו לא באה יחפה לירושלים. היא בקשה כנראה להוסיף נעליים  ירושלמיות לאוסף שלה.

"נעניתי ברצון לבקשת מילר והובלתי  את  בני הזוג לסנדלר הארמני, גאראבידיאן. כאן המקום לגלות כי הסנדלר גאראבידיאן, כמו החייט קשישיאן, היו מניצולי הטבח בארמנים.

 

גאראבידיאן  ידע מעט אנגלית ומעט  גרמנית ואני סייעתי לשניים לתקשר איש עם רעהו בעזרת הערבית בה שלטתי ובה גם דיבר הסנדלר הארמני.

במהלך ההתדיינות על הנעליים וההתמקחות על מחירם נודע לפרנץ ורפל  כי הסנדלר הוא מניצולי הטבח שעשו הטורקים בארמנים. הוא גילה עניין רב בסיפוריו על אובדן משפחתו של הסנדלר בטבח. ורפל חזר וביקר אצל הסנדלר  כמה פעמים, כי גם הוא היה זקוק לנעליים ואולי רצה לשמוע עוד מסיפוריו של הניצול.

בשנת 1933 הופיע הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג".

המשפט  הפותח של הספר הוא:"אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן  אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת".

עד כאן סיפורו של גבריאל צפרוני.

האם זה מקרה ששם גיבורו של ורפל הוא צרוף של שם  הסנדלר הארמני (בשינוי קל) ושמו הפרטי של גבריאל צפרוני?

נראה כי הסופר לא קיבל את הרעיון לכתיבת ספרו הגדול (631 עמודים במהדורה העברית) מאותו ביקור בירושלים.  ורפל עצמו מספר באחד ממכתביו כי הרעיון לכתיבת הספר נולד בשנת 1929, בעת ביקור בדמשק, במהלכו נתקל בילדים ארמנים, בעלי מום ומזי רעב מניצולי הטבח, שעבדו במפעלים לייצור שטיחים.

אך האם בחירת שם הגיבור –  צרוף שמו של צפרוני עם שמו של הסנדלר בשינוי קל -היתה מקרית?

הראשון שהעלה אפשרות לקשר בין שם גיבור ספרו של ורפל לבין הביקור שלו בירושלים היה העיתונאי אורי קיסרי, עורך "תשע בערב" (העיתון שהוליד את "העולם הזה") והוא  שפירסם לראשונה את הסיפור הזה.

 

צפרוני עצמו מצטנע ומסתפק בכך שהוא מספר סיפורים מרתקים.

יופיה של אלמה

שאלתי את צפרוני אם אלמה היתה אכן יפה כפי שהיא מתוארת בספרות וכפי שהיא נראית בפורטרטים שלה, שצייר אחד ממאהביה הרבים, הצייר הנודע אוסקר קוקושקה.

תשובתו של צפרוני: היא היתה אשה במלוא מובן המלה. לא רק בעת ביקורה בירושלים אלא  גם  עשרים ושש שנים לאחר מכן.

ובאמתחתו של צפרוני, כמובן,  עוד סיפור:

"פגשתי את אלמה במקרה בעת ביקור בניו יורק בשנת 1958. סעדתי אז על שולחנו של מאיר ויסגל, מנהל מכון ויצמן ובסעודה נכח גם זאב גרודצקי, הבעלים והמייסד של "אמקור". בתום הסעודה הציע לי גרודצקי זוג כרטיסים לקונצרט של נער, שהיה בלתי ידוע אז. קראו לו יצחק פרלמן וגרודצקי תמך בו כי צפה כי זהו כשרון גדול.

"התכוונתי ללכת לקונצרט עם גיסתי, אחות אשתי. אך בהגיע המועד הודיעה לי הגיסה כי נבצר ממנה בשל משימה חשובה שהוטלה עליה.  הגיסה, אורה (לבית אבולעפיה), היתה מנהלת בכירה ב"טיפאני",  מחנויות העילית של ניו יורק. על אורה הוטל להיפגש עם שר סעודי  זאכי יאמאני, שביקש לרכוש תכשיטים בעשרים מיליון דולר. על גיסתי הוטל להציג בפניו את התכשיטים, מבצע שהיה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת ובסידורי אבטחה כבדים.

"בלית ברירה הלכתי לבד לקונצרט. בבית קפה הסמוך לאולם  נתקלתי באשה יפה שנראתה לי מוכרת  אך לא זיהיתי אותה. שמעתי אותה משוחחת בגרמנית עם צעירה שנראתה כמזכירתה ואומרת שאין להן אלא כרטיס אחד לקונצרט. הצעתי לתת להן את זוג הכרטיסים שברשותי וליטול את הכרטיס הבודד שלהן, שהיה במקום מרוחק יותר. האשה  סרבה, ולחילופין הציעה כי היא תשב לידי בקונצרט. בתום הקונצרט הציעה לי לבוא לכוס קפה בביתה שברחוב 72, לא הרחק מן המלון בו התגוררתי.

כשבאנו לביתה ראיתי שמעל לפסנתר תלויה תמונת פורטרט ידועה של אלמה מהלר-ורפל, פרי מכחולו של הצייר קוקושקה.  ברגע זה נפל לי האסימון ושאלתי אותה אם היא האשה שהפורטרט שלה מביט בנו מן הקיר. תשובתה היתה: WHO ELSE?

מי את אלמה מהלר

מי  האשה הזו שהמלחין גוסטב מהלר הקדיש לה את הסימפוניה השמינית  שלו,  הידועה כ"סימפוניית האלף",  כי דורשים אלף מנגנים לביצועה? מה היה סוד השפעתה על הצייר הנודע  אוסקר קוקושקה, שהביא אותו לכך שעיצב בובת ענק בדמותה, התהלך עמה ברחובות דרזדן וצייר עשרות פורטרטים שלה? מה גרם לכך שפורטרטים שלה נמכרו במחירי עתק  כי מאהביה הרבים השתתפו במכירות פומביות והתחרו אלו באלו ?.

אלמה מהלר וחלק מהגברים בחייה (מלמעלה למטה): גרופיוס,פרנץ ורפל, קוקושקה, גוסטב מהלר.

אלמה מהאלר 1909 ויקיפשיה אנגלית

 

 

פרנץ ורפל ויקישיתוף

 

ולטר גרופיוס 1920 ויקישיתוף

 

גוסטב מהלר ויקישיתוף

 

 

 

קוקושקה

מהלר

זהו ספורה של אשה שהיו לה שלושה בעלים ומאהב מפורסם אחד, בנוסף למאהבים ידועים פחות.

אבל זה איננו סיפור רכילות זול למשרתות. כי הגברים שנמשכו לאלמה, והיא נמשכה אליהם,  עמדו בצומת התרבות האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר שלה עמם היה בעל מגע קסם ששיחרר מתוכם פרץ יצירתי מהפכני בתקופת מפנה בחייהם.  יש פרשנים האומרים כי  ההשראה שנתנה לגברים עמם היתה בקשר שינתה את ההיסטוריה של המוסיקה, הארכיטקטורה, הציור והספרות של המאה העשרים.

בעלה הראשון של אלמה היה המלחין גוסטב מהלר. נישואיהם נמשכו עשר שנים עד למותו של מהלר בשנת 1911.  לפני כן ואחרי כן היתה מאהבת של הצייר קוקוקשקה, שקנאתו לה הטביעה חותם על כל יצירתו.

 

בעלה השני של אלמה, לו נישאה ב-,1915 היה  וולטר גרופיוס, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות נישואיהם פיתח גרופיוס את התפיסה  החדשנית של שילוב בין טכנולוגיה וארכיטקטורה, שנודעה לימים כאסכולת ה"באוהאוז". על פי אסכולה זו  נבנו רבים מבתיה הראשונים של תל-אביב.

בעוד בעלה נלחם בחזית, וכשהיא בחודש השביעי להריונה, התאהבה אלמה במי שעתיד להיות בעלה השלישי, פרנץ ורפל. היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לורפל בשנת 1929.  הם הירבו לטייל בעולם ובין היתר הגיעו לירושלים. השניים נמלטו  מאימת היטלר  והגיעו לארצות הברית, שם עשה ורפל קריירה בתעשיית הקולנוע של הוליווד. הוא נפטר ב-1945.

אלה ארבעת הגברים הידועים בחייה. הם, ורבים אחרים פחות  ידועים, האמינו כי לאלמה כוחות על-טבעיים,  הנותנים השראה ליצירתם. אלמה  שאפה להיות בעצמה יוצרת בתחום האמנות, אך קיבלה את מה שאמר לה קוקושקה: "את האשה ואני האמן". "האשה" זו המוזה ואלמה בסופו של דבר  קיבלה על עצמה את המעמד הזה ומיצתה אותו עד תום. בין היוצרים והאמנים שהיא היתה המוזה שלהם נמנים המלחין ארנולד שנברג,  הסופר גרהארד האופטמן, המלחין אלבן ברג והזמר אנריקו קרוזו.

אלמה מהלר מוסיפה להסעיר את הדמיון גם ב-2009


בימים אלה (ספטמבר 2009)  עולה על הבמה מחזהו של יהושע סובול "אלמה" בתיאטרון הקאמרי. המחזה נכתב בשנת 1996 והוצג בארצות הברית ובאירופה בבימויו של הבימאי האוסטרי פאולוס מאנקר שגם מביים את ההצגה בארץ. בהפקה הישראלית שתתפים שחקנים אוסטרים ולצידם שחקנים ישראליים. את תפקיד אלמה מהלר מגלמת השחקנית היפהפיה  עדי גילת.

המחזה כתוב בסגנון תאטרון אלטרנטיבי כאשר  הסצנות מועלות במקביל בחלקים שונים של הבמה והקהל בוחר את מסלול הצפיה של המחזה.  אין משמעות לסדר הכרונולוגי של הארועים והקהל עובר מסצינה רגשית אחת לאחרת כשכל סצינה היא מעין הצגה קטנה.

אביבה מרקס כאלמה מאהלר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

אביבה מרקס בהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהר צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

שחקני הקאמרי עדי גילת ואביהוד תדהרבהצגת אלמה צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי) אביבה מרקס ועדי גילת מגלמות את אלמה מהלר בתקופות שונות בחייה.

 

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

יהושע סובול. צילום: נועם מושקוביץ' (באדיבות התיאטרון הקאמרי)

לא היה ארוע חשוב בארץ ישראל, ובירושלים בפרט שצפרוני לא היה הראשון או בין הראשונים לדווח עליו. כזה היה פיצוץ מלון המלך דוד שנעשה בידי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) וגרם לזעזוע רב בישוב ובבריטניה. הפיצוץ גרם למותם של 91 איש – 41 ערבים, 28 בריטים, 17 יהודים ו-5 אחרים. כן נפצעו 45. האבדות נגרמו בשל התעלמות הבריטים מאזהרה מוקדמת של הארגון וסרובם לפנות את הבנין.

המלך דןד לאחר פיצותו

המלך דןד לאחר פיצוצו

 

ראה גם צפרוני על ביאליק ואינשטיין:

 

אוסקר קוקושקה דיוקן על בול גרמני 1986 ויקיפדיה גרמנית

הכרעת הדין בפרשת דרעי: לא צדק ולא סדר חברתי

לפני שנים רבות שמעתי קורס ביסודות תורת המשפט מפי פרופסור זאב צלטנר, שהיה אז נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. פרופסור צלטנר, יוצא גרמניה, היה ייקה קפדן, מדייק בניסוחיו, בעל חוש הומור דק. פעם ניתח באוזנינו – תלמידיו בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב – סוגיה משפטית סבוכה. נוכח המסקנה שהסיק התרסתי כנגדו: אבל זה לא צודק.

אינני זוכר מה היתה הסוגיה ומה גרם לי להגיב כפי שהגבתי. אך אני זוכר היטב את תשובתו, כמעט מלה במלה:
"בחור צעיר", אמר לי פרופסור צלטנר, "תכניס לך טוב טוב לראש, שמטרת המשפט איננה לעשות צדק. מטרת המשפט היא לארגן את סדרי החברה, גם אם הדבר נעשה על חשבון הצדק. אם זה לא מוצא חן בעיניך אל תתקרב לבית המשפט".

באותו יום גמלה בלבי החלטה שלעולם לא אתקרב לבית המשפט. החלטה שנתגבשה במהלך שנים בהן עבדתי כעוזר זוטר של עו"ד משה קובלר, פרקליט תל-אביבי, בעל משרד קטן אך מצליח. אותה תקופה הייתי עד מדי יום איך טוחנת מטחנת המשפט את הצדק, איך היא רומסת אלמנות ויתומים, איך נוטים מאזני הצדק לצד החזקים ובעלי הממון.

אריה דרעי  -- צלם "מהיר חימה" וישיקפדיה

אריה דרעי — צלם "מהיר חימה" וישיקפדיה

להמשיך לקרוא

בין המהפכה הספרדית למהפכה האשכנזית

בשנת 1964 הופיע בתל־אביב הספר ׳המהפכה האשכנזית' פרי עטו של קלמן קצנלסון, איש התנועה הרביזיוניסטית. זה היה ספר מוזר של אדם תמהוני.

הרעיון המרכזי של הספר הוא שהיהודים ״האמיתיים״ הם האשכנזים והשפה שמדינת ישראל צריכה לאמץ לה היא השפה היידית. בני עדות המזרח, לפי הספר, הורידו את רמת מדינת ישראל ועליהם ללמוד יידיש ולהתאשכנז.
זה היה ספר גזעני, מתנשא וגם אידיוטי. אצל אנשים רציניים עורר הספר גיחוך. אך הספר הצליח לעורר סערה ציבורית כי הוא נתן אישור לטענותיהם של רבים מבני עדות המזרח על ההתנשאות והגזענות של האליטה האשכנזית באותה תקופה.

הספר נשכח מכבר, וככל הידוע לי לא הפכה היידיש לשפה הרשמית של מדינת ישראל וגם אינני רואה נהירה גדולה של יוצאי ארצות המזרח לאולפנים המלמדים יידיש.

"בבל וכתריאליבקה"

אך בימים אלה הופיע הספר ׳בבל וכתריאליבקה׳, המעלה באוב את ספרו של קצנלסון ומטיף לתפיסת עולם הפוכה. מחבר הספר, יוסף מאיר, טוען כי ״אני רואה בספר ׳המהפכה האשכנזית׳ השתקפות מדויקת של דמות ההגמוניה האשכנזית״…

משפחה יהודית בשטעטל במזרח אירופה 1903 - ויקישיתוף

משפחה יהודית בשטעטל במזרח אירופה 1903 – ויקישיתוף

עוד הוא כותב כי ״הביקורת האשכנזית לא הפריכה את טענותיו של הספר נגד המזרחיים ובין השורות ניתן להתרשם שהמבקרים היו תמימי דעה עמו״.

ספרו של יוסף מאיר הוא בעצם תאום ספרדי לספרו של קצנלסון. אפשר בהחלט לקרוא לו ׳המהפכה הספרדית׳.
בין הפנינים שבספר:
* ״כל עוד ההגמוניה האשכנזית קיימת אין כל סיכוי ליהודים המזרחים, כקבוצה, להתקדם בצורה כזו שיסגרו את הפער התרבותי-חבדתי-כלכלי בינם לבין האשכנזים".

* "השתחררותם של המזרחים מעול ההגמוניה האשכנזית, הוא תנאי מוקדם לצעידתם בתהליך סגירת פערים וקידמה. כמו כן, השתחררות זו צריכה להיות טוטאלית. כלומר, השתחררות לאומית ומעמדית״.

* ״אם רוצה הציבור המזרחי לצאת מהמלכודת אליה הכניסה אותו ההגמוניה האשכנזית, להתפתח ולשגשג בדומה לציבור האשכנזי, אין לו ברירה אלא לסלק את ההגמוניה ולתפוס את מקומה״.

* ״לאשכנזים היתה שואה פיזית באירופה מידי עם שראה עצמו מתורבת מאוד, ואילו למזרחים הייתה שואה רוחנית במולדתם מידי אחים שראו עצמם יותר מתורבתים״.

*  ״במלחמת יום הכיפורים נתגלתה ההגמוניה האשכנזית  בכל עליבותה ומערומיה״…

משפחה יהודית בעיראק 1948

משפחה יהודית בעיראק 1948

למרות שאיני מסכים עם מסקנותיו של המחבר, אני מוכן לומר לשבחו שהוא ריכז מידע רב על תהליך הדיכוי של עולי ארצות המזרח. זה לא היה דיכוי של הגמוניה אשכנזית, אלא דיכוי של ההגמוניה של מפא"י שהופנה לא רק נגד המזרחיים אלא גם נגד אשכנזים שלא הלכו בתלם.

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=251

הגרסה האשכנזית לקשת הדמוקרטית המזרחית
http://www.zeevgalili.com/?p=222

חיים חפר  -גזענות בורות ופרס ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=10373

גזענותו של נתן זך
http://www.zeevgalili.com/?p=10153

ההמצאה האווילית של "יהודים ערביים"

http://www.zeevgalili.com/?p=11083

כך "גייסתי" את דן טרזן למוסד וחטפתי את אייכמן

טרם ראיתי את הגרסה החדשה של הסרט "טרזן" שיצאה בימים אלה מאולפני וולט דיסני. אך במוקדם או במאוחר אלך ואצפה בסרט. כאליבי אקח עמי את נכדיי. זו הזדמנות לספר משהו מאד אישי על יחסי לטרזן ועל תרומתי הצנועה לעיצוב דמותו של טרזן ישראלי.


את ספרו הראשון של הסופר האמריקני אדגר ראיס בוראוז, "טרזן מלך הקופים", קראתי כשהייתי בן עשר. אחרי הספר הראשון בלעתי בראוותנות את יתר ספרי טרזן – טרזן חוזר לג'ונגל, בן טרזן, טרזן וזהב אופיר, טרזן והילד הכושי, טרזן וארי הזהב, טרזן ומלחמתו בגרמנים ועוד ועוד.

כמו רבים מילדי דורי הוקסמתי מדמותו של טרזן – תינוקם של לורד גרייסטוק ואשתו שהושלכו לחוף מאוניית מורדים. ההורים נטרפו אך תינוקם ניצל על-ידי הקופה קלה, שאימצה אותו לבן אחרי שתינוקה מת. עלילותיו של טרזן הסעירו את דמיוני ולא פעם חלמתי, כמו כל ילד באותו גיל, להיות טרזן בעצמי.
ההזדמנות לכך התגלגלה לידי רק בבגרותי. לא הפכתי לטרזן אך תרמתי משהו לספרות הזו.

דן טרזן במבצע קדש

הדבר היה בראשית שנות השישים, כמה שנים לאחר שחרורי מהצבא. עבדתי אז ככתב-עורך בעיתון "חרות". המשכורת היתה טובה, רק היתה לה מגרעת אחת: היא שולמה באיחור של שישה חודשים או יותר. למדתי באוניברסיטה, הייתי כבר מטופל במשפחה. כדי לשלם שכר לימוד ושכר דירה ומזון למשפחה נזקקתי לעבודות נוספות. כתבתי ב"פנים אל פנים", השבועון הדתי הסנסציוני בעריכת הרב שמואל הכהן אבידור. כתבתי ב"הטכנאי הצעיר", כתב-עת לענייני מדע לבני הנעורים, ועוד חצי תריסר חלטורות שכולן יחד לא הספיקו לפרנסה.

באותה תקופה הופיעו על דוכני חנויות העיתונים חוברות שנשאו את השם "טרזן". כבר לא הייתי בגיל של קריאת טרזנים, אך החוברות עוררו בי סקרנות ורכשתי כמה מהן. מקריאה ראשונה היה ברור שלא מדובר ביצירה של בוראוז אלא של איזה סופר ישראלי עלום שם, שלא טרח לציין את שמו. מה שעצבן אותי במיוחד היתה העובדה שכל סיפור הכיל איזה לקח בעל אופי שמאלני ישראלי. לאחר זמן שמעתי כי המחבר האלמוני של החוברות הללו הוא עמוס קינן, שבין היתר נחשד בהטמנת פצצה ליד דירתו של שר התחבורה מהמפד"ל, דוד צבי פנקס. זאת, במחאה על שהשר השבית מכוניות בשבת במטרה לחסוך בדלק.

למקרא סיפורי טרזן השמאלנים עלה בדעתי שיש בכוחי להמציא סיפורי טרזן לא פחות טובים ושיהיו בעלי מסר לאומי.

דן מוקד מתרסק בג'ונגל

ספור המסגרת שהתרקם במוחי היה זה: הילד דן מוקד טס עם הוריו, שיצאו בשליחות דיפלומטית לדרום אפריקה. בדרך מתרסק המטוס בג'ונגל, כל נוסעיו נספים פרט לילד דן. הוא מאבד את הזיכרון וגדל בלהקת קופים. רק כשבגר ומצא את שברי המטוס חזר אליו זיכרונו והוא מחליט לחזור לישראל. בהגיעו לגבולות הארץ הוא נקלע לאחד מקרבות מלחמת קדש, מסייע לצנחנים ישראלים להשלים את משימתם וזוכה לעיטור גבורה.

זה היה הסיפור הראשון.

הוא זכה להצלחה גדולה כבר בגיליון הראשון, והמפיץ דרש עוד. בסיפור השני היה דן-טרזן כבר איש שהמוסד גייס אותו למשימות מיוחדות. הוא יצא לפוצץ את התותחים שהציבו המצרים במצרי באב אל מאנדב כדי לחסום את השייט לאילת. הוא פוצץ מפעלים לייצור נשק כימי בסוריה ועוד.

הדמיון שלי עבד שעות נוספות והפלגתי בו למרחקים. פעם גילה דן טרזן את שרידי לוחמי בר כוכבא שצאצאיהם הסתתרו במערות מדבר יהודה עד ימינו אלה. פעם אחרת טס לחלל עם חללית שנבנתה על ידי חבורת ילדים. וכשלא היה סיפק בידי להמציא סיפורים עיבדתי סיפורים של אליסטר מקלין של ה.ג. וולס ושל סופרי מתח אחרים, והתאמתי אותם למציאות הישראלית.

סיפור חטיפת אייכמן

באחד הימים נפלה לידי הזדמנות להפוך את החוברות שלי לסנסציה. אדולף אייכמן הובא לישראל והועמד לדין. כל הארץ געשה והיתה סקרנות עצומה לדעת איך ומנין הגיע אייכמן לישראל. אני, כמו עיתונאים רבים אחרים, ידעתי פחות או יותר את הסיפור האמיתי, שהצנזורה אסרה לפרסמו. אייכמן נחטף בארגנטינה והובא לארץ במטוס "אל על", שהטיס לשם את שר החוץ אבא אבן. אך אסור היה לפרסם מילה על הסיפור מאימת הצנזורה.

הפרסום הראשון על הדרך בה נחטף אייכמן

הפרסום הראשון על הדרך בה נחטף אייכמן

אני החלטתי לפרסם את הסיפור במסגרת תמימה של חוברות טרזן. דן טרזן הגיע לארגנטינה התחפש שם ליליד אינדיאני, חטף את אייכמן והביא אותו לישראל בתוך תוף ענק שהכניס למטוס.

הסיפור עשה לו כנפיים. "מעריב" פרסם את עמוד השער של החוברת תחת הכותרת "הספרות האקטואלית שלנו". "העולם הזה" פרסם את הסיפור וקבע כי המידע האמיתי על הדרך בה נחטף אייכמן והובא לישראל התפרסם לראשונה ב"דן טרזן" של זאב גלילי. גם הפעם היה משהו נכון בפרסום של "העולם הזה" אבל די לא מדויק.

בין הקוראים כרמי גילון

דמותו של דן-טרזן קנתה לה אוהדים רבים בקרב ילדי אותה תקופה. רבים האמינו כי זו דמות אמיתית והציפו את תיבת הדואר שלי בבקשות אינספור להיפגש עם דן טרזן.

במרוצת השנים פגשתי אנשים שבגרו והפכו לאנשים חשובים ואשר דן-טרזן זכור להם כחוויית נעורים מרתקת. (בין אלה: חנה כשר, פרופסור לפילוסופיה בבר-אילן; נפתלי מנדלוביץ, מומחה להשקעות ובעבר מנהל היחידה להשתלמות בניהול בבר-אילן; העיתונאי דודו מרגלית ז"ל ועוד רבים אחרים). הואיל ובאותה תקופה נהגו ילדים להחליף ביניהם חוברות אני יכול לומר כמעט בוודאות כי כמעט כל מי שהיה בארץ בשנות ה-60 בטווח הגילים 10-15 קרא את סיפורי דן טרזן.

לימים נודע לי, מפי חברי, העיתונאי ועורך הספרים רמי טל, כי עם קוראי "דן טרזן" נמנה גם כרמי גילון, שעמד בראש השב"כ ביום שבו נרצח יצחק רבין אני יכול רק לקוות שהשב"כ התנהל במקצועיות גבוהה יותר מזו שבאה לביטוי בחוברות בידור שנכתבו בידי נער בן 21. (משפט זה נוסף בשנת 2009)

כרמי גילון ויקישיתוף

משך שנים שמרתי את זהותו של מחבר סידרת סיפורי דן-טרזן בסוד. אולי מפני שלא הייתי גאה כל כך ביצירה הזו שלי. בבית הספרים הלאומי, בו שמורות החוברות, רשום שם המחבר נוני בסימן שאלה. מסתבר שפועל דפוס, אמנון שפאק שמו, שסידר את החוברת שירבב פעם את השם נוני ואנשי הספרייה החליטו שזה המחבר. עכשיו ההזדמנות לתקן את המעוות. אותו נוני גם חיבר אחת מ-29 החוברות שבסידרה.

באחד הימים מצאתי חוברת כזו באיזו חנות לממכר ספרים ישנים. המוכר דרש סכום עתק תמורתה ואמר לי כי זהו פריט מבוקש על ידי אספנים. לאחר מכן נוכחתי במכירה פומבית של בפרים וחוברות נדירים וכל חוברת של דן טרזן נמכרה ב-50 דולר.

בידי לא נותרה אף לא חוברת אחת, ואם מי מהקוראים מחזיק כזו בידו אודה לו אם ישלח לי חוברת מקור או לפחות צילום.

התודה היא כמובן בשם הנכדים.

ראה "דן טרזן תשובה לשואה יהודית" בבלוג של אלי אשד

הלינה המשותפת בקיבוצים גן עדן או גהינום

הזמרת חן רותם בשיר מרגש על הלינה הקיבוצית

מתהלכים בארץ הזו רבבות אנשים שבילדותם עברו את החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בחדר הילדים בקיבוץ. ילדים שגדלו ללא יד מלטפת של אם, ללא שיר ערש, ללא חיבוק ונשיקת לילה טוב של אב, ללא אפשרות להימלט אל מיטת ההורים מפני סיוטי לילה.

 

מספרת גליה עוז, שגדלה בקיבוץ חולדה, בראיון לאורנה קדוש ב'מעריב':

ניצולת קיבוץ

"אני ניצולת קיבוץ. עד היום, כל לילה, כשאני משכיבה את שני הילדים שלי לישון, אני מוצאת את עצמי אומרת, תודה לאל שהם אצלי בבית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו. כשהייתי בגיל הבת שלי, הייתי צריכה לישון לבד בבית הילדים. זה היה רע. ממש רע. לפעמים היינו משתוללים ונהנים בלילה, אבל בדרך כלל זה היה נורא. היה אינטרקום והיתה אמא אחת שמסתובבת בין כל בתי הילדים ואם היית בוכה, היית מחכה לרחמי אללה. כולם בכו: ילדים חולים, ילדים עם סיוטים… לגדול בקיבוץ זה לא קל. במשך שנים אתה נתון לחסדי מערכת. אתה מגודל על ידי אנשים שהם לא משפחה שלך ואתה לא ילד שלהם.
"הילדים האלה יתומים?"

 

 

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

"אני זוכרת שפעם הגיע בית ספר מרחובות לביקור בקיבוץ. הסבירו להם המון זמן איך מגדלים ילדים בקיבוץ. בסוף ילדה אחת הצביעה ואמרה: 'המורה, הילדים האלה יתומים?'. דנו אותנו ליתמות כפויה. היו דברים קשים. היו מכריחים אותנו לגמור את האוכל. המצאנו שיטה של לשים את האוכל בלחיים ולצאת החוצה לירוק. והיו מטפלות שהרביצו… היתה מטפלת מבוגרת, מהזקנות הלא מאושרות, שהיו לה ידיים של עוף דורס והיא היתה תופסת ומעיפה אותנו".

 הלינה המשותפת של אסף ענברי

(לקוח מספרו "הביתה", המתאר את תולדות אפיקים. קטע זה נוסף למאמר בנובמר 2010)
"גן רימון הורכב משמונה חדרים של ארבע מיטות בחדר, מקלחת, חדר אוכל ואולם פעילויות, לאורך מסדרון שבמרכזו עמד גרמופון להשמעת תקליטים מרדימים. מעל הגרמופון, גבוה על קיר המסדרון, דלקה מנורת להט כחולה, שצלתה לא מעט חרקים מעופפים במשך הלילה. אבל לכל חרק שתסס והתפחם בה היו אחים ואחיות. תיקנים נבטו על התקרה לאור הירח, שממיות לעסו פרפרים על רשתות החלונות, עטלפים חגו סביב המבצר, ואם היטבת לראות בחושך, פגשת עין בעין את השטן שעמד על קפל השמיכה שמתחת לסנטרך והניף את מסוריו הקדמיים: גמל שלמה…

האם שכיבתה את המאוורר

"החום ששרר במבצר בלילות הקיץ הבטיח שכל ילד שפיתח עמידות בפני התקליטים המרדימים יסבול בכל זאת מנדודי שינה. היו מאווררים בחדרים, אבל דווקא המאוורר שבחדר שלך היה כבוי, כי אמו של אחד משותפיך לחדר סבלה מקור גם בקיץ, ולא רצתה שהבן שלה יסבול כמוה. חיכית שהיא תגמור להשכיב אותו, וכשיצאה מהמבצר הדלקת את המאוורר. אבל היה לה עותק של מפתח המבצר, והיא תמיד חזרה באמצע התקליט המרדים, רכנה אליך ולחשה לך, אף שהעמדת פני ישן, שבפעם הבאה היא תפליק לך, וכיבתה את המאוורר.

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

המכשפה שבחלון

"הזעת עד שנדבקת לסדין, הקשבת לאוושת המחט על התקליט שנגמר מזמן והסתובב על ריק, וחיכית למכשפה שתעלה בחלון כדרכה לילה לילה. בשום אופן לא רצית לראות אותה, אבל לא יכולת להתאפק. כוח חזק ממך גרם לך להוציא את הראש מהשמיכה ולפגוש את עיניה. הצלחת לסבול את זה שתי שניות, והתקפלת לכדור בתוך השמיכה. התבשלת באוויר שנשפת ובריח גופך (מלפפון חמוץ פושר שגולגל באבק) ורצית להשתין, אבל לא עלה בדעתך לרדת מהמיטה לפני שהמכשפה תנטוש את החלון.

הבריחה אל בית ההורים

המבצר היה נעול. יכולת לברוח רק דרך החלון שעליו לא העזת אפילו להסתכל. זה הדבר האחרון שהמכשפה ציפתה שתעשה, ולכן זה מה שעשית. הסתערת על החלון, פתחת אותו, הנפת את עצמך וצנחת דרך המכשפה על השיחים שבחוץ. נשרטת, פתחת ברך, אבל במהירות של כדור נבעט הגעת מהשיחים אל עץ שמאחוריו תפסת מחסה מפני שומרת הלילה שפטרלה בין הגנים ועשתה בתחתונים.
ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם
דרך התריסול של הסלון. הזזת אותו מילימטר בדקה, עד שפתחת אותו כדי חריץ שאם הראש עובר דרכו גם שאר הגוף יעבור, ואפילו אתה לא שמעת אותך נכנס ונשכב מקופל על הרצפה. מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שלא תקבל שום תפקיד בהצגת הסיום

הגנה על הלינה המשותפת

אברהם שרון מקיבוץ רשפים ביקש להגיב על מה שכתבתי כאן על הלינה המשותפת בקיבוצים. הוא כתב לי:

גם אני, כמו גליה עוז, נולדתי וגדלתי במה שנקרא 'החינוך המשותף'. זה לא היה סיוט. זה היה חלום יפה, שתענוג לחלום אותו בהקיץ ולהגשימו, אגב חלימתו.
הוא לא כפה עלי דבר, לא הצר את צעדיי ולא הגביל אותי בהליכתי. חייתי בו, כפי שהנני כיום, כאדם בוגר, אדון לגורלי.
החינוך המשותף אושש נרפים וחיזק חלשים. לנזקקים ולתלותיים היה על מי להשען ובמי להתלות. החוששים מצאו בו עודף. התועים- בית חם.
אני מוקיר ומכבד את גליה עוז המעידה כנחתומה על עיסתה. אני מכבד את גירסתה. כל אחד מאיתנו לש את הבצק של לחם חוקו באופן מיוחד וייחודי לו. 'כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו', כתב המשורר המופלא אברהם חלפי ז"ל. בוותיקן חיי אני, הקטן, הייתי האב הקדוש, גם אם 'מקור הסמכות' – עם מרכאות או בלעדיהן – היה המבוגרים.
גם בחדר השינה, שבו חילקתי את הלילה-טוב שלי עם עוד ארבעה ילדים, היתה לי פינה אישית שלי, מקדש-מעט שבו יכולתי לדמיין את דמיונותי ולהזות את הזיותי באין מפריע.

בית ילדים בקיבוץ געש (ויקישיתוף)

 

החיוב רב מהשלילה


גליה עוז אינה יחידה בגילוי פומבי של הרעות החולות, הסרכות והדופי שהיא ואחרים מוצאים בחינוך הקיבוצי לדורותיו.
ההגינות והיושר מחייבים גם מי שמגן על החינוך הזה, כמוני לדוגמה, להודות שגם פגמים ודופי היו בו. גם כיום ניתן למצוא בו לא מעט מומים מולדים ופגמים נרכשים. אבל החיוב רב לאין שיעור מהשלילה. המאזן הוא חיובי כמעט מכל בחינה שהיא. אדם בוגר אינו יכול להשליך את כל רפיונותיו ואת כל כשליו על ילדותו, על בית הוריו, על כר גידולו.
יש שלב בחייו של כל אדם – בשלהי נעוריו ובתחילת בגרותו – שבו הוא נדרש לקחת אחריות עליהם. זה השלב שבו כל הסבר להיעדר הרצון או היכולת מתקבל כתירוץ.
אעיד גם אני על עיסתי. הרגישות המופלגת שלי – אדם שרגישותו כמעט כפייתית – אפשרה לי להפיק ממנה רווח נפשי ותועלת רוחנית. השהייה הרצופה במחיצת בני אדם נוספים וההכרח להתחשב בהם הפכו בי את ההתחשבות בזולת לטבע שני. ולפעמים, פרייר שכמוני, לטבע ראשון.
אף על פי כן, אני אדם שמסוגל ויודע ונהנה לחיות לבד. אדם שחושב שיש לו חשיבות קיומית עליונה לחיות לבד, לפעמים. אדם שיודע להפיק ולמצות מן הלבדיות שלו תועפות של מחשבות. הון עתק של רגשות.
איש במקומו, כל אחד ב'ותיקן חייו', חייב לעשות הכל, בכל שלב שהוא, מעריסה ועד קבר, יהיה בית גידולו היכן שיהיה, כדי להיות ראוי להקרא אדם.
אני משתדל, כאדם בכלל וכאדם חילוני בפרט, להיות ראוי לציווי האנושי העליון הזה. אני שמח, ואם יש אושר בעולם אז כן, אני מאושר ומודה לגורל שזימן לי את חסד הולדתי וצמיחתי בחינוך המשותף. אותו חינוך שבו תולים גם – אולי בעיקר- לא מעט מבוגריו את האליבי לאי הגעתם אל השלבים בסולם החיים שאליהם היו מגיעים לדעתם, אילו לא נולדו בקיבוץ.
אני, זה ברור, לא נמנה עימם, אני מצוי בדיוק במקום שבו הייתי בוחר להימצא, אילו נולדתי גם מחוץ לקיבוץ. בהבדל גדול ויסודי אחד: אילו לא נולדתי בקיבוץ הייתי נאכל בתסכול עמוק וחריף, בגלל חוסר הפנאי (אילוצי פרנסה, אתם יודעים…) בכל מה שאני עוסק בו היום, בקיבוץ, בהנאה רבה.
עד כאן מכתבו של אברהם שרון, קיבוץ רשפים

התיאוריה של אורי סלע

אורי סלע ז"ל, ידיד נפש שהיה לי כאח השמיע באוזניי פעם תיאוריה מקורית מדוע החיים בקיבוץ האמורים להיות גן עדן הופכים לגיהינום. אורי נולד בדגניה ב' וגורש מהקבוצה בבגרותו, לכאורה בשל השקפותיו הפוליטיות השמאלניות מדיי, אבל כנראה גם בשל אופיו המרדני ומקוריותו. הוא היה בעל ידע וכישרונות מדהימים בכל התחומים- עיתונאי, סופר, משורר, אמן. במרוצת השנים החל להתעמק גם ביהדות (ואני מייחס לעצמי תרומה צנועה לנטייה זו שלו) וכתב פירוש להגדה של פסח, סיפורי חסידים, ועוד. (ראה ערך שכתבתי עליו בויקיפדיה).

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

בקיבוץ אין מסכות

אורי מצא הסבר מבריק למצבו של האדם בקיבוץ. האדם בסביבתו הטבעית הוא בעל מסכות רבות. כל אדם זקוק למסכות הללו כי כל אחת מהן מבטאת צד אחר של אישיותו. המסכות השונות מאפשרות לאדם לפצות עצמו על כישלונות ותסכולים. הוא יכול להיות כישלון גמור בעבודה אך הצלחה גדולה בחיי החברה או בשירות המילואים. במסגרת החיים הטבעית אדם חי במעגלים רבים, שבכל אחד מהם הוא יכול לבטא עצמו אחרת, להיות אנונימי, להתחיל מחדש.
בקיבוץ, שהוא מסגרת לא טבעית לחלוטין, האדם נתון כל הזמן במסכה אחת, במעגל אחד. כולם מכירים אותך תמיד. אותם האנשים שאתה פוגש בעבודה אתה פוגש באסיפת חברים, בחיים המשפחתיים ובכל פעילות אחרת. התוצאה היא: אם אתה כישלון בענף הלול לעולם לא תהיה מסמר המסיבה. אין לך אף פעם מפלט מסביבתך, אין לך אף פעם הזדמנות להתחלה חדשה.
אורי ביסס את התיאוריה שלו בין היתר על הרצאה של פילוסוף יהודי אמריקני קפלן שהרצה בבר אילן על זהות ה"אני".
בהרצאה הוא הציג את השאלה מהי הדמות האמיתית של האדם מאחורי המסכות השונות שלו (את המסכות כינה –ROLES , דהיינו- תפקידים). כל אדם מופיע בנסיבות שונות במסכות שונות- בבית, בעבודה, בשיחה עם ידידים, במילואים, ברמזור.
שאל פרופ' קפלן: מיהו האדם האמיתי לעת ערב, לאחר שהוא מוריד את האיפור של כל המסכות? והשיב: אין אדם כזה. האדם האמיתי הוא צירוף של כל המסכות.
כששמע אורי את הדברים האלה הוא צעק: "מצאתי, אאוריקה" – כמו ארכימדס כשגילה את החוק הקרוי על שמו.

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי
http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים
http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים
http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית
http://www.zeevgalili.com/?p=11316

 

ירון לונדון ותחיית הזמר המזרחי

התגלגל לידי תקליטור של זהבה בן, שאני מאד אוהב את זמרתה ואת שיריה. התקליטור הזה עורר בי את המחשבה על התמורה העצומה שחלה ביחס הציבור הישראלי אל הזמר המזרחי.

לפני שנים לא רבות זה היה זמר מחתרתי כמעט מנודה כשההתייחסות אליו גזענית.. הושר רק בחתונות ובמסיבות, נמכר בקלטות זולות בשווקים. לא שמענו את הזמר הזה בגלי צה״ל ולא בקול ישראל. הוא לא היה חלק ממצעד הפזמונים, וגם לא חלק מן העולם התרבותי שלנו. והנה לפתע פרץ הזמר המזרחי אל תוך הווייתנו התרבותית והפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.

 
 

 

זהבה בן – צילום Amir Gilad ויקישיתוף

נזכרתי בתוכנית הטלוויזיה 'טנדו', שהגיש ירון לונדון לפני כעשרים שנה.
התמונה הזכורה לי מאותו שידור היא כזו: ירון לונדון מראיין את הזמר ניטים סרוסי.
הוא מציג לו שאלה: השיר הזה שלך טוב? סרוסי משיב בחיוב,
ירון לונדון מקמט את הנייר שעליו כתוב השיר וזורק אותו כאילו בשאט נפש.
הראיון הזה גרם לסערת רוחות, שהדיה עולים מדי פעם מחדש. על פניו נראה היה כאילו לונדון מפגין התנשאות ורוחש בוז לסרוסי.

 

סיפורו של ירון לונדון

פניתי לידידי ירון לונדון וביקשתי שיספר לי מה היה אז ומה קרה מאז. ואלה עיקרי דבריו:

״לפני יותר מעשרים שנה, בימים שערכתי והנחיתי את תוכנית "טנדו" בטלוויזיה, נסעתי מתל-אביב לירושלים. בעוברי ברמלה, ראיתי כרזות גדולות הנושאות את דיוקנו הלא מוכר של ניסים סרוסי.

 
 

 

ירון לונדון ויקישיתוף

״הדמויות הבולטות בזמר הישראלי לא היו זרות לי. לכן השתוממתי על כך שמעולם לא שמעתי את שמו של האיש שעל הכרזה. גם חבריי, העוסקים במוסיקה פופולארית, התקשו להיזכר, עד שמי מהם אמר לי שסרוסי הוא כוכב גדול בקרב 'ישראל השנייה׳.

 

״אז התחוורה לי תופעה שקודם לכן לא נתתי עליה את דעתי: ׳ישראל הראשונה׳ לא רק שסלדה מן המוסיקה של ניסים וחבריו, אלא אף לא הכירה את גיבוריה.
״מצאתי את ניסים במשרדו ברחוב הירקון בתל-אביב, איש קטן, בעל קול גבוה וצרוד, שהתהלך בנעליים גבוהות עקב ונזף בלי הפסק במזכירותיו. הזמנתי אותו לתוכנית טנדו״.

השאלה שעוררה אח הסערה

״בשנות שהותי בפאריס נהגתי להקשיב לראיונות ברדיו שערך ז׳אק שאנסל, בכיר מראייני צרפת. פעם ראיין שאנסל את שארל אזנבור, ובין השאר שאל אותו בערך כך: ׳אתה קטן קומה, בעל לסת בולטת וקול קטן וצרוד. מה עשה אותך לכוכבי? אזנבור השיב: ׳דווקא בשל כך׳.

שארל אזנבור ויקישיתוף

"לניסים סרוסי הצגתי שאלה בנוסח כמעט זהה. אמרתי לו משהו כגון: ׳אתה לא ממש אפולו׳. ככל הזכור לי, הוא לא הכזיב. אם כי תשובתו הייתה פחות שנונה מזו של אזנבור.

"שאלה מכאיבה אחרת הפניתי אליו, אחרי שהשמעתי את שירו המפורסם ׳אמא׳. שאלתי: ׳אתה חושב שזה שיר טובי? לא אסתיר את דעתי: השיר הזה איום מכל בחינה, ובעיקר מבחינה טקסטואלית: מתקתק, שגוי לשונית ומחורז שלא כיאות. בתמימותי חשבתי שאפילו המחבר עשוי להודות כי כתב את שירו כלאחר יד. יתכן מאוד שדעתי השתקפה בהבעת פני.

״אחרי שיצאנו מן האולפן נתקפתי בהרגשה לא נוחה. שאלתי את ניסים אם נפגע, והוא היה בטוח וזחוח. 'היה ממש מצוין׳ – אמר״.

אלף מכתבים

״בעקבות הראיון קיבלתי כאלף מכתבים. את רובם שלחו צופים זועמים, אבל חלק לא מבוטל שיבח אותי על שהעמדתי על מקומו את ה׳פרענק׳(כך התבטאו הכותבים). אך היו גם מכתבים ששיבחו את הראיון. בראש כל (כל!) מכתבי השבח התנוססו ראשי התיבות בס״ד. ללמדך שאת כולם כתבו דתיים אשכנזים. פרש זאת כאשר תפרש.
״סרט ההקלטה של התוכנית נמחק (לימים טען מישהו שאני הוא זה שמחקתיו). כל מאמצי למצוא עותקים עלו בתוהו. נשאר רק הזיכרון, שאוהב להחליף תלבושות בהתאם להלך הרוח, הפרשה רודפת אותי עד היום. מדי פעם אני נתקל באנשים מבני עדות המזרח, המופתעים לגלות שאינני שונא את כל מה שאינו דומה לי".

אסור לשפוט את האחר

"לימים ניתחתי את הסיבה למהומת סרוסי.
וזו מסקנתי:
* שפטתי תופעה תרבותית שהתקשיתי להסכים לה. מאז למדתי לדעת שאסור לשפוט את תרבותו של האחר, במיוחד את גילוייה של התרבות העממית. אם כי גם היום איני שותף לפוסט מודרניזם, הפוסל כל סולם של איכות.
* הזמר העממי הוא נייר הלקמוס של היחסים הבין תרבותיים. הזמר מבטא את מעמקי הנפש. הנהייה אחר סגנון מוסיקלי כזה או אחר מבטאת זהות תרבותית בעוצמה רבה.
• שנינו, ניסים סרוסי ואני, נפלנו קורבן לדימוי שלנו. ניסים נתפס כנציגו של הפרולטריון המרוקני המעונה, העני, הדחוי. אני נתפסתי כיורם הצפון תל-אביבי המשכיל והעשיר, שזכה במעמדו תודות למוצאו.
• האמת שונה: הוריי השתייכו לאינטליגנציה העובדת, אבל הם היו אנשים עניים. במשך שנים לא מעטות סבלנו בביתנו ממחסור חומרי ממשי. בקושי סיימתי תיכון ועבדתי לפרנסתי מנעוריי.
* משפחתו של ניסים הגיעה ארצה מטנג׳יר בשנות השישים. לא ריססו אותה בדי.די.טי ולא שיכנו אותה במעברה, ככל הידוע לי, החזיקה המשפחה בשתי חנויות בגדים ברחובות.
• כיוון שהייתי צעיר למדי, בן 33 באותם ימים, והטלוויזיה בחיתוליה, עוד לא הבנתי את כללי המשחק ואת חשיבותו של הדימוי. לו הבינותי זאת, הייתי מביא בחשבון את העובדה שבעימות בינינו היה עלי להטיל עליו את התפקיד של האנדרדוג ולהתייחס אליו בכפפות של משי. דווקא משום שאני מביט בזולתי בגובה העיניים, לא חשבתי שהוא זקוק לחסות״.

ביקורת על אריק אינשטיין

"לאחר זמן, כתבתי בשבועון יכותרת ראשית׳ רשימת ביקורות צורבות על אריק אינשטיין. במיוחד תקפתי את הנימות הנוסטלגיות שבשיריו ואת נטייתו לשבת על הגדר, ׳רגל פה רגל שם׳. אם תרצה, הייתה רשימתי ביטוי מהופך לאופן שבו התפרשתי בראיון עם סרוסי. שהרי אריק אינשטיין הוא ממש בן דמותי. הורינו שיחקו באותו תיאטרון, למדנו באותו בית ספר, הלכנו לאותה תנועת נוער והתגוררנו בשכנות.
"גם על הרשימה הזו הותקפתי, ויש אומרים כי את שירו ׳עיתונאי קטן׳ כתב אינשטיין בתגובה על ביקורתי. מאז אני נמנע מלכתוב על תחום אחד ויחיד: זמרים עממיים. שומר נפשו ירחק״.

הסולחה עם סרוסי

"יעקב אגמון, שניהל את מועדון התיאטרון וקיים ערבי ראיונות במסגרתו, הזמין את סרוסי ואותי למעין ׳סולחה׳. הייתה פגישה נלבבת, במהלכה הבטחתי לכתוב למענו שיר. ואמנם כתבתי, אלא שהשיר ׳מתחת לגשר הישן׳ לא הצליח כמו שהצליחו כמה מהשירים שכתב סרוסי למען עצמו.

״אחר כך שקעה הקריירה של סרוסי והוא עקר לפאריס. מדי פעם נזכר עיתונאי כלשהו ב׳שערוריית סרוסי׳ (כפי שנזכרים כי ׳ירון זהבי' מ'חסמבה' הוא כביכול אנוכי), מגלה אותו מחדש וגובה מפיו הכרזה שבגללי ירד מהארץ. כל אימת שאנו נפגשים, סרוסי מכחיש זאת בפה מלא״,

מהו זמר מזרחי

"המערכה האחרונה: לפני שנתיים ערכתי והגשתי סדרת תוכניות ששמה ׳85-75'. שלוש תוכניות יוחדו לזמר המזרחי ולמאבק שניהלו האמנים והאמרגנים המזרחיים כדי לזכות בהכרה. הזמנתי את סרוסי להתארח בתוכנית ושלחתי לו כרטיס טיסה.
"בראיון דיבר סרוסי גם על ׳השערורייה׳ והוא התייחס אליה, בתבונה רבה, כפרק חשוב במאבק תרבותי שהושלם. הוא שר שיר חרש שחיבר, הפעם על געגועיו לאמא-מולדת. לצערי, דעתי על שירתו ואיכות כתיבתו לא השתנתה. אלא שהפעם מחאתי כפיים בהתלהבות.
״במשך השנים ניסיתי לגלות מה ׳מזרחי׳ בזמר המזרחי, שעכשיו קוראים לו ׳ים תיכוני׳. ברור שלא מדובר במוסיקה ערבית, שסולמותיה שונים מן הסולמות של המוסיקה הים תיכונית. מבחינה זו המוסיקה הים תיכונית היא מערבית לחלוטין. כל ההבדל המוסיקלי נעוץ בסלסול, ולכן קל מאוד להפוך זמר ׳מערבי׳ ל׳מזרחי', מהלך המתבצע תכופות.
״הבדל ניכר קיים בטקסט. הזמר המזרחי כמעט תמיד סנטימנטאלי. אין בו אירוניה או הומור. הוא נמלץ ומרבה להשתמש בלשון המקורות, הנתפסת על ידי האמן המזרחי וקהלו כאמנותית וגבוהה.

״זמרים מזרחיים אינם רואים עצמם כאמנים במובן האירופי הרומנטי, אלא כפועלים שתפקידם לשרת את החברה בשמחותיה. שלמה ארצי ויהודית רביץ, הרואים עצמם כ׳אמנים׳, לא יופיעו בחתונות. ׳המזרחיים׳ אינם רואים בכך פחיתות כבוד, כי הצרכן איננו צריך להעריץ את דקויות אמנותם, אלא לשלם במיטב כספו.
״הבדל נוסף: כמעט תמיד לובש הזמר המזרחי מחלצות, ואילו עמיתו ירשה לעצמו ללבוש ג׳ינס וחולצת טריקו, אלה הם הבדלים מעמדיים מובהקים, המשפיעים על תפיסת האמן את עצמו. בני המעמדות הנמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם נון־שלנטיות אריסטוקרטית״.
עד כאן דברי ירון לונדון

====================================================

הארות והערות אוקטובר 2010

מי שיקרא מאמר זה כיום  עשוי שלא להבין את הבעיה.  בעשרים השנים שחלפו מאז פורסם המאמר   (וגם אז התייחס לתקופה מוקדמת בהרבה) כבש הזמר המזרחי את קידמת הבמה של התרבות הישראלית. בלי לערוך סקר מדעי ניתן לקבוע שרוב הזמרים הפופולאריים  היום וגם רוב השירים הם מזרחיים – בלי לפגוע בכבודם של שלמה ארצי ואריק אינשטיין שכבר הפכו לקלאסיקה.

גם התאור של ירון לונדון מאותה תקופה יש בו נימה קלה של עליונות תרבותית שכבר לא תמצא היום לא אצל ירון ולא אצל אנשי תקשורת אחרים. אפילו תאור הזמרים המזרחיים (לפי תלבושתם או לפי עיסוקם) כבר אינו הולם את התקופה.  צביקה פיק האשכנזי  לובש מחלצות ברבבות שקלים לכל הופעה וזמרים מזרחיים יכולים להרשות לעצמם להופיע בג'ינס. אלה וגם אלה מופיעים בחתונות ללא בושה. השירים האשכנזיים מתקתקים  ונוסטאלגיים לא פחות מן המזרחיים.

ז.ג.

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות הפוסטציונית והפוסטיהודית החדשה

השמאל הישן הוא תנועת העבודה לפלגיה ולדורותיה, מבן-גוריון וברל ואשכול ועד מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן-אהרון.

*הם היו יהודים. בכל רמ"ח איבריהם. ברקע המשפחתי שלהם, ביידיש המתנגנת בפיהם, בגירסא דינקותא של ה'חדר' והישיבה. הם אכלו חזיר ביום-הכיפורים אך ידעו מהו יום-הכיפורים. הם עישנו סיגריה בשבת ובאותה שעה למדו דף גמרא ובגילוי ראש. הם היו כופרים אבל תלמידי חכמים. והעיקר: יהודים.

*הם היו ציונים מהפכנים. ציונים עם אש בעיניים. לעיתים אש זרה, אך גם אש משיחית יהודית. ציונות מעוותת לפעמים, עם המון איזמים – סוציאליזם, מרקסיזם, לניניזם, בורכוביזם ועוד איזמים. חלק מהם דיברו על מולדת נוספת בארץ המהפכה. אך עיניהם היו לציון וגופם היה בציון.

* הם היו אידאליסטים. הם נטשו אוניברסיטאות ובתים עשירים. הם נטשו חיי נוחות וקריירה אישית. הם היו מוכנים להקריב הכל כדי להגשים בגופם ובמעשיהם את אמונתם. סלילת כבישים וייבוש ביצות לא היו מליצה אלא מציאות חיים.

 

הם היו משכילים. הם ידעו את הספרות והשירה הרוסית מפושקין ועד טולסטוי, מדוסטוייבסקי ועד לרמונטוב. הם הכירו את כל הספרות המהפכנית. לא פתחו את הפה לפני שקראו את כל כתבי מרקס ואנגלס ולנין ובורכוב.

 

השמאל הפוסטציוני החדש

אין שום דמיון בין השמאל הישן לבין השמאל החדש. אין פלא שבלשון המדוברת לא אומרים 'שמאל חדש' (מונח שהיה מקובל עוד בשנות השבעים) אלא מדברים על שמאלנות ('רב מילים' – המילון השלם החדש של יעקב שוויקה, אומר: "שמאלני, בישראל לרוב בנימת גנאי").

שורשי השמאלנות הישראלית הם בשמאל החדש האירופי שהחל להתגבש באנגליה לאחר מבצע סיני, בצרפת לאחר שהאינטלקטואלים המרכסיסטים נואשו מן המהפכה ופיתחו את הפוסטמודרניזם ותפישתם חילחלה לארצות הברית בכיסוי של הליברליזם החדש.

לישראל הגיע השמאל החדש קצת באיחור. תחילה הוא מצא את ביטויו בתנועות קיצוניות קיקיוניות נוסח 'מצפן', שהיו אנטי-ציוניות במוצהר. בהמשך התגבשה התפיסה של השמאל החדש בתנועות פוליטיות לגיטימיות, אליהן עברו גם אישים מן השמאל הציוני הישן. התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת תכלת-ארום שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית. אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.

התונעה היחידה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית היא 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני. בשנות השמונים הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.

השמאלנות הישראלית

*הם התרחקו מאוד מן היהדות. כמו בכל הכללה, גם בזו יש יוצאי דופן. לובה אליאב היה יהודי שורשי מן הסוג של השמאל הישן. שולמית אלוני היא חצי רבנית בידע ההלכתי שלה. אבל על הציבור הנוהה אחריהם אפשר בהחלט לומר כי התרחק מאוד מן היהדות. הם אינם שונים מכלל הציבור החילוני בישראל, שמערכת החינוך הישראלית השכיחה ממנו את יהדותו. אך בקרב ציבור זה החילוניות היא דגל. המושגים היהודיים היחידים המוכרים להם הם אלו שבהם הם נלחמים- שבת בכביש בר-אילן, קולנוע בשבתות, דיני אישות. הם אדישים לתשעה באב וליום-הכיפורים, אוכלים חזיר בלי להכעיס, חמץ בפסח אינו דווקא אלא סתם אדישות של חול. תשעה באב לא אומר להם כלום, ועכשיו אפשר גם לשבת בבית קפה.

*הם התרחקו מן הציונות. חלקם מודים בפה מלא שאינם ציונים. חלקם יתקוממו נגד הגדרה זו. אך השמאל החדש מעצם הגדרתו – הכרתו בישות פלסטינית, אי הכרתו בזכותנו על הארץ – הופך אותו ללא ציוני בפועל. 'לא ציוני' במושגי השמאל הציוני הישן.

הפגנת שלום עכשיו נגד המתנחלים

הפגנת שלום עכשיו נגד המתנחלים – ויקישיתוף

*הם סלון מהפכנים. רובם אינם מוכנים לצאת מן הסלון ליותר מהפגנה גדולה, מצעד של דגלים שחורים, עמידה בצמתות. המונח 'הגשמה' לא קיים במילון שלהם. לא פעם הביעו קינאה במעשי ההגשמה של 'גוש אמונים', אבל כעסו על יעקב חזן כשאמר כי 'גוש אמונים' הם ממשיכי ההגשמה של השמאל הישן.

*האידאולוגיה שלהם שטחית. גם הכללה זו מחייבת תיקון. מאיר פעיל הוא היסטוריון רחב אופקים. אמנון רובינשטיין, ד"ר גדי יציב, ורבים אחרים בשמאל הישראלי הם אנשי רוח בעלי שיעור קומה. אך הציבור של השמאל החדש הוא נבער לא רק מיהדות, אלא גם מן היסודות ההגותיים שפותחו בשמאל החדש והישן בעולם. מכל מקום, אין להשוות את העמקות והיסודיות  של השמאל הציוני הישן לאלה של השמאלנות החדשה.

אסון ההמרצה

השמאל החדש אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי אינו גדול ממשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית. הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.

התנערות טוטלית מן המדינה כרזה של טרטקובר

התנערות טוטלית מן המדינה כרזה של טרטקובר

איך אדם נהיה שמאלני?

לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. אדם שוקל שיקול רציונלי ומגיע להכרעה רציונלית וכך הוא מגבש את דעותיו הפוליטיות – על דמותה של מדינת ישראל, היחס ל'תהליך השלום', היחס לדת ולתרבות. לא זה המסלול, אומר לי בחור  אינטליגנטי צעיר. תהליך הפיכתו של אדם לבעל מעמד של שמאלני מוצהר אינו מתחיל ברציו ובבדיקת אלטרנטיבות. הוא מתחיל בשאלות של דימוי עצמי, ומסתיים בהכרעה לא רצונית כמעט של עמדה פוליטית.
צעיר, אשר אך זה עמד על דעתו, שואל עצמו: איך אני רוצה להיראות, מה הדימוי העצמי שלי. הצעיר אומר לעצמו, אני רוצה להיות ולהיראות:
*אינטיליגנטי
*משכיל (גם אם לא כל כך הצלחתי בלימודים)
*מוסרי
*נאור
*מתקדם (זה תמיד באופנה)
*לבוש זרוק, ג'ינס קרוע, עגיל באוזן
*אשכנזי (גם אם ההורים שלי לא באו מפולניה)
*מתמצא במה שהולך בעולם הזמר והפופ.
*גר בשינקין או ברמת-אביב ג' או בשכונות הנושקות להם, או לפחות מתחכך בכאלה (גם פלורנטין הולך).
*עוסק במקצוע שהוא IN. היום זה כל מקצועות התקשורת – רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אך גם דוברות, פירסום, יחסי ציבור, שיווק, קידום תדמית, ייעוץ לפוליטיקאים. היי טק, מינהל עסקים וכלכלה ורצוי קריירה אקדמית. רק לא צווארון כחול.
אם כך אני רוצה להיראות ולהיות, מה צריכות להיות ההשקפות הפוליטיות שלי? – כמובן שמאל.
שהרי אם אביע השקפות ימניות איחשב בעיני זולתי לציוני, גזעני, בן עדות המזרח, דתי, עולה מרוסיה – בקיצור, כל הדפוקים והמאוסים בחברה. זה לא בשבילי.

ראה

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

השמאל מת מזמן

אהוד ברק מתנצל בשם מפא"י ההיסטורית בפני עדות המזרח בנוסח "האנס המנומס"

לפני כתריסר שנים התפרסמה בתקשורת פרשה פלילית שזכתה לכינוי ׳האנס המנומס׳ או ׳האנס המתנצל׳. אותו אנס נהג לארוב לקורבנותיו בצפון תל־אביב ומשך תקופה ארוכה הטיל פחד על הנשים באזור. הוא זכה לפרסום רב הואיל ולפי עדות קורבנותיו נהג להתנצל לאחר שביצע בהן את זממו.

אהוד ברק ויקישיתוף

אהוד ברק ויקישיתוף

בישראל הגברית והמצ׳ואיסטית, שבה יש אנשים הרואים באונס מעין ספורט, הסיפור הזה הצחיק. כך הוא השתקף בתקשורת. איש לא שאל את הנאנסות, אם גם אותן זה מצחיק. אונס הוא אונס, וקורבן אונם נפגעת בגופה ובנפשה לכל ימי חייה.

נזכרתי בפרשיה פלילית זו בהקשר של התנצלות אהוד ברק בפני יוצאי עדות המזרח. ההתנצלות של ברק היא לדעתי טעות נוספת בשרשרת הטעויות שהוא עשה עד כה. שכן בהתנצלותו הוא הזדהה עם אחד ממעשי האונס האכזריים ביותר שידעה ארץ ישראל מידי מפא"י ההיסטורית מראשית הציונות ועד מהפך 1977.

״בסיס מוסרי לכפייה״

האנס בסיפור שלנו הוא תנועת העבודה, שבגלגוליה השונים קיבלה את שם המותג מפא״י. האונס החל זמן רב לפני הקמת המדינה והוא הופנה לא רק כלפי בני עדות המזרח. האונס של ימי טרום מדינה נשא אופי של אלימות פיזית כפשוטה. הוא הופעל כלפי יריבים פוליטיים בתנועת ז'בוטינסקי, וכלפי איכרים ותעשיינים שהעזו להעסיק עובדים שלא באמצעות הפתק האדום של ההסתדרות.

 

אניטה שפירא. צילום זאב גלילי C

 

 

במחקר שנושאו ׳הוויכוח בתוך מפא״י על השימוש באלימות 1932-1935׳ (הופיע בספר ׳ההליכה על קו האופק׳, עמוד 82),  כותבת אניטה שפירא: ״… מתחת למעטה הדמוקרטי של התנועה תססה מסורת אחרת, שינקה השראתה מן המהפכה הבולשביסטית ומלקחיה. מסורת זו מצאה את ביטויה בשיטות הארגון הצנטרליסטיות, שלפיהן אורגנה התנועה, ובשימוש במנגנון ההסתדרות לשם כפיית ׳רצון הכלל׳, כפי שנתפס אצל ההנהגה, על פרטים ועל גופים… הסובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים לא הייתה מקובלת. ׳משחק הוגן׳ לא היה מהמושגים שהביאו אנשי העליות השנייה, השלישית והרביעית ממזרח אירופה. הקנאות האידיאית ליוותה את מעורבותם במאבקים השונים. במשך הזמן נהייתה זו גם לקנאות ארגונית. ביטחונם המוחלט, שהם מייצגים את דרך המלך של תנועת הפועלים בארץ, נתן לחברי ׳אחדות העבודה׳ ואחר כך מפא״י, את הבסיס המוסרי לכפיית רצונם על האחרים״.

האלימות של המדינה

בשנות השלושים נעשתה כפיית הרצון בדרך של התנפלות על תהלוכות בית״ר והכאת ילדים, מניעת עבודה מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית והפעלת אלימות כלפי מעבידים שלא סרו למרותה של ההסתדרות.

עם הקמת המדינה לא היה צורך באלימות של רחוב. האלימות עברה לידי המדינה שבשליטת מפא״י. היא החלה בריסוס ׳פליט׳ על העולים, נמשכה ביצירת תלות בפקידים הכל יכולים במעברה ואחר כך ביישוב הנידח אליו נשלחו. תלות בפרנסה, תלות בשיכון, תלות בחינוך, תלות בבריאות. תלות מוחלטת בכל.

גם את טומי לפיד ריססו ב׳פליט׳, כפי שסיפר ב׳פופוליטיקה׳. גם כלפי העולים מרומניה הפעילו את האונס הכלכלי. אך יוצאי אירופה היו חסינים יותר, ידעו להתגונן ולבנות מחדש את חייהם כאן.

את יוצאי עדות המזרח האונס המפא״יי פשוט ריסק. ריסק את הכבוד, את הדימוי העצמי, את מערכת הערכים, את החיים הדתיים, את המשפחה.

פלוגת הפועל בחיפה. אחת מרבות שהפעילה מפא"י באלימות נגד מתנגדיה במקומות עבודה במצעדים של בית"ר ובכל תחום בו נדרשה י"יד חזקה".  ויקישיתוף

פלוגת הפועל בחיפה. אחת מרבות שהפעילה מפא"י באלימות נגד מתנגדיה במקומות עבודה בכל מקום בו נדרשה "יד חזקה" ויקישיתוף

סיפורו של ניסים משעל

ניסים משעל מספר בראיון לאילנה דיין בראיון ל"ידיעות אחרונות": ״אם יש משהו שעדיין כואב, זה מה שעשו לאבא. הקריסה של האיש הזה, שבלילה אחד חרב עליו עולמו. הוא היה איש עשיר ובעל מעמד בעיראק, שבן לילה נאלץ להתמודד פה מול ממסד שלם. בלי משפחה, בלי חברים, בלי כסף. חסר אונים מול כל העולם״. כך חשו מאות אלפים. ואת רגשות הזעם והתסכול והעלבון
הם שומרים בליבם חמישים שנה, והעבירו אותם לילדיהם ולנכדיהם.

התנצלותו של אהוד ברק הולידה גל של מחאות בתוך המחנה שלו. ״על מה יש לגו להתנצל, הרי רק את טובתם רצינו״. ואפשר להאמין להם. כי הם באמת חשבו שבמעשה האונס הזה, בו כפו את השקפת עולמם החילונית, הסוציאליסטית, הבולשביקית, על יוצאי מדבריות תימן ומערות הרי האטלס, הם עושים טובה.

במפא״י לא הבינו מעולם מדוע בגין נחשב בעיני יוצאי עדות המזרח למרוקאי. מדוע ׳חירות׳, שרוב צמרתה הייתה מורכבת מיוצאי פולניה, הייתה אהודה ועדיין אהודה על בני עדות המזרח.
את התשובה נתנה השבוע ילדה מקריית-מלאכי שאמרה: ״אנחנו שונאים אשכנזים, אבל ביבי לא אשכנזי, הוא ליכוד״ (׳הארץ׳, 1.10.97).

 

ניסים משעל

ניסים משעל ויקישיתוף

 

==============================================================

קישורים

 

אהוד ברק – מפצח מנעולים או רב בריח

http://www.zeevgalili.com/?p=628

"יהודים ערבים מאלבר ממי עד יהודה שנהב

http://www.zeevgalili.com/?p=11112

השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י

http://www.zeevgalili.com/?p=491#more-491

הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין

http://www.zeevgalili.com/?p=37

אניטה שפירא: המתנחלים גנבו לנו את התנך

http://www.zeevgalili.com/?p=229