ארכיון שנתי: 2018

הנה למה צריך את חוק הלאום

מחשבותיהם  וכוונותיהם  של ערביי ישראל באים לביטוי ב"חוקה" שפרסם ארגון " עדאלה" * החוקה קוראת לביטול חוק השבות  והחזרת כל הפליטים * מתן אזרחות לכל פלסטיני שירצה בכך * זכות וטו לערבים לבטל כל חוק של הכנסת *  "אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים כאן" – אמר ראש הארגון

האם זה יהיה דגל המדינה?

לפני כמה שנים נשא פרופסור דן שיפטן הרצאה בכנס הרצליה ואמר בין היתר את הדברים הבאים:
"הפלסטינים בישראל כמו הערבים באזור, משוכנעים כי אין מקום ואיך לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בליבו של המרחב הערבי . בעיניהם, התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלסטינים בארצם מרוב למיעוט, גזלה את מולדתם. הפלסטינים בישראל מכירים בעצמתה של ישראל אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מניסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה, ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאד, ביכולתו, בשל המשטר הדמוקרטי, והתדמית העצמית כחברה פתוחה… לערבי בישראל יש גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל". 

מרואן דווירי

נהנה מכל מנעמי ישראל

מי שמבקש אישוש לדבריו של פרופסור שיפטן יכול היה לשמוע אותם הישר מפי הסוס, פרופסור מרואן דווירי.
פרופסור דווירי נהנה מכל מנעמיה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. ממלא שורה של תפקידים, בין היתר בפרויקט לאבחון ילדים מחוננים של משרד החינוך.
כל אלה אינם מפריעים לפרופסור דווירי לכהן כיושב ראש ארגון "עדאלה" ולהיות ממייסדי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל.

לפני כמה שנים הוא הוזמן לאולפן "לונדון וקירשנבוים" כדי להסביר את המסמך שהוציא הארגון שהוא עומד בראשו – "החוקה הדמוקרטית" .

לבטל את חוק השבות

בראיון אמר דווירי בין היתר:
"אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים, אנחנו ה-HOST [מארחים] כאן, ואנחנו רוצים… לממש את האזרחות שלנו במלואה…"
לשאלת מוטי קירשנבוים אם הכוונה לבטל את חוק השבות השיב דווירי: " כן. אין מדינה בעולם שיש לה חוק כזה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמבססת חוק על בסיס אפליה לאומית. אנחנו מציבים בפני הציבור היהודי אתגר דמוקרטי להתמודד אתו. זה לא נשק ולא מאבק מזוין אלא מאבק דמוקרטי" .

עיקרי החוקה של "עדאלה"

• חוק השבות יבוטל.
• ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית אלא כמדינה "רב תרבותית" ודו לשונית.
• חברי כנסת ערביים יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
• כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
• תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו" ל ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי. למעשה לכל מי שטוען כי הוא פלסטיני.
• אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים.
• המדינה תיסוג מ"השטחים הפלסטיניים" לגבולות 1967.
• המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
• המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
• הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.

מתן הכשר לרצח עם

פעילות הפלסטינים אזרחי ישראל לערעור המדינה מבפנים נעשית בכמה מישורים – החל בסיוע בפועל לארגוני המחבלים וסיוע לאינתיפאדה, דרך פעילות נוסח ראיד סאלאח ועד הצהרותיהם של חברי הכנסת הערביים. הפעילות של עדאלה היא המסוכנת מכולם כי היא נלחמת במדינה באמצעות הכלים הדמוקרטיים. אני קורא לה "הכשר לרצח המדינה היהודית" על משקל המושג שטבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר (" הכשר לרצח עם" ), המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה. דיון טלוויזיוני בחוקה הפלסטינית כמוהו כדיון מלומד בפרוטוקולים או ב" מיין קאמפף" .

כל מתנגדי "חוק הלאום" מציפי לבני ועד יאיר לפיד מוזמנים לכלול את החוק של עדארלה בין חוקי מדינת ישראל.

תגובות שהגיעו במייל

מכובדי

יתכן והיה צריך את חוק הלאום כדי כדי לעורר את הערבים
ולהראות למי מאיתנו שאינו רוצה/רואה, את פרצופם האמיתי.
כאשר קרוב למחצית היהודים כאן מאמין בנצח ישראל ו/או
הכוח/החרב, החוק הוא עוד חוק ופוגע גם בטובים.
אני מתפלא למה לא קמה קבוצה מובילה שמחוקקת כמה
חוקי חירום ומחדדת/מקצינה, לאמור: מי איתנו – יהנה יקבל
זכויות והטבות. מי שאינו איתנו – לא יקבל.
מקווה שלא איחרנו הרכבת.
בברכה, ארנון שני
———————————————————————————————————————–
לזאב גלילי הברכה והשלום.
מאמר נוקב וכל מלה אמת לאמיתה. יישר כוחך. חזק ואמץ !
לצערנו הגענו למצב שה"דמוקרטיה" הפכה לדת, בין אם חלקיה הגיונים או לא – בדיוק כפי שהקומוניזם
היה לדת , שרבים קבלוה ללא כל שיקול הגיוני.
לא אשכח, שלפני זמן לא רב, שוויצריה הדמוקרטית שללה ברוב הקנטונים שלה את זכות הבחירה
מנשים, ואף אחד לא טען, שאינה דמוקרטית .
אין קדושה אלוקית בדמוקרטיה !
בתודה ובתקווה להתעוררות בקרב כל עם ישראל.
מוקירך ורעך,
יצחק רפאל דויטש
עדיין בגלות טורונטו

ההאקר הישראלי הראשון היה תלמיד תיכון שהתנקם במורה שלו

הפריצה הפלילית הראשונה למחשב בישראל ארעה בשנת 1986, בתקופה בה כיהנתי כמרכז מערכת ידיעות אחרונות. הפריצה נעשתה על ידי תלמיד מוכשר מנהריה שביקש להיפרע מן המורה שלו. לימים הפך הפורץ הצעיר למומחה מבוקש ללוחמת סייבר.

 

וזה סיפור המעשה. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה בה נאמר כי מורה מנהריה נעצר בארצות הברית כחשוד בהברחת סמים. על הידיעה היה חתום יעקב אילון – לימים מגיש החדשות בערוץ 10 – שהיה אז כתב העיתון בארצות הברית.

 שלחתי לעפולה את כתבנו בצפון, זוהיר אנדרוס. לאחר שעות מספר טלפן אליי הכתב  בהתרגשות וסיפר כי המורה המוזכר בידיעה איננו עצור בניו יורק. הוא נמצא בביתו וכשהכתב הציג עצמו החטיף לו המורה סטירת לחי.

 בינתיים גם הודיע איילון מניו יורק כי לא הוא שלח את הידיעה. פניתי לאנשי יחידת המחשב של העיתון ולאחר בדיקה אמרו לי כי הידיעה הגיעה בדרך הרגילה מניו יורק, אך ייתכן שהייתה פריצה ומישהו שתל ידיעה.

 

יעקב אילון

כתב "ידיעות אחרונות" בניו יורק יעקב אילון [ ויקישיתוף]

 באותה תקופה העבירו כתבי העיתון ידיעות למערכת באמצעות מסופים קטנים, שחוברו לקווי הטלפון הרגילים. השיטה הייתה פרימיטיבית אך יעילה. איש לא חשב שמישהו יכול לחדור למערכת ולהשתיל ידיעה.

 הלכתי  ליחידה לחקירת פשעים חמורים של המשטרה ששכנה ביפו ביפו והגשתי תלונה. איש שם לא ידע בדיוק איך לטפל בתלונה כזו ומפקד היחידה הציע לבקר במשרדי העיתון על מנת ללמוד את הנושא מקרוב.

 הידיעה יצאה מעפולה

בינתיים גילו אנשי יחידת המחשב של העיתון כי הידיעה המושתלת יצאה מעפולה, עברה דרך המחשב של הטכניון, הגיעה לארצות הברית, ומשם שודרה לארץ כידיעה כשרה של יעקב אילון. מפקד היחידה לחקירת פשעים ואנשיו נראו נבוכים נוכח המידע הזה. הם לא ידעו איך לטפל בענין.

 טלפנתי לבני, רז, שהיה אז נער פריק מחשבים (ולימים הפך למהנדס תוכנה מצליח) ושאלתי מה לדעתו צריך לעשות. הייתה לו השערה הגיונית: משתיל הידיעה הוא כנראה אחד מתלמידי אותו מורה. כל מה שצריך לעשות הוא לברר למי מתלמידיו יש מחשב עם מודם ולחקור אותו. באותה תקופה היו מכשירי מודם נדירים ויקרים ורק נערים מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכשם.

 מסרתי למפקד היח"פ, ניצב יורם גונן, את עצתו של בני. היא לא נראתה לו.  תגובתו: " אולי אתה רוצה שנטיל עוצר על עפולה ונעבור מבית לבית?"

  איך הוא נלכד

רק לאחר חודשים רבים נתפס העבריין ונתברר שהשערתו של בני הייתה נכונה. הפורץ היה אחד מתלמידיו של המורה. עכשיו כבר מותר לגלות את שמו יהל  בן דוד.         .

 בעת מעשה לא ידעתי איך נלכד הפורץ והדבר נודע לי באחור של 20 שנה בעקבות פרסום הסיפור שלמעלה. נתברר שבני צדק בניחוש שלו והפורץ היה אכן תלמידו של המורה מצפון הארץ, שהחדיר לעיתון את הידיעה הבדויה והמשמיצה.

 על הדרך בה נתגלה הפורץ סיפר לי הקורא האנק נוסבכר, מומחה לתקשורת נתונים ולאבטחת מידע.

גילה את החדירה למחשב של ידיעות אחרונות. האנק נוסבכר (צילום זאב גלילי)

האנק נוסבכר – צילום זאב גלילי

נוסבכר, תושב גינות שומרון, הוא יליד ניו יורק. עלה לארץ בשנת 1982 ונתקבל כמדען אורח במכון ויצמן.

 מספר נוסבכר: "יום אחד הגיעו אלי חוקרי משטרה וסיפרו לי את סיפור החדירה לידיעות אחרונות. אמרו שיש להם חשוד אחד, מסרו לי את שמו וכן מסרו כי אחותו עובדת במכון ויצמן. אין לי מושג איך הם הגיעו לאותו צעיר (שהיה תלמידו של המורה. אולי הם הגיעו בדרך שהציע בנך למפקד היחידה לחקירת מחשבים). הם חשדו בבחור, אך לא היו להם הוכחות שיאפשרו העמדתו לדין.

" באותה תקופה לא היה עדיין אינטרנט. הרשת שידיעות אחרונות היה מחובר אליה נקראה TELENET. כתב בארצות הברית היה מחייג למספר גישה של הרשת בארצות הברית, מקליד שם משתמש וסיסמה וזו הייתה מאפשרת לו להתחבר למחשב של העיתון. הוא היה מקליד את הידיעה וזו הייתה מגיעה בדרך דומה לזו שבה מגיע היום קובץ דרך האינטרנט.

 " נכנסתי לתוך המחשב של מכון ויצמן ובדקתי אם מישהו משתמש בתא של אחות התלמיד החשוד. התקנתי תוכנה שהייתה כעין מצלמה שהחדרתי לתא שלה. התוכנה קיימה מעקב אחר כל פעולה שנעשתה בתא הזה. אחרי כמה ימים גיליתי שהבחור מתחבר למחשב של מכון ויצמן באמצעות התא של אחותו. כנראה שידע את שם המשתמש והסיסמה של האחות.

  " במהלך המעקב אחר פעילותו של הבחור גיליתי שהוא סורק את הרשת כדי לגלות שמות משתמש וסיסמאות של מנויי הרשת. הוא הצליח לצבור רשימה של מאות משתמשים שניתן להיכנס לתאים שלהם.

 כיצד עשה זאת?

מסתבר שה-TIMENET נתן לכל משתמש סיסמה זמנית שהייתה זהה לשם המשתמש שלו, וביקשה לשנות את הסיסמה. שם המשתמש והסיסמה היו מורכבים מצרוף של אותיות וספרות למשל 123ABC. אם המנוי בחר סיסמה השונה משם המשתמש שלו אי אפשר היה להיכנס לתא שלו בלי לדעת את השם והסיסמה. אך רבים התעצלו לשנות את הסיסמה הראשונית. הבחור בנה תוכנה, שסרקה רבבות צרופים של שם משתמש שבכל אחד מהם ניסה להיכנס לתא באמצעות סיסמה המורכבת משם המשתמש. הוא הפעיל אותה מדי לילה ובבוקר היה הבחור מקבל רשימה של שמות משתמשים, שהיו זהים לסיסמה של אותם משתמשים. לכל אלה יכול היה להיכנס ולעשות בכל תא כבתוך שלו.. כך צבר כמה מאות שמות וביניהם היה באורח מקרי התא של כתב ידיעות אחרונות בניו יורק, יעקב אילון.

 " כאשר החליט להתנקם במורה שלו ניצל הבחור את האפשרות להתחזות ככתב ידיעות אחרונות בניו יורק והעביר את הידיעה המשמיצה. כלומר: הבחור ישב בביתו ושלח ידיעה וזו הגיעה לעיתון כאילו יצאה מניו יורק. לא הייתה אז שום אפשרות טכנית בידיעות אחרונות לגלות מנין הגיעה הידיעה, או לחשוד שהיא מזויפת.

 " במהלך המעקב אחריו גיליתי שהוא משתמש ברשת גם כדי להעביר לחבריו בארצות הברית שאלונים של בחינות בגרות. הוא ניצל את הפרשי הזמן בין ישראל לארצות הברית וכך יכלו חבריו להיבחן בקונסוליה כשהשאלות והתשובות ידועות להם מראש.

" אחרי שאספתי את כל הנתונים מסרתי אותם למשטרה ואלה שימשו בסיס להגשת כתב אישום נגד הבחור" .

עד כאן דברי נוסבכר.

 סופו של הסיפור: השופט פסק לפורץ עבודת שרות. כשהתגייס לצבא נקלט ביחידת מחשבים [כנראה 8200] אך נמצא מי שהעיר שלבחור לא מגיע פרס על מה שעשה והוא הועבר לשרות בלבנון. לאחר שחרורו הקים חברה לאבטחת מידע והיה מי שדאג לכך שלקוחותיו יידעו על עברו. תחילה יצא להודו ולנפאל. אך לימים שכחו לו את חטאי נעוריו והוא הפך מומחה עולמי מבוקש ללוחמת סייבר.

בעקבות פרסום הפרשה באתר זה כתב אלי יהל כי העברתו מבסיס גלילות ללבנון לא היתה עונש בשבילו. הוא שנא את העבודה המשרדית ונהנה לצאת לחיק הטבע.

לימים סיפר יהאל בפרופיל LINKEDIN שלו כי הפרשה פתחה בפניו קריירה.

https://www.linkedin.com/in/yahel/

“In 1984, while still in high-school, Yahel hacked the computers of a leading daily newspaper to publish a blistering critique of one of his teachers. While he got in trouble, this episode also paved the way for his career as an IT security expert.”

פרשת התלמיד ההאקר זכתה לפרסום עולמי כפי שניתן ללמוד מן הכתבה הבאה:

http://www.sfchronicle.com/technology/dotcommentary/article/Helping-dissenters-evade-foreign-eavesdropping-4705332.php?t=a3c9c8151647b0237

 

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

למה חרבה ירושלים בט' באב

לקראת ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני * זכר החורבן – באגדה ובהלכה, בתפילה ובפיוט, בשיר ובסיפור * וגם כמה דברי נחמה ולקח לימינו

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

שהיה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו.

אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתיה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא.

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא.

תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

(על פי בבלי גיטין נה ב)

קיצצו בהונות ידיהם

" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" . אמר להם נבוכנדצאר: מה אתם יושבים ובוכים? אני מבקש מכם שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מנגנים לפני אלוקיכם… נטלו את בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם… עמד נבוכדנצאר והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה… באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם קטעתם אצבעות ידיכם של ימין , אף אני… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (על פי מדרש שוחר טוב)

" אוי לבנים שגלו"

אמר ר" יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב והמתין לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי… אמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו : שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין עובדי כוכבים ומזלות. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת בת קול כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים :"אמן יהא שמיה רבא מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמשבחים אותו, ואוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" . (מסכת ברכות)

yrmiyahud79f

ירמיהו מתאבל על החורבן. תחריט של יעקב שטיינהארט.

 

" כל העיר בוערת"

" ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים צעירים ומלאי ימים ולא הידרו פני שרי קודש כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים ומפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת" (יוסף בן מתתיהו " מלחמת היהודים" )

נתיב הייסורים של מרתה בת בייתוס

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהניעה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גיסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה נוחה וכה מהירה הייתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

אך אותה דרך המלך בה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב הייסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס הייתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה הייתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה הייתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא " זכור לטוב" . הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: " ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה

("מירושלים ועד לוד" – זאב גלילי).

אוצרות המקדש

מה קרה לאוצרות המקדש אחרי החורבן? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת ניצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על השער שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להיחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתייה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח. (ירושלים שלי – זאב גלילי)

shaar-titusjpg1

 מה קרה לכלי המקדש. תבליט כלי המקדש נישאים בידי שבויים על שער טיטוס ברומא.

מששון לשמחה

עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך ט" באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות ירושלים בעצמו ולקבל גלויות, שנאמר: " בונה ירושלים ה" נדחי ישראל יכנס" . (ילקוט שמעוני).

"זכר לחורבן"

" משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר (מקושט בציורים)…אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר של שריפה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין… וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" .

(על פי ר יוסף קארו, שולחן ערוך).

" יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה" . (רבי משה איסרליש)

yehuda-hashvuya

 "יהודה השבויה" . מטבע שטבעו הרומאים לציון נצחונם

אזכרה

אזכרה אלוקים ואהמיה

בראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

מדת הרחמים עלינו התגלגלי

ולפני קונך תחינתנו הפילי

ובעד עמך רחמים שאלי

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות

שתשים דמעתנו בנאדך להיות

ותצילנו מכל גזרות אכזריות

כי לך לבד עינינו תלויות

(אמיתי בן שפטיה, תפילת נעילה)

העיר הבזויה

נחם ה" אלוקינו

את אבלי ציון

ואת אבלי ירושלים

ואת העיר האבלה

והחרבה והבזויה והשוממה

האבלה – מבלי בניה

והחרבה – ממעונותיה

והבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי

כאישה עקרה שלא ילדה

(מתוך תפלת נחם לתשעה באב)

לבי במזרח

לבי במזרח ואנכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב

איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד

ציון בחבל אדום ואני ככבל ערב

יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

מות יהודה הלוי

 יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר " כי רצו עבדיך את אבניך ואת עפרך יחוננו" . והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת :"ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו. ( על פי גדליה בן דון יוסף אבן יחייא).

בת קול: לישמעאלים צאו מביתי, באו בניי

" ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה… שמענו שבת קול יוצאת מבית המקדש ואומרת: צאו מביתי ויביואו בני…

" ונפל פחד גדול על הישמעאלים ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד. שהה שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על רגליך.

" ועמד ושאל: מי ומי אתם?

”ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קיצם וזמנם.

" השיב להם: ואם לא יאמינו לי מה אומר אליהם?

אמרו לו: אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך.

" ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו ונפל פחד גדול עליהם.

" ואומרים כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתח" .

(" בית המדרש" ליעלינק).

" תצא אש עזה ותשרוף העולם"

" עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולגלות כוכב אחד שעומד ומתנוצץ. ושבעים רשפי אש מתפשטים והולכים ממנו לאמצע שמים. ושבעים כוכבים אחרים ישאלו אורם ממנו. ויהא מאיר ומבהיק שבעים יום. וייראה ביום ששי, בכ" ה ימים לירח השישי, וייעלם ביום השביעי לסוף שבעים יום…

" ולכשיאיר אותו כוכב באמצע הרקיע, יקום מלך אחד, גדול ושליט בעולם ויתגאה ברוחו על כל המלכים ויעורר קרבות ויתגבר עליהם.

" ובאותו יום שיתכסה הכוכב, תזדעזע ארץ הקודש מ" ה מילין מסביב למקום בית המקדש. ומערה אחת תתגלה מתחת לאדמה ומאותה מערה תצא אש עזה לשרוף העולם. ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תינתן המלכות ויאבד את אדום הרשעה וכל ארץ שעיר ישרוף באש" . (זוהר)

" אדוני הארץ בצדק"

" …עליך לראות עם זה בירושלים, עליך לראות את אדוני ארץ יהודה אלה, אדוני הארץ בצדק ובמשפט, גרים ועבדים בארצם הם, אשר עם כל הלחץ אשר ילחצו אותם, יצפו לגואל שיבוא ויגאלם. ובהיותם נתונים בעול נוגש, אשר יכביד עליהם אכפו, חבויים בצל מקדשם שלא נשאר ממנו אבן על אבן – עוד יוסיפו להחזיק באמונתם ולא יתכחשו לאלוקיהם.

יהודים בירושלים 1895

יהודים בירושלים 1895

" הפרסים, היוונים, הרומאים אין זכר להם תחת השמים. ועם קטן זה , אשר מוצאו קדם הרבה למוצאם של העמים הגדולים האלה, עודנו חי את חייו המובדלים בין גלי חורבות ארצו. אם יש עוד עם בין העמים אש ישא עליו את חותם הפלאות, הנהו לדעתי עם ישראל" .

(פרנסואה דה שטובריאן, דיפלומט וסופר צרפתי סוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19).

כל העולם בכה

" כל הלילה רתחו ימי להבות והשתררבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים ניתזו מן השמים הקלויים וניתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוקים וניפץ לרסיסים כסאו?… הנה הוא אל נקמות. הוא בכבודו ובעצמו. שלו ונורא הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה… וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלוקים וחזדעזעו מאד. וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם כי יראו מהביט אל צער האלוקים… ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו מלאך לנפשו מלאך לנפשו ויבך בדממה כל העולם עמם" .

(מתוך " מגילת האש" , חיים נחמן ביאליק)

" חזרנו אל בורות המים"

" חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה"

 

נעמי שמר (מעטיםת ספר על בסיס שימוש הוגן)

 נעמי שמר [ויקיפדיה באדיבות יעל רוזן]

" כתבתי את השיר בתל אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים ולהיזכר מה אני בדיוק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב , ברפיח ובאל עריש. ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים משחררים את ירושלים ושרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל. במטע דקלים באל עריש שרתי לראשונה את הבית הנוסף " חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר". חזרתי לתל אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הנצחון. צלצלתי לטדי ואמרתי: כבר יש לי. למחרת היתה לנו הופעה בבית לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר" .

( נעמי שמר, בראיון לכתב מעריב, רוני קובן)

koteljpg הכותל לפני 1948

ראה ארץ ציון וירושלים

     זעקת האבות

אל תעקור נטוע, לא תצית זרוע

אני בוכה …

שדה שרוף ליד ריבוץ בארי [ צילום ניצן כהן ]

אני בוכה על שדות הקמה,
על שיבולי הזהב,
שעולות בלהבות,
באש השנאה , הקנאה…

שדות הפלא , שגידלום בשממה,
טיפחום בשמחה , באהבה …
עבדו להם, עבודת קודש,
,בזיעת אפיים תוציא לחם׳ .

אל תעקור נטוע ! לא תצית זרוע !
מי יקום נקמת העץ העולה בלהבות ?
מי יספוד לשדה זהב של חיטה ,
שנשרף כליל, שהפך שחור שחור …

אני בוכה , דמעותיי מלוחות ,
אני בוכה , דמעותיי צלולות …
זולגות וזולגות , ולא כבו הלהבות …

לאה אקסר לונץ

על מחברת השיר ראה

קרב הגבורה ביבנאל שכמעט נשכח

 

שוב צבע אדום בעוטף עזה, עד מתי?

 פוסט זה פורסם בשנת 2007. מדהים עד כמה הוא אקטואלי היום. אז שאלו תושבי שדרות: הייתם שותקים על קסאם אחד במגדלי עזריאלי? התשובה לשאלה ניתנה במבצע "צוק איתן"   [יולי 2014]. 

חמסינים במקלט גירסת צוק איתן

גרסה מיוחדת לשירה של נעמי שמר 'חמסינים במשלט'.השיר הוקלט ב 12/07/14 בימים אשר חמאס שולח רקטות אל דרום הארץ ומרכזה ובמקביל, הג'יהאד האיסלמי שולח טילים אל עבר ישובי צפון הארץ.קובי פז כתב את המילים אשר מתארות את המצב הנוכחי בארץ וגילה חסיד מנגנת בפסנתר ושרה.

מה שלא עשה השכל עשו הקסאמים. מדי שנה אני סוקר כאן תערוכות של גרפיקאים צעירים. ברובם מוצגת ישראל כמדינה כובשת, אכזרית, מדכאה שאין לה זכות קיום.

והנה תפנית. בתערוכת "צבע אדום", במרכז הישראלי מדיטק בחולון, הוצגו כרזות שהנושא שלהן הוא "בעקבות המצב" ו"צבע אדום". את הכרזות עיצבו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת אינטראקטיבית בבית הספר להנדסאים ספיר.

התערוכה התקיימה ביולי 2007. כל הזכויות על היצירות שמורות לאמנים ומתפרסמות כאן על בסיס שימוש הוגן של דיווח על תערוכה.

התלמידים, רובם תושבי עוטף עזה, חשים על בשרם את הקריאה מקפיאת הדם "צבע אדום" המבשרת בואו של קסאם. הכרזות כולן הן כרזות מחאה נגד האדישות וההתעלמות של ממשלות ישראל ועם ישראל מן המצב הזה. הכרזה שכאן צוירה בידי אסף תשובה. כל מלה נוספת מיותרת.

הייתם שותקים

להמשיך לקרוא

מתי תהיה רעידת האדמה בארץ ישראל

 משה רבנו הביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש, אך גם לארץ מוכת רעידות אדמה. השבר הסורי אפריקני, שביקעת הירדן היא חלק ממנו, הוא הגורם לכך שמתרחשות בארץ רעידות אדמה מימים ימימה. הרעידות, בעוצמה זו או אחרת, מתועדות מתקופת התנ"ך ועד לימים אלה ממש.

אתמול קיבלנו שוב תזכיר לכך שאנו יושבים בארץ מועדת לפורענות זו. וכמו בעבר יש להניח שגם ברעידות הבאות אם יהיו חלילה  – היהודים יגישו עזרה הערבים ינצלו את האסון לפרעות

השבר הסורי אפריקני מתחיל בדרום טורקיה, עובר דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד לזימבבואה. אורכו של השבר כ-6,000 ק"מ, ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. בלשון הגיאולוגים השבר משמעותו שהאזור יושב על שני לוחות טקטוניים שכל תזוזה בהם מביאה בעקבותיה את רעידת האדמה.

השבר הסורי אפריקני

השבר הסורי אפריקני. צילום לוויין של נאסא (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא

פרשת גונן שגב ופרשיות אחרות של בגידה וריגול

גונן שגב [תמונת מסך]

מה בדיוק קרה בפרשת גונן שגב איננו יודעים.  מה הביא אותו לבגוד במדינה? איך נתפס ואיך הובא לארץ?  אך ניתן ללמוד משהו מפרשיות קודמות:

פרשת סוכן המוסד בן זיגייר שהתאבד בכלא ישראלי  

* פרשת "האדם השלישי"

* פרשת וענונו וסודות הכור

ועוד פרשיות רבות

בן זיגייר

בן זיגייר

 

החתום מעלה אינו מתיימר לדעת יותר ממה שפורסם והותר לפרסום באמצעי התקשורת. אך השכל הישר ומעט ידע בספרות מודיעין יכול להעלות כמה השערות. נניח לדוגמא שגונן שגב מכר לאירנים ציוד אלקטרוני . ונניח שבציוד שנמכר הוכנסו אביזרים שיוכלו לעקוב אחרי הצנטריפוגות האירניות או לשבש את פעילותן. ונניח שלמוסד נודע כי שגב בגד.

כיצד היו שרותי הביטחון צריכים לנהוג כשמתגלית פרשה כזו? האם להביאו  לישראל ולהעמידו לדין פומבי בבית משפט? לאפשר לעולם כולו לדעת במה הוא נאשם? לאפשר לצלמים מכל העולם לחשוף את פרצופו?

ומה היו התוצאות של צורת טיפול כזו ?

האירנים אולי היו בודקים מחדש את הציוד שמכר להם, בודקים את תנועותיו של האיש, מחפשים את האנשים שהיה עמם בקשר ואולי קיבל מהם אינפורמציה.

במילים אחרות: מדובר פה בדיני נפשות . כמה סוכנים אחרים היו נתפסים אולי? כמה אמצעים היו ננקטים על ידי אויבינו באירן ואולי במקומות אחרים כדי לתקן את הנזקים שגרם?

מערכת הביטחון פעלה בדיוק כפי שצריכה היתה לפעול. לאסור את האיש [על פי דין ובאישור בית המשפט גם לחשאיות הדיון] ולהשאיר את אויבי ישראל באפלה גמורה שבחסותה מובבטח ביטחוננו.

כך פעלו בפרשות בטחוניות בעבר, וכך יש להניח יפעלו בפרשיות כאלה אם יהיו בעתיד.

פרשת אברי אלעד

בראשית שנות החמישים התקיים במחנה צריפין קורס מג" דים, בפיקודו של יצחק רבין ז" ל. כמה מחניכי הקורס הגיעו במרוצת השנים לתפקידים הבכירים ביותר בצה" ל. ביניהם היו רב אלוף  דוד אלעזר, האלופים  יוסף גבע, מאיר עמית ועוד.

עם חניכי הקורס נמנה גם אדם ששמו אינו אומר היום מאומה לרוב אזרחי ישראל, אברהם זיידנברג. הוא היה אחד הבוגדים הגדולים בתולדות המדינה ומשך שנים רבות נשמר שמו בסוד והיה ידוע רק  האדם כ"האדם השלישי של הפרשה" .

רקורד מרשים וכוזב

בתקופת קורס המג"דים הוא הציג עצמו כבעל רקורד מרשים: עלה ארצה ב"עליית הנוער" מווינה, חונך בבן שמן, התגייס למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, לחם בקומנדו הבריטי, היה מפקד פלוגה בחטיבת "הראל" במלחמת השחרור, היה מראשוני המתגייסים לצנחנים.

לימים נתברר שכל הרקורד הזה כוזב. הוא לא שרת בפלמ"ח אלא חודשיים וחצי וסולק בבושת פנים לאחר שגנב חפצים מחבריו ליחידה. לא לחם בקומנדו הבריטי אלא שרת בו כנהג, והיה ידוע כמשתמט ומתחלה כרוני. הוא גם נתפס בגניבת מצלמה מחברו ליחידה. ב"הראל" היה רק קצין מנהלה ונתפס בגניבת מזון ונפט ממחסני החטיבה ומכירתו בשוק השחור בירושלים. לא היה קצין קרבי בצנחנים אלא סולק מן היחידה, אחרי שנתברר כי קיבל על עצמו להדריך קורס צניחה בלי שצנח בעצמו מעולם.

סיפורו של יוסף גבע

יוסף גבע [ צילום זאב גלילי]

למרות כל מעלליו הצליח זיידנברג להגיע לקורס המג"דים ואף סיים אותו. על התנהגותו בתקופת הקורס סיפר לי חברי אלוף (מיל.) יוסף גבע: " בסופי שבוע היינו יוצאים לחופשה וחוזרים ביום ראשון. באותה תקופה לא היינו בעלי מכוניות וכדי להגיע לבסיס במועד הייתי חייב לקום מוקדם ולהיטלטל זמן רב באוטובוסים. באחד הימים סיפר לי זיידנברג כי הוא נוהג לגנוב בכל יום ראשון בבוקר מכונית באזור חיפה, שם התגורר, ונוסע בה לצריפין. הוא הקפיד להחנות את המכונית ליד משטרת בית דגון, כדי לטשטש עקבותיו, וצעד משם לצריפין. הוא הציע לי להצטרף אליו לטרמפ, וכמובן דחיתי את ההצעה הנדיבה".

עם סיום הקורס מונה זיידנברג לסמג"ד גדוד שהורכב מאסירים ששוחררו מבתי הסוהר, במסגרת חנינה כללית. בשנת 1951, בעיצומם של ימי המחסור והצנע, הוא גנב מקרר חשמלי גדול בנפח 11 קוב ממחנה צבאי והעבירו לביתו בחיפה. באותה תקופה היה מקרר חשמלי מכשיר יקר ערך, שרק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. הוא נתפס, הועמד לדין, הורד לדרגת טוראי וגורש מן הצבא בקלון. בעקבות זאת אף התגרש מאשתו.

מישהו המליץ עליו לעבודה במפעל המכוניות " קייזר אילין" . הוא החזיק מעמד פחות משנה. "תפסנו אותו גונב מצתים של מכוניות, שהיו אז פריט מאד יקר ומאד מבוקש" סיפר לי בשעתו בעל המפעל, אפרים אילין ז"ל.

גיוס בדרכי עורמה

לאחר זמן ניסה זיידנברג להתגייס מחדש לצבא הקבע. יוסף גבע, שהיה אז אל"מ וראש מינהל הסגל, ידע עם מי יש לו עסק והתנגד בתקיפות לגיוסו. בעת שאל"מ גבע היה בחופשה, שכנע מישהו את סגנו להחתימו על חוזה שרות והוא גויס על תקן של סרן ליחידה 131, שהייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה" ל. הוא קיבל את שם הכיסוי אלעד (ולאחר שנים החליף שמו לאברי אלעד). הוטל עליו להשתקע בגרמניה ולחיות בכיסוי של גרמני נוצרי, קצין נאצי לשעבר. תפקיד זה הלם אותו להפליא. לפי השמועה היה אביו האמיתי קצין בצבא הגרמני.

גם בגרמניה המשיך במעלליו – קנה מכונית מפוארת, בזבז כספים ולא דיווח עליהם, ניהל רומנים והרבה לפטפט. על האיש המפוקפק הזה הוטלה אחת המשימות האפלות ביותר בתולדות המודיעין הישראלי – מבצע שכונה לימים "העסק הביש". קבוצת יהודים מצריים גויסו למודיעין הצבאי הישראלי וזיידנברג היה אחראי להפעלתם. על הקבוצה הוטל להצית מוסדות אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, במטרה לגרום לסיכסוך בין מצרים לבין ארצות הברית.

הרוב נתפסו מלבדו

רוב חברי הקבוצה נתפסו בידי השלטונות המצריים. שניים מהם, משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות ונתלו. קצין המודיעין מאיר בינט התאבד בכלא. יהודי מצרי, יוסף קרמונה, שנעצר אף שלא היה קשור ברשת, התאבד או עונה למוות. שאר חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושוחררו רק עם החלפת השבויים בתום מלחמת ששת הימים.

אברי אלעד

אברי אלעד

אברי אלעד, לא נתפס למרבית הפליאה ואף נשאר במצרים שבועיים לאחר חיסול הרשת. הוא יצא את מצרים ובהגיעו לארץ התקבל כגיבור שנמלט מן הסכנה. לאחר זמן עלה חשד שהוא הסגיר את הרשת. אך לא היו ראיות נגדו. הוא יצא לגרמניה ובשנת 1958 פותה בתחבולה לחזור ארצה. משפטו של אברי אלעד התקיים בדלתיים סגורות. השופט בנימין הלוי הטיל עליו 12 שנות מאסר. (בית המשפט העליון המתיק מאוחר יותר את עונשו ל-10 שנים). הוא שוחרר מהכלא לאחר שריצה את מלוא עונשו, יצא לחוץ לארץ ושם מת בשנת 1993. ב-1975 פורסמה ידיעה בעיתון המצרי "אל אהרם" בה נאמר שאלעד היה אכן סוכן כפול.

אך עוד לפני שהחל לרצות את תקופת המאסר שהוטלה עליו הצליח אלעד להכניס את כל המדינה למערבולת. במשפטו טען כי מתנכלים לו כדי להסתיר את העובדה שנצטווה למסור עדות שקר, כדי להפליל את שר הביטחון דאז, פנחס לבון. כך החלה "הפרשה" שהסעירה את המדינה שנים ושבסופה אולץ בן גוריון לפרוש.

למה גייסו אותו?

האם זו סתם רשלנות? האם לא ידעו את עברו? האם לא הכירו את אופיו? או שהיתה סיבה אחרת?

בפרשת אברי אלעד מדובר במדיניות של המודיעין אז. התפיסה היתה שמותר לגייס פושעים פליליים ואפילו יש יתרון בגיוס כזה למשימות מודיעין. אך היו שם גם אולי מניעים שלא נחשפו עד היום. מישהו דאג שאלעד לא ייחקר ולא תיוודע האמת.

 

פרשת מוטקה קידר

פרשה זו דומה כשתי טיפות מים לקודמותיה. 

מרדכי קרביצקי (הידוע יותר בכינויו מוטקה קידר) גוייס בשנת 1957 ליחידה 131 של אמ"ן שעסקה בהפעולת סוכנים במדינות אוייב. גיוסו היה חלק מממאמץ לשקם את הרשת במצרים לאחר נפילת הרשת ב"עסק הביש" בגלל בגידתו של אברי אלעד.

קידר גוייס למרות שהיה חשוד בשני מעשי פשע חמורים: שוד בנק בעפולה ורצח נהג מונית. זאת בנוסף לפשע קטן יותר: זיוף תעודת בגרות.

בנק מלווה וחסכון בעפולה

בנק מלווה וחסכון בעפולה שנשדד (ויקישיתוף)

במרץ 1957 הוא נשלח לבואנס איירס כהכנה לקראת פעולה עתידה במצרים. בנובמבר אותה שנה נמצאה גופתו של יהודי, קלמן קליין, שהיה איש הקשר של קידר שם. נתברר שקידר יזם פגישה עם אותו יהודי במטרה שיביא לו 15 אלף דולר שהיו דרושים לו כאילו כדי לשחד אישיות ערבית. הכסף לא נמצא על גופת הנרצח ומקום הפגישה היה ידוע רק לקידר ולאיש הקשר היהודי.

בנובמבר אותה שנה הצליחו לפתות את קידר לבוא לארץ. הוא נעצר עם רדתו מן המטוס על פי הוראת "הממונה על שרותי הבטחון" איסר הראל (שלא היה מודע כלל לגיוסו של קידר ).

קידר הוחזק במעצר מינהלי סודי על פי צו שופט ל-180 יום, הועמד לדין על רצח בפני בית דין צבאי. על קידר הגן אחד מגדולי הפרקליטים של המדינה, עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים.

בגזר הדין שניתן ביוני 1962 הוטל על קידר עונש של 20 שנות מאסר. הוטל צו איסור פרסום על הפרשה שנשאר בתוקף עד שחרורו ב-1974. החיסיון על המסמכים הקשורים בפרשה תקף עד היום. העונש הוטל עליו רק בגיו הרצח בבואנוס איירס ולא על השוד והרצח בארץ, אף שהמשטרה אספה די ראיות להוכיח את אשמתו.

אחרי שחרורו באפריל 1974 עזב קידר את הארץ בתחילת1975. בשנת 1999 הגיש קידר דרישה לבית המשפט הצבאי לערעורים למשפט חוזר. אחרי שרשרת של דיונים משפטיים קבע בג"ץ סופית ב-2004  שקידר מנוע מלהגיש ערעור על גזר דינו.

נשארה תלוי ועומדת טענתו כי העלילו עליו וכי נפל קרבן למאבקי כוח בין הזרועות השונות של קהילת המודיעין.

פרשת מרדכי ואנונו

זו אולי הפרשה החמורה ביותלדות הפרשיות הבטחוניות העלומות

 בחודש ספטמבר 1986 הגיע לארץ כתב " סאנדיי טיימס" הלונדוני, שנמנה עם צוות מיוחד של העיתון הבריטי, שהתמחה בתחקירים. הכתב בא לברר פרטים על אדם שרוב הציבור בארץ לא שמע עד אז את שמו – מרדכי ואנונו. אותה שעה נמצא ואנונו במקום מסתור שהכין לו העיתון בלונדון וסיפר לעיתונאים שם את הסוד הכמוס ביותר של מדינת ישראל.

הכתב הבריטי נפגש עם אחד העיתונאים הבכירים של "ידיעות אחרונות" וביקש את עזרתו. במקום להיענות לבקשה ולזכות בסקופ גדול העדיף העיתונאי הישראלי את נאמנותו למדינת ישראל ופנה מיד לשב" כ. בכך סלל את הדרך לפעולה של הבאת הבוגד למשפט בישראל. על מעשה זה לא יקבל את פרס ישראל לתקשורת, אבל הוא ראוי בהחלט לפרס בטחון ישראל. ואם יוחלט על כך פעם זה יהיה הזמן לגלות את זהותו. [הוא זכה בינתיים בפרס ישראל לתקשורת בלי קשר לואנונו].

d795vanunu-kegibor

ואנונו כגיבור. ציור בתערוכה "נשורת" שהתקיימה בתל-אביב וקראה לשחרורו. צילום: זאב גלילי

באותה תקופה כיהנתי בתפקיד ראש כתבים וממלא מקום העורך ב" ידיעות אחרונות" , אך לא ידעתי מאומה על העניין. 

פרס בוועדת העורכים

לי נודע לראשונה על מעשה הבגידה של ואנונו זמן מה לאחר בואו של הכתב הבריטי לארץ. הדבר היה ביום שישי, 3 באוקטובר 1986. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום פנה ראש הממשלה, שמעון פרס, לעורכי העיתונים והזמינם לישיבה דחופה של ועדת העורכים. מאז הקמת המדינה הייתה ועדה זו שותפת סוד להרבה אירועים, במיוחד כשהעיתונות נתבקשה לשתף פעולה עם המדינה בנושאי בטחון. אני השתתפתי בוועדה בתקופה זו יחד עם העורך דב יודקובסקי.

העורך יודקובסקי היה מצונן וביקשני לייצג אותו בפגישה. הישיבה התקיימה בחדר הישיבות של הממשלה בירושלים. שמעון פרס נראה קודר. דיבר במהירות ושלא כדרכו גם בעצבנות. הוא אמר שנתגלה בוגד שמוכר את סודות המדינה תמורת בצע כסף לעיתון בריטי. הוא ביקש לשמור בסוד את עצם קיום הפגישה ולא לפרסם בארץ אלא מה שיפורסם בעיתונות העולמית. לא לחקור, לא לאשר ולא להוסיף פרטים.

כל הנוכחים הביעו נכונות להיענות לבקשה, פרט לעורך " הארץ" גוסטב שוקן. בדרך כלל נהג שוקן להחרים ישיבות של ועדת העורכים בהן התבקשו העורכים שלא לפרסם מידע הנמסר להם. הוא נימק את עמדתו בכך שהוא יכול להשיג את המידע ממקור אחר. הפעם ישב עד סוף הישיבה ואמר כי הוא רוצה להטיל על כתב העיתון בלונדון לבדוק את אמיתות המידע. עמדה זו של שוקן גרמה לדליפת עצם קיום הישיבה. ל" סאנדיי טיימס" , שהתלבט עד הרגע האחרון ממש אם המידע של ואנונו אמיתי. דברי פרס בוועדת העורכים היו אישור סופי שואנונו אומר אמת. הסיפור של ואנונו פורסם יומיים לאחר מכן, ביום ראשון 5 באוקטובר 1986.

הצעת ה"סאנדיי טיימס"

כמה ימים לאחר מכן התקשר למערכת כתב ידיעות אחרונות בלונדון, יוחנן להב, והודיע כי ה" סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

משך כל אותו יום ניסה יודקובסקי להתקשר עם ראש המוסד דאז, נחום אדמוני, והעלה חרס. נמסר לו כי ראש המוסד נמצא בסיור ואין אפשרות להתקשר אליו. לאחר זמן נתברר לנו כי המוסד כבר לא היה זקוק אז למידע על מקום הימצאו של ואנונו..

יום לפני ישיבת ועדת העורכים, ביום חמישי ה-2 באוקטובר, עמד ואנונו לחתום על ההסכם עם העיתון הבריטי שאמור היה להעשירו ב-300 אלף לירות שטרלינג. אבל ואנונו לא בא. הוא טס לאיטליה בעקבות סוכנת המוסד " סינדי" . בהגיעו לדירה בה קיווה לבלות בנעימים עם הסוכנת המפתה נלכד על ידי אנשי המוסד שהעבירו אותו ארצה.

tmunot-mehakur2

תמונות מהכור. אחת התמונות שצילם ואנונו ונמסרו לפירסום ב"סאנדיי טיימס".

ההמשך ידוע ומי שמבקש לקרוא על השתלשלות האירועים יוכל למצוא תאור מדוייק ומרתק בספרם המצויין של יוסי מלמן ואיתן הבר " המרגלים" .

ואנונו הועמד לדין ב-28 בדצמבר 1986 ונידון ל-18 שנות מאסר. הוא כבר ריצה את תקופת עונשו אך לא עמד בתנאי השחרור שכללו איסור להתראיין לעיתונים זרים.  הוא הועמד לדין על שורה של הפרות ונידון לכמה חודשי מאסר.

הפכפך ומתוסכל

מעולם לא פגשתי את ואנונו. אך בתקופה הארוכה בה מלאו העיתונים כותרות שתארו את מעשה הבגידה שלו השקעתי שעות לא מעטות בהתחקות אחרי האיש באמצעות צוות הכתבים של העיתון. הרושם המצטייר מעדויות אנשים שהכירוהו ומקריאת יומנו (שנמצא על ידי כתב הערוץ הממלכתי בטלוויזיה ונרכש על ידי העיתון) הוא שמדובר באדם הפכפך, מתוסכל, לא יציב נפשית ופוליטית.

תחילה היה בעל השקפות ימניות שהקצינו מן הליכוד ל" התחיה" .

הלימודים באוניברסיטת באר שבע (גיאוגרפיה ופילוסופיה) ויש אומרים שמלחמת לבנון הביאו לשינוי קיצוני בעמדותיו הפוליטיות. הוא החל בפעילות להטבת תנאיהם של סטודנטים ערביים בקמפוס ואף הגיש בקשה להצטרף לרשימת הסטודנטים של רק"ח. הוא גם השתתף בהפגנות של אנשי שמאל. אחת התמונות הראשונות שהשיג ידיעות אחרונות באותה תקופה היה של ואנונו הנושא שלט בהפגנה " די לדיכוי הערבים" . לפי תיאורים של מכריו הוא היה הפכפך בתחומים רבים – חברותי ומסתגר, לעתים עליז עד כדי ריקודי עירום במסיבות ולעתים מופנם ודכאוני.

עבודה בדימונה

ואנונו התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ" ג) בדימונה ביוני 1976. באותה תקופה החזיק ואנונו בדעות ימניות ובבדיקה הביטחונית שעבר לא נמצא בו כל דופי ואושרה העסקתו.

המידע על המהפך שחל בהשקפותיו של ואנונו ועל פעילותו בחוגי שמאל קיצוני הגיעו לשב"כ בקיץ 1982. יותר משלוש שנים נמשכו ההתלבטויות במערכת הביטחון מה לעשות עם האיש. בין היתר עלתה הצעה לגייסו כסוכן שב"כ בשמאל הקיצוני, כדי לאפשר פיקוח עליו. באוקטובר 1985 הוחלט לפטרו, כאילו בשל קיצוצים בתקציב. ואנונו ניחש את הסיבה האמיתית לפיטוריו, הפך למר נפש והחליט לעזוב את הארץ.

מחדל ההתחמקות

חודשיים לאחר פיטוריו עזב ואנונו את הארץ כשבכליו כמה אלפי דולרים וסרטי צילום בלתי מפותחים של מתקני הכור. הוא קנה כרטיס לכיוון אחד הגיע לתאילנד כמו הרבה תרמילאים. כאן שהה חמישה חודשים במהלכן שקל להיות בודהיסט. עבר לאוסטרליה ושם התנצר. מאז פיטוריו ועד שהגיע ללונדון חלפה כמעט שנה. משך כל התקופה הזו חיפשו אותו בכל העולם עד שהגיע המידע, תחילה על הימצאותו באוסטרליה ואחר כך על היותו בלונדון.

כיצד הצליח ואנונו להתחמק בקלות כזו מן הארץ למרות שהיה חשד ברור לגבי כוונותיו? אין ספק שתרמה לכך פרשת אוטובוס קו 300. בעקבות הפרשה (הריגת שני מחבלים שנפלו בשבי ובידוי ראיות משפטיות בידי ראש השב"כ ועוזריו) פרשו ראש השב" כ אברהם שלום ועוד כמה מבכירי הארגון. לאיש לא היה ראש להתעסק עם הסטודנט התימהוני וגם לאחר לכידתו נזקק השב"כ לשיקום ולא לחיפוש אשמים.

פרשת רצח בן ברקה

 

לפרשה אחת בה נעצר אדם והועלם הייתי עד שלא ברצוני. המדובר בפרשת רצח בן ברקה ומעצר שמואל מור, עורך העיתון הפורנוגרםי "בול" וסגנו מקסים גילן.

מהדי בן ברקה היה ממנהיגי הפלג השמאלי של האופוזיציה לשלטון המלוכה במרוקו. בשנת 1962 הואשם בן ברקה בחתירה תחת שלטונו של המלך חסן השני והוגלה ממרוקו. לאחר שתמך בעמדת אלג'יריה בסכסוך גבולות בינה לבין מרוקו, הוא נדון למוות שלא בפניו.

 לפי ספרו של שמואל שגב, "הקשר המרוקני", "המוסד" הישראלי מסר לשירותי הביטחון של מרוקו את קצה החוט שאפשר להם לאתר את בן ברקה בז'נבה, ופיתויו להגיע לצרפת, שם חוסל.

 הנשיא דה גול הביע  את כעסו על מדינת ישראל. בחוגי השלטון בישראל התעוררה סערה והתחיל מאבק בין איסר הראל, ששירת באותה עת כיועצו לענייני מודיעין של ראש הממשלה לוי אשכול, לבין ראש "המוסד" מאיר עמית. הראל טען כי אסור היה למדינת ישראל להיות מעורבת בעניין זה ותבע לערוך חקירה על מידת אחריותו של ראש "המוסד", בהתערבות הישראלית בחטיפה. ראש הממשלה לוי אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה ואילו מאיר עמית טען שדיווח עליה לפני ביצועה לראש הממשלה. הוקמה ועדת חקירה חשאית והפרשה נשמרה בסודיות חמורה והצנזורה אסרה כל פרסום על בענין.

 באותן שנים יצא לאור בישראל שבועון פורנוגרפי בשם "בול" . הכרתי את עורך העיתון, שמואל מור, מעבודתנו המשותפת בעיתון "חרות". לשמואל מור היו שאיפות להוציא לאור עיתון רב תפוצה והוא ניסה כוחו בכמה סגנונות.

כמו לרוב העיתונאים בארץ נודע גם לו על פרשת מעורבות המוסד ברצח בן ברקה."בול" יצא בדצמבר 1966 בשער ראשי שכותרתו: "ישראלים בפרשת בן ברקה?" בעקבות זאת פשטו אנשי משטרת ישראל והשב"כ על מערכת "בול" והחרימו את כל הגיליונות שנועדו להפצה. העורך שמואל מור וסגנו המשורר מקסים גילן נעצרו לפי תקנות לשעת חירום והואשמו בפגיעה בביטחון המדינה ובריגול חמור.

 דבר המעצר נשמר בסוד כמוס וכדי למנוע דליפת סוד המעצר אפשרו לו להמשיך לערוך את העיתון מתוך הכלא.

 באותה תקופה עבדתי בעיתון הכלכלי "שער", בעריכת אורי סלע ז"ל, שהיה ידיד אישי של שמואל מור. באחד הימים הופיעה במערכת אשתו של שמואל מור, אורה, וסיפרה בבכי על המעצר ועל כך שנאסר עליה לגלות זאת לאיש.

 חבר המערכת של "שער" באתה תקופה היה העיתונאי יגאל לביב, ידיד ומקורב של שמואל מור. הוא עמד אז לצאת לפריס בענייניו והחליט לנצל זאת כדי להביא לפרסום פרשת המעצר. הוא מסר את המידע לכתב ה"ניו יורק טיימס" שם וכך התפוצצה הידיעה ופורסמה גם בתקשורת הישראלית "על פי מקורות זרים". הפרשה פורסמה בהרחבה בעיתוני העולם , והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטראנד ראסל וז'אן פול סארטר.

ראש הממשלה לוי אשכול נרתע מן השערוריה. בעסקת טיעון הוחלפו סעיפי האישום באישום על עבירה של פרסום ידיעה סודית ונגזרה עליהם שנת מאסר,  הם שוחררו ממאסרם לאחר ארבעה וחצי חודשים. המעצר והמשפט היו סודיים.

עורך הדין שמואל תמיר, פרקליטו ש שמואל מור, ביקש ממני להופיע כעד אופי במשפט, שעצם קיומו נשמר כאמור בסוד. בדיעבד נודע לי כי המשפט היה רק למראית עין ותמיר סיכם מראש עם התביעה על עסקת הטיעון אך אני לא ידעתי זאת. עצם קיום המשפט נשמר בסוד זמן רב.

 ראה גם

ישראל בר משה סנה ושבתאי רלמנוביץ

 

 

 

"בריחה מצפת" – למי שעדיין לא קנה, לא קרא או לא שמע

ראיון עם קובי ברקאי על "בריחה מצפת"

"בריחה מצפת" שער אחורי

אסונות אינספור פקדו את צפת בתקופת היישוב הישן – רעידות אדמה, מגפות ורעב. אך אסונה הגדול היה השתלטות הקנאים, שכפו עליה בערות ועוני והשליטו בה פחד. שמנעו כל ניסיון להביא לעיר רופא או מורה או אפילו להקים בה ספריה.
ספר זה מגולל את סיפור התקופה, דרך סיפור משפחתו של המחבר שהגיעה מגליציה לצפת בשנת 1820. הוא פרי של מחקר רב שנים שכלל עיון בארכיונים ובעיתוני התקופה ואיסוף עדויות מפי זקני המשפחה וזקני צפת האחרונים שעוד חיים עמנו. רבים מהסיפורים בספר מקורם ביומן שכתבה דודתו של המחבר, שנתגלה בקנדה וחזר לארץ.
כל אחד מהפרקים מספר סיפור העומד בפני עצמו. סיפור רעידת האדמה האיומה של 1837 בצד מתכון לקִישׁקֶע. סיפור על שואת מלחמת העולם הראשונה, ובצידו סיפור גבורתה של סבתא שיצאה לבדה למסע ארוך, בלי לדעת שבעלה נספה באסון במירון. סיפור על יחסים מיוחדים בין ספרדים לאשכנזים, חרף הגזענות הבלתי נתפסת של התקופה. סיפור על רופאי אליל המרפאים דלקת עיניים בצואה, וגם על רופאים אמיתיים שהקריבו נפשם. סיפור על בערות ודקדנציה בצד סיפור מחתרת המשכילים שפרצה אל המודרנה ואל הנאורות.
תוכלו לקרוא בספר גם על תנור הפטנט של צפת ועל הסִטְרָא אַחְרָא שהגיע לעיר; על חידת המערה של מרן ר' יוסף קארו ועל ביקור הסופר גוסטב פלובר; על זורבה נהג המונית ועל דוכה הקברן שהאריך ימים עד 112 ובגיל 105 צמחו לו מחדש כל השיניים. מכל אלה תקבלו את ניחוחה של העיר, את שמחותיה ויגונותיה.
זאב גלילי היה עורך בכיר, ראש כתבים וממלא מקום עורך "ידיעות אחרונות". ממקימי "מקור ראשון" ובעל הטור "היגיון בשיגעון" שהפך לאתר. כתב עשרות ספרים, ביניהם סיפורי התנ"ך ב-15 כרכים ו"חגי ישראל".

 

תגובות והמלצות

נשיא המדינה ראובן [רובי] ריבלין:

 "התרשמתי  שכתבת ספר מפורט ומדויק פרי מחקר ארוך ממוסמך ומתועד מתוך עושר רוחני שרק אתה יודע לעשות.  זהו ספר חשוב לכל אוהבי הארץ הזו וההיסטוריה שלה"

 ירון לונדון

"ביד סופר מיומן החיית דמויות הפועלות בשוליה של ההיסטוריה הגדולה – הפועלים הצנועים האלה בנו את מולדתנו ואתה העמדת להם מצבה ספרותית נאה מאד".

אליהו הכהן

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה, לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב."

פרופסור משה נגבי ז"ל

" העשרת אותי במידע רב שלא הכרתי. הספר הוא הרבה יותר מסיפור קורותיה של משפחה אחת והוא נותן תמונה מרתקת על היישוב הישן והתמורות שחלו בו. וכמובן תיאורי הקנאות הדתית ונזקיה, אקטואליים להחריד".

פרופסור מור אלטשולר

"קראתי בנשימה עצורה. נהדר! וכמובן, מלא עצב. לא רק  חייהם הקשים בארץ ישראל אלא אף הפנאטיות, תאוות הבצע, ואטימות המוח והלב המאפיינים את העסקנים והגבאים".

מאיר עוזיאל

"בריחה מצפת' השאיר עלי רושם גדול והעשיר אותי מאוד. סיפור הקהילה בצפת, הקשיים, הקנאות הבלתי אנושית, תואר בספרך במיומנות איסוף ובכישרון ובסגנון הכתיבה הייחודי שלך, והיכולת" המופלאה להעביר נושאים מורכבים בצורה בה כל פרט מובן לקורא".

ד"ר יואל רפל

"זהו ספר מקורי ותוכנו כולל חידושים רבים. התחקיר סביב תולדות המשפחה הפגיש את הכותב עם מסמכים ומידע שלא היו ידועים. לקורא מובטחת הנאה גדולה הן מהתוכן והן מסגנון הכתיבה."

 בלה אלמוג

"ברקמת זהב ותכלת, אך גם בחוטי ברזל משוחים בזפת  ובנוצות הצלחת לכתוב את ספרך המרגש  "הבריחה מצפת". לא זכור לי מפגש כזה בכתובים, שממנו ממש יעלה באפי שלי ניחוח אמיתי של ריחות  ממטבחה של סבתי שלי, זיכרונות על חיקה החם והמנחם.

יונתן שלונסקי

קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.

תמר קדרי, ראש החוג ללימודי מדרש במכון שכטר בירושלים

אני לומדת הרבה דברים שלא ידעתי. בעיקר על הקשיים והמצוקות הרבות של המתיישבים הראשונים ושל תושבי צפת וסביבותיה. צורת הכתיבה המיוחדת מראה כי כתיבתו של הספר היתה תוצאה של עבודת בילוש ממש. זהו פסיפס מרהיב המתגלה חלק אחר חלק, עד שהוא מרכיב את התמונה המלאה.

נתן רועי

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל.  קדושתה של המאה השש עשרה, שהצמיחה את האר"י הקדוש, את ר' חיים ויטל, ואת תורת הסוד היהודית ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, לא מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו לכסות באמצעותה על הקידמה.

צור ארליך (מקור ראשון)

"הספר בנוי פרקים עצמאיים קצרים המדלגים בין נושאים, בין זמנים, דורות ומשפחות – וכך מתערבבת ההתוודעות להיסטוריה הקודרת בסיפורי משפחה מלבבים, זיכרונות ילדות מאירים, ותיאורים חיים של דמויות, מנהגים ומתכוני בישול".

מנחם רהט (לשעבר כתב מעריב בצפת)

"אודה ולא אבוש, כי עם כל היכרותי את תולדות צפת, שאותה רכשתי במרוצת 25 שנות שבתי בה, לא הכרתי את הסיפור הצפתי מאותה נקודת מבט ייחודית שלך. הכרתי את צפת ברוח סיפורי האגדה של ישעיהו עשני 'בוא עימי לצפת' וברוח סיפוריו של בר יוסף 'עיר קסומה' וגם סיפוריו של יחזקאל המאירי. אף אחד מהם, כמדומני, לא היה עז ביטוי, חד משמעי וחריף, כסיפורך. זוהי צפת שלא הכרתי". 

מוסה ברלין (גדול הכליזמרים בישראל)

"לאחר שהכרתי את סבך ז"ל , עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג את הנספים במפולת של מירון.  אני מתכוון להכניס זאת כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. שם מזכירים הרבה אישים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם אותם, דבר שלא נעשה מעולם".

עצמונה וקסמן [בת לאחת המשפחות הותיקות בצפת]

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. כמוך גם נפשי קשורה לצפת ויכולתי להרגיש את הקשר המיסטי והיחס האמביוולנטי שלך לעיר, משהו שרק בן צפת יכול להתחבר אליו. התחברתי בתימהון  לחוויות המיסטיות שעברת במהלך הכתיבה  והחקירה וצירופי המקרים שהתרחשו בדרך, גם לי זה קרה במהלך חקירתי את שורשי משפחתי

מאמרים, ביקורות, פרקים

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

טויסטר סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

שורשים האם אתה שייך למשפחת זאב טויסטר

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15620

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

 פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא עם ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

 

 

 

לקראת שבוע הספר – צרור קישורים על ספרים על סופרים ובכלל

פינה בשבוע הספר

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים

http://www.zeevgalili.com/2007/03/6686

הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14827

תש"ח של קניוק מול 1948 של בני מוריס

http://www.zeevgalili.com/2010/08/10005

השפעת מיקי מאוז על השמאל ההזוי

http://www.zeevgalili.com/2010/07/9833

עמוס עוז בעקבות מולוטוב

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9326

הנסיך הקטן האם היה ההיפי הראשון?

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9291

"מאז ומקדם" הספר שתיקן את ההיסטוריה של ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/2009/10/6933

ראיון עם חיים סבתו

.http://www.zeevgalili.com/2009/06/3967

נפלאות המתמטיקה וחדוות התבונה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/3356

ראיון עם יהודה מלצר ["עליית הגג"] שגילה את חיים סבתו

http://www.zeevgalili.com/2009/01/1067

מהארי פוטר לבואי הרוח

http://www.zeevgalili.com/2007/12/536

מה קרה לספר מכתם לעגנון

http://www.zeevgalili.com/2007/11/493

מה עושה טרזן בספריית ראש הממשלה

http://www.zeevgalili.com/2007/07/438

מלוב נגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

http://www.zeevgalili.com/2007/06/436

האוטו כבר לא שלנו וגם לא ירוק

http://www.zeevgalili.com/2007/03/410

דוכן נוסך הגששים בסטימצקי

http://www.zeevgalili.com/2007/03/410

סיפורי יידיש של לוין קיפניס

http://www.zeevgalili.com/2007/02/382

מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה

http://www.zeevgalili.com/2006/10/356

ציידי הספר העברי נוסח אינדיאנה ג'ונס

http://www.zeevgalili.com/2006/05/6737

על מלחמה מדינאות וקריאה בספרים

http://www.zeevgalili.com/2006/05/211

 

מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

http://www.zeevgalili.com/2006/03/218

רקוויאים לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

http://www.zeevgalili.com/2006/01/228

מה בין יהודי לישראלי ומה בין ברל ליורם

http://www.zeevgalili.com/2005/12/249

הרצל איננו רק שם של רחוב

http://www.zeevgalili.com/2005/05/261

 

הפתרון לבעיית הטרור בעזה "להשתגע"

 [נכתב ב-2008 נשאר אקטואלי – מאי 2018]

כך התגוננו הבריטים ממוקשים – בני ערובה ערבים

 יש פתרון אחד ויחיד שיוכל לשים קץ לברד היורד  על שדרות ועתיד להגיע לאשקלון ולתל-אביב * יש פתרון שישים קץ לטרור המתאבדים ולכל סוגי הפיגועים * זהו הפתרון שהציע אפרים קישון לפני שנות דור ועכשיו מצטרף אליו ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא * הפתרון פשוט: להגיד לעולם שהשתגענו ולהתנהג כמשוגעים

[כל האמור כאן יכול לשמש קדימון לקראת העימות הצפוי עם החיזבאללה בלבנון מאי 2018]

מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות שלריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה כתורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה "הבלגה". היא נמשכה בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ומיושמת עד היום מאז האינתיפאדה הראשונה.

משמעות ההבלגה היתה: לערבים מותר להרוג כל יהודי באשר הוא יהודי וליהודים מותר לפגוע רק ב"אשמים". היום קוראים לזה "מלחמה בעצימות נמוכה". פעם קראו להם "פורעים", היום קוראים להם "מחבלים". מחפשים אותם בפינצטה, מפתחים חימוש מיוחד לחיל האוויר כדי שפגיעה בטרוריסטים לא תגרור חלילה פגיעה ב"חפים מפשע". מסכנים את חיי ילדינו הנכנסים באישון לילה למאורות הנחשים ואפילו "נוהל שכן" אסור להם להפעיל.

 

מושג "טוהר הנשק"

גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונאל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע, נשקנו נשאר טהור". המושג "טוהר הנשק" שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו.

המדיניות עצמה לא השתנתה. מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים למושג "טוהר הנשק", עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סיכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור "פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים", כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.

הסטייה במלחמת לבנון

הסטיה הרשמית הראשונה ממדיניות "טוהר הנשק" נעשתה בשלב הראשון של מלחמת לבנון השניה. היה זה כשנתקבלה ההחלטה הנבונה היחידה בפרוץ המלחמה, לחסל את מערך הטילים ארוכי הטווח שהחיזבאללה הציב במתכוון מאחורי מחסה אנושי של אזרחים "חפים מפשע". הטילים חוסלו יחד עם האזרחים שהגנו עליהם בגופם ואיש לא פצה פה וצפצף.

אך החלטה זו היתה יוצאת דופן. הערבים המשיכו להיות אותם ערבים והים אותו הים והגרוע מכל: היהודים נשארו אותם יהודים. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הבטחון אמיר פרץ כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה"ל 16/7/06). מענין מה היה אומר פרץ אם אותו חייל היה בנו והיה נהרג מפגיעת הטיל שהחזיק ה"מחבל".

הפתרון: סימטריה

על מדיניות "טוהר הנשק" כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: "דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב, שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… ("חרב היונה" 322).

ובכן, אחרי 125 שנים של המפעל הציוני שבמהלכן התקיימו 15 מלחמות בינינו לבין הערבים (למעשה מדובר במלחמה אחת ממושכת עם הפסקות קצרות) הגיע הזמן להוציא מידי הערבים את היתרון האסטרטגי של העדר סימטריה. במילים אחרות ומפורשות: על כל קסאם הנורה לעבר שדרות יירה פגז לעבר מקור הירי, גם אם זה בית ספר בית חולים או מרכז הומה אדם. כל ריכוז של אמצעי חבלה יופצץ גם אם הוא במרכז מחנה פליטים. זו כאמור היתה תכניתו ההומוריסטית של אפריים קישון.

בספרו "סליחה שנצחנו" בקטע "למר אבן שלום", מתייחס קישון ללשונו הנמלצת והנימוסית של אבא אבן באו"ם ולעמדה ה"שפויה" שמציגה ישראל ואומר: "העולם אוהב את ההפך. העולם מחשיב פזיזות וקלות ראש. העולם משתגע לטרוף".

כך אני מבין גם את דבריו של ראש אמ"ן לשעבר, עמוס מלכא, שכתב מאמר העומד להתפרסם במגזין אמריקני העוסק בנושאים אסטרטגיים ועיקריו פורסמו על ידי אריאלה רינגל הופמן ב"ידיעות אחרונות" ("הגיע זמן להשתגע" 18.1.08). וכך הוא אומר בין היתר: "…שאם פוגעים באזרחים שלנו אנחנו מוכנים לפגוע גם באזרחים. שאנחנו מוכנים לספוג נפגעים וגם לשלם מחירים בינלאומיים. כל מה שנדרש כדי שהצד השני יבין שיש יעדים אסטרטגיים שישראל מוכנה להילחם עליהם עד הסוף". לשאלת המחירים הבינלאומיים עוד נחזור. אך כל מה שנאמר עד כה מתייחס למלחמה מול מדינת טרור כמו חמסטאן בעזה או כמו חיזבאליסטאן בלבנון.

ללמוד מהבריטים

מה אפשר לעשות מול מעשי טרור באזורים הנתונים עדיין לשליטתנו ביהודה ושומרון? התשובה פשוטה: לנהוג בדרך שנהגה באותם המקומות ובאותה אוכלוסייה אם הדמוקרטיות המודרניות – בריטניה הגדולה. המרד הערבי בשנים 1936-1939 ("המאורעות") סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה. הם החישו לארץ שלוש דיביזיות והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות ועוד. בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: "יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים".

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים. (ראה צילום למעלה)

הריסת יפו

אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

הריסת יפו יוני 1936

 

המחיר הבינלאומי

המחיר עליו מדבר האלוף מלכא עשוי אכן להיות כבד. התקפות פרועות בתקשורת הבינלאומית, דיונים באו"ם ובמועצת הביטחון, סכנה להטלת סנקציות, הטלת חרם על ישראל על ידי גופים כלכליים ואקדמיים. ההתקפה הבינלאומית תקבל רוח גב מצדיקי הדור שבתוכנו. השילוש הקדוש של הסופרים (גרוסמן, יהושע, עוז) יגבירו את השמצותיהם על ישראל על כל במה בינלאומית. זה עוזר למכירת התרגומים שלהם. שורה של יפי נפש שגררו אותנו למצב הנוכחי למרות מדיניות ההבלגה – מארבע אמהות ועד גוש שלום ויש גבול – יפגינו וישחירו את פנינו על כל במה בינלאומית. וערביי ישראל, שכבר מזמן מהווים שלוחה פלסטינית בתוכנו, יתווספו גם הם על אויבינו.

קיימת גם אפשרות שיימצאו חיילים שיסרבו למלא פקודה. לבעיה זו ניתן למצוא פתרון טכנולוגי שיש לו גם יתרון אסטרטגי, כדי להבהיר לערבים את מחיר מעשיהם.

על פתרון זה שמעתי מפי ידידי פרופסור חיים ירניצקי מהטכניון (שהטעים כי זה לא רעיון שלו אלא שמע עליו מפי מומחים). מסתבר שקיימת היום אפשרות להקים מערכת אוטומטית שלא תחייב התערבות בני אדם. מערכת זו תאתר בדייקנות מוחלטת את נקודת היציאה של רקטה או פגז מרגמה ותגיב אוטומטית בירי לאותה מטרה.

אין סיכוי שהממשלה השלומאלית הנוכחית תוכל להביא לשינוי המיוחל. אבל ממשלה חדשה ומנהיגות נחושה תצליח לשנות את כללי המשחק ולקבוע מחיר כזה לדם יהודי שיהפוך כל התקפה על ישראל לבלתי נסבלת לתוקף.

קישורים למאמרים אחרים באתר:

האם הגיע קץ עידן טוהר הנשק

 http://www.zeevgalili.com/?p=337

 

כך חיסלו הבריטים את הטרור הערבי

http://www.zeevgalili.com/?p=243

"היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או\,ם"